מסע סנטימנטלי קצר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע סנטימנטלי קצר

מסע סנטימנטלי קצר

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • שם במקור: Corto Viaggio Sentimentale
  • תרגום: אריאל רטהאוז
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

תקציר

הנובלה מסע סנטימנטלי קצר היא ממיטב יצירותיו של איטלו סבבו, שחיבר אותה אחרי פרסום הרומן האחרון שלו "תודעתו של זנו" (1923) אך לא זכה להוציאה לאור בחייו. זו נובלה בלתי-גמורה ועם זאת מושלמת מבחינת התפתחותה העלילתית ויצוג עולם הדמיונות, הרגשות והרעיונות האופייני לסופר הגדול מטרייסטה.
היא מוגללת את סיפור הנסיעה ברכבת של ג´קומו אגיוס, זקן נבון ואירוני, חולמני ומעשי כאחד. הנסיעה היא אכן קצרה (רק כחצי יום והלילה של אחריו), אך בשעות אלו יוצא אגיוס להרבה מסעות פנימיים, בחינת מסע-בתוך-מסע, עד שנסיעתו מתפרשת גם כמטפורה של החיים עצמם, מנקודת ההתחלה המלאה ציפיות בתחנת מילנו ועד לאכזבה ולתסכול המר בכניסה לתחנת טרייסטה.
בנובלה מבריקה זו גלומות כל סגולותיו הספרותיות הייחודיות של סבבו בשנותיו האחרונות: ההומור, הסגנון הישיר המעורטל מקישוטיות, המבט המפוקח, המשועשע והסלחני אל האדם וחולשותיו.
 
איטאלו סבבו (שם-עט של אטורה שמיץ) נולד בטרייסטה ב-1861 ומת ב-1928. פרסם בחייו שלושה רומנים: "חיים" (1892), "זקנה" (1898; י"ל בעברית בהוצאת כרמל, 2006) ו"תודעתו של זנו" (1923; י"ל בעברית בהוצאת כרמל, 1988), ורק בסוף ימיו זכה להכרה בינלאומית כאחד מגדולי המספרים האיטלקים המודרנים, בעזרת ידידו ג´ימס ג´ויס, שהיה בן קוראיו ומעריציו הראשונים.

פרק ראשון

פרק ראשון
תחנת מילנו
 
ברוֹך ובתקיפות כאחד הִתיק אדון אגיוס את עצמו מאשתו, ובצעד מהיר ניסה להיבלע בהמון שהצטופף בכניסה לתחנה. צריך היה לקצר בפרידה הזאת בין שני בני־זוג זקנים, שעוד תעורר גיחוך אם תארך יתר־על־המידה. אמנם הם נמצאו באחד מאותם מקומות שהכול ממהרים בהם בלא שיספיקו להעיף מבט איש ברעהו, גם לא כדי לגחך עליו, ועם זאת אדון אגיוס הרגיש שקורם עור וגידים במעמקי נפשו דווקא הרֵע המגחך. יתרה מזו, הוא עצמו הפך כל־כולו לאותו רֵע. כמה מוזר! היה עליו להפגין עצב מזויף שכלל לא חש בו, כי אדרבה, מלא שמחה ותקווה היה וציפה בכיליון־נפש לרגע שיניחו לו לנפשו כדי להתענג בהן. לכן רץ, כדי להשתחרר מהעמדות־הפנים מהר ככל האפשר. לשם מה כל־כך הרבה ויכוחים? אמנם נכון שזה שנים רבות לא התרחק מאשתו, אבל נסיעה זו הביתה, לטרייסטה, שם היא תצטרף אליו בעוד שבועיים, עניין פעוט הוא ואין אפילו טעם לדון בו.
 
אך העניין נדון, בכל־זאת, במשך ימים רבים, ללא הפוגה. הם התקשו מאוד לקבל את ההחלטה דווקא מפני ששניהם רצו בה, וכדי להבטיח שהיא תתקבל מצאו שניהם לנכון להסתיר את מבוקשם. לוּ דוּבּר על פרידה לכל החיים, או לכל הפחות לחלק גדול מהחיים, אפשר שהיה מזיל דמעה. אבל במצב הנתון היה עליו להודות שהוא יוצא לדרך בחדווה. מה גם שידע שבצאתו הוא מיטיב גם איתה.
 
בשנים האחרונות התחילה גברת אגיוס לרחוש חיבה לוהטת ובלעדית לבנה. כשבנה נעדר היא הרגישה בודדה גם בקרבת בעלה, ואת תחושת הבדידות העצימה עוד יותר העובדה שלא דיברה על צערה כי ידעה שאדון אגיוס יהתל בה. אולם אדון אגיוס היה מודע לצערה, חש את אי־יכולתו לרכך אותו כעלבון והתעלם כביכול ממנו כדי לחסוך מעצמו טרדה. "זוהי כפייה כפולה!" חשב אדון אגיוס, שקרא כמה ספרי פילוסופיה. "כפולה, כי גם אני וגם היא סובלים ממנה!".
 
עכשיו ביקשה גברת אגיוס להתעכב במילנו כדי לא לנטוש את הבן בגפו, לרגל מבחן חשוב שעמד לגשת אליו. אדון אגיוס לא ייחס חשיבות רבה למבחנים כי תמיד אפשר לגשת אליהם שנית, ולמיטב ידיעתו הבן אכן היה עושה זאת בחפץ־לב כי שהייתו במילנו נעמה לו למדי. אולם עכשיו, כדי להשיג את מבוקשו ולנסוע לבדו, נאלץ גם הוא להפציר באֵם שתישאר לפרוש את חסותה על הבן באותן נסיבות קשות. הגברת נשארה אפוא במילנו כדי לרצות את בעלה, אבל אדון אגיוס, שבחן את נפשה בקפידה, יצא לדרכו בתחושת עלבון אם כי לא אמר זאת במפורש, כי אמירה מפורשת עלולה היתה לסכן את חירותו לנסוע לבד.
 
פרידה זו באמת צריך היה לקצרה, כי גברת אגיוס היתה מסוגלת לשנות כל החלטה שלה גם ברגע האחרון, לוּ היתה מנחשת מה הם פני הדברים באמת. היא היתה מאותן נשים שאינן מעלות בדעתן שלא למלא את חובתן. ואדון אגיוס חשב שהטינה הקלה שחש כלפי אשתו, רגש מאוס ביותר, תיעלם לאלתר כשיישאר לבד. תוך כדי ריצתו כבר נעשה הוגן יותר כלפיה. כשהאריכה את שעת הפרידה הסגירה אשתו את חרטתה על שנטשה אותו לבדו, והוא הרהר בלבו: "כמה היא הגונה! כלל אינה אוהבת אותי, אבל עד לרגע האחרון היא רוצה לקיים את מה שהבטיחה אל מול המזבח. צר לה שאינה יודעת לעשות את מה שהיתה חייבת לעשות. אכן, צער גדול בשבילה וטרדה לא קטנה בשבילי!".
 
אבל למה הרגיש אדון אגיוס כה מלא חדווה ותקווה ברגע שנתאפשר לו סוף סוף להיפרד מרעייתו החוקית? כלום ביקש להשתעשע, לבייש את זקנתו ואת שערותיו שכמעט הלבינו לגמרי עקב רדיפת־נשים?
 
הו! אין לומר דבר כזה. ראשית־כול, זקן אינו מסוגל לרוץ ולרדוף, ופרט לזאת אדון אגיוס לא היה רודף־שמלות גם בצעירותו. אמנם, אין להכחיש לגמרי שגם לָאישה היה חלק בשמחתו ובתקוותו. אותה שמחה ואותה תקווה היו כה מלאות, שדמות־האשה – האשה האידיאלית, ולוּ גם חסרת רגליים ופֶה – לא יכלה להיעדר מהן. דמות זו רבצה בצֵל, מסוּכה בהרבה רוחות־רפאים אחרות, והיוותה חלק חשוב מהן. אך התשוקה לאשה אינה נשארת לעולם אותה תשוקה. אמנם נכון שהאשה נועדה ראשית־כול לאהבה, אבל יש שחושקים בה כדי לגונן עליה ולהושיעה. הרי היא בעל־חיים נאה וחלש כאחד, שטוב ללטף אותו בין שאפשרי הדבר ובין שהוא בלתי־אפשרי.
 
אדון אגיוס היה זקוק לחיים ולכן נסע לבד. הוא הרגיש זקן, ופי־ כמה זקן בחברת אשתו הזקנה ובחברת בנו הצעיר. כשהלכו הוא ואשתו שלובי זרועות היה עליו להאט את צעדיו, ואילו בפוסעו לצד בנו הרגיש שהלה נאלץ להאט את צעדיו־שלו. הם הקיפו אותו בטבעת של מֶחוות־כבוד. מאז היה חולה סיגלה לה אשתו את גינוני האחות הרחמנייה, המבטלים אצל הגבר כל נטייה להתנהגות אבירית. ואמנם הבן חלק כבוד גדול לאביו, אבל חינך אותו וגם העמיד את דבריו על דיוקם כשהמציא, על כנפי דמיונו התוסס, גיזרוני מילים משוללי כל יסוד מדעי, או כששינה או סילף עובדות היסטוריות: כי הצעיר, אף שסיים את לימודיו בבית־הספר התיכון בקושי רב, זכר היטב את היוונית ואת הלטינית שלו, שפות שאדון אגיוס לא למד מעולם, וידע את מה שידע בדייקנות רבה כמו אמו. ואין זה נוח כלל להיות אב טועה.
 
אך זה עדיין לא היה הכול, אף שהיה די חשוב לאדון אגיוס שבשנותיו האחרונות יניחו לו לנפשו לגמרי, ולגמרי פירושו: כולל בורותו, שהוא חי שקוע בה שנים כה רבות עד שהפך אותה ליסוד מוסד בחייו.
 
כל־אימת שלא חש בטוב היה אדון אגיוס תולה זאת בזקנה, אבל חשב שבחלק מההרגשה הרעה אשמה משפחתו. אמנם נכון שמעולם לא היה זקן כעכשיו, אבל מעולם לא הרגיש – נוסף לזקן – גם חלוד כל־כך. והחלודה מקורהּ לבטח במשפחה, אותו חוג סגור עבֵש וחלוד. ואיך אפשר לא להחליד, בתוך חדגוניות שכזאת? כל יום הוא רואה אותם פרצופים, שומע אותן מילים, חייב לדאוג לאותן מחוות־ כבוד וגם לאותן העמדות־פנים, כי מדי יום ביומו הוא מוסיף ללטף את אשתו, שכשלעצמה בוודאי ראויה לליטופים. אפילו תחושת הביטחון שנהנים ממנה בחיק המשפחה מרדימה את האדם, מקפיאה אותו וסוללת לפניו את הדרך לשיתוק.
 
הֲירגיש חזק יותר כשייחשף לאוויר הלא מעודן השרוי מחוץ למשפחה? מסעו הקצר יהיה מין ניסוי ראשון שהרי עסקיו יספקו לו אמתלה לנסיעות נוספות. בוודאי לא קיווה להתעורר לחיים כפי שקרה לו בנסיעתו האחרונה ללונדון, שהתגורר בה במשך חודשים אחדים, עשרים שנה קודם־לכן, בלי אשתו שאז היתה אם צעירה מאוד.
 
אותה פעם סבל והתייסר נורא בגלל הבדידות. בלבו קינן קוצר־רוח מהול בכעס כלפי אי־האמון והאדישות שחש סביבו. הוא התבונן בקנאה ובשקיקה בחיים הקדחתניים שהקיפו אותו אך דחוהו. פעם אחת החל לקרוא בבדידות באולם־הקריאה של בית־המלון, כשפתאום קרב אליו ילד נאה וּורדרד כבן עשר ואמר לו מילים אחדות שלא קלט כלל, כי יוּבן מאליו שהאנגלית שבפי הילדים היא הקשה מכול. אדון אגיוס התרגש כי מצא לו סוף סוף חבר. הוא דיבר אליו והילד כפי הנראה גם הבין את דבריו כי ענה לו בשפע־מילים, הרבה יותר מאלה ששמע. אך כולן מילים אנגליות, למרבה הצער! ומאחר שהמילים לא הועילו ליצור תחושת־קרבה ליטף אדון אגיוס את שערו הבלונדיני. אבל אז הופיע על סף הדלת אדון אחד, שנראָה זועם על שילדו מתעסק עם זר: "Philip! Come along!" קרא האדון – והילד התרחק מיד אחרי ששלח מבט מבוהל אל האיש שנתן בו אמון אך לבטח נשקפה לו סכנה ממנו, שכן הרחיקוהו ממנו בדאגה כה רבה.
 
וייסורי הבדידות הקוצפים גם הזיקו לעסקיו, כי בסופו של דבר החשיב אדון אגיוס את כל לקוחותיו לאויבים. ואף קרה דבר גרוע מזה, כי כדי להרגיש תוסס יותר נעזר אדון אגיוס הפיכח והמהוגן באַבּסינְת – משקה המשמש תחליף מצוין ליחסי ידידות ולשיחת־ נימוסים. אמנם לא שתה יותר מדי אבסינת, אבל בכמות מספקת שתגרום להפרעות במערכת העצבים שלו, הפרעות שפסקו עם שובו למולדת, כשחזר למרבה שמחתו, אל חיי המשפחה אשר הפכו כל גירוי אחר למיותר מלכתחילה.
 
אולם זיכרון הצער איננו תמיד כַּצער עצמו. עכשיו טעם באותו זיכרון את טעם החיים המלאים. הו! לו רק היה ניתן להחיות את כל אותו קוצר־רוח וצער! איך היו מתרעננים חייו! החיים אינם יכולים להיות אלא מאמץ, זעף וציפייה לשמחה! ידידים רבים מדי מקיפים אותו, ואף שהם פוגעים בו מדי פעם הם אינם מאפשרים לו להתמרד באמת. עליו לחיות בין אנשים לא־מוכרים ואפילו בין אויבים. בגאווה רבה נזכר במרדו בבריטניה הגדולה. באותם ימים התעמק בכמה סוגיות מדיניות וכלכליות רק כדי לתקוף את האימפריה הגדולה, המאורגנת בצורה כמעט מושלמת אך לא מושלמת בתכלית, ואשר בניה אינם מסוגלים לעשות את המאמץ הזעיר הנדרש להשגת שלמות גמורה.[1] וגם שיבתו לאיטליה היתה נסיעה שלוּותה בתקוות נעלות ביותר. הוא הביא עמו בין מזוודותיו גם חבילה קטנה עם חופן אדמה שאסף בלונדון, בקרבת שטח סלעי. איש לא ידע על חבילה זו שאדון אגיוס החזיק בתנאי לחות, חוץ משוטר המכס בקיאסו שכמעט עמד לעצור את הנוסע ולשלוח את האדמה לבדיקה. איש זה קיבל את משכורתו מהממשלה, אבל כמעט מנע מאיטליה את העתיד הזוהר הצפוי לה! חיוך שופע חיבה עלה בפיו של אדון אגיוס, כשנזכר בתמימותו הגדולה דאז. גם התמימות היא חיים, ויתרה מזו – היא ראשיתם האמיתית, הרעננה והריחנית של החיים. יש לדעת שפעם סיפרו לאדון אגיוס שדַרווין האמין כי סלעי בריטניה נהפכו לקרקע פורייה על־ידי תולעת מיקרוסקופית. זה הספיק להפיח בו תקווה שיצליח לקדם את פעולתה האיטית של התולעת הזעירה גם בארצו. את האדמה פיזר על פני קרקע סלעית באיטליה והרגיש התרוממות־ רוח ולהט. כלל לא היה אכפת לו ששמו ייזכר כאשר לא תיוותר באיטליה פיסת־סלע בולטת אחת מעל פני הקרקע, בעוד כמה מאות שנים. לגבהים כאלה מגיע אדם השרוי בבדידות! עכשיו גיחך על עצמו. זמן רב הוא חי בחיק המשפחה, רב מכדי שיוכל להבין עכשיו את גדולתו משכבר בימים. המשפחה היא כמו מסך שמוצאים מחסה מאחוריו כדי לחיות בבטחה ובשכחה גמורה. הנה, כעת הוא יוצא מאחורי המסך, מלא תקווה. מן הסתם צפויה לו אכזבה בסוף ניסיון זה. ואז הוא יסתפק במה שיהיה לו. שום דבר לא ילך לאיבוד. הוא יחזור אל מאחורי המסך כדי לחיות באפלולית מוגן ובטוח, אבל דומה לגוסס המשלים עם גורלו. בדיוק כך! כמו הגוססים, שקרבת היעד מסנוורת את עיניהם והם אינם מסוגלים לשום מאמץ חוץ מלהיאחז בחיים הנסים מהם, ואינם יכולים לראות ולשמוע דברים אחרים או לשמוח בהם, כל־כך הם מרוכזים בפעילות הנשימה והעיכול שהפכה למשימה קשה.
 
עוד כרבע שעה היה לפני מועד הנסיעה ואדון אגיוס האט את קצב הליכתו. אולי הפגין חיפזון מופרז בהיפרדו מאשתו. המחשבה שאולי נפגעה מכך הציקה לו, כי לבטח היתה ראויה לכל הדברים הטובים וגם ליחס של כבוד.
 
כלב פוקס־טֶרייר קטן קרב אליו בהיסוס ורחרח את רגליו. "אתה כבר פה, ידידי הוותיק?" הרהר הזקן בלבו. זה ודאי לא היה הכלב הראשון שראה במילנו, אך היה זה הראשון שניגש אליו מאז נותר לבדו. הוא התבונן בו בחיבה יתרה, ואילו הכלב נרתע לאחוריו – ודאי חיפש את בעליו – ואחר־כך פנה לדרכו, מדדה על רגליו ומעיף מבט אחרון במי שהפחידו, אוזניו הרכות והצעירות צמודות לראשו. הזקן עקב אחריו במבטו, מלא הערצה. ההליכה על ארבע היא תמיד תמימה יותר מהליכה על שתיים. הליכתו של הכלב הקטן והצעיר, שלרגע דידה ורגע רץ על ארבע רגליו שעדיין לקו בחוסר־תיאום ביניהן, היתה התמימות בהתגלמותה. ובלב כבד הרהר אדון אגיוס בסכנות הגדולות שארבו לאותו בעל־חיים קטן ולבן. "היזהר מפני לוכד הכלבים!" הרהר.
 
ידידים גדולים לנוסע הם הכלבים. אפילו באנגליה הם דומים לכלבינו ואנו מוצאים בהם מחדש פיסת מולדת. הם אינם מחונכים טוב יותר מכלבינו וממש כמותם כל דבר מזוהם בדרך מסקרן אותם. הם פולשניים, קולניים, צייתנים כאשר למדו להכיר את השוט, שופעי חיבה ומופתעים תמיד מחדש כשאוהביהם אינם מרשים להם להעביר את הלשון על פרצופיהם. הם מדברים אותה שפה. ואגיוס, בבדידותו, רחש להם חיבה ובלש אחריהם, עד שהבין את אופיים וכיצד אופי זה נוצר. שונים הם מאתנו בתכלית, שהרי אנו מתבוננים בדברים בעוד שהם מריחים אותם, ודבר תמוה הוא שנוצרה בינינו ובינם, למרבה מזלנו, זיקה כה אינטימית, המבוססת בוודאי על איזושהי אי־הבנה מצד הכלב. אולי החתול אינו מתקרב אלינו יותר מדי כי הוא דומה לנו יותר ומיטיב להכירנו. ואילו כנותו של הכלב נובעת מחושו העיקרי, חוש הריח. אופן חישתו גורם לו להאמין שכל בגידה תיחשף בעולמנו תכף ומיד, כי הוא אינו רואה את השכבות העליונות המתעתעות: הוא בוחן את נשמת הדברים ממש, את ריחם. ייתכן בהחלט שחושו ירמה אותו או שירבה לנשוך חפים מפשע שריחם לא נעים, אך הוא אינו מודע לכך ואם ימנעו ממנו לבצע את זממו הוא יקבל זאת, אם כי ינהם. לעתים קרובות קורה שחוק עליון כלשהו עוצר בעדו וכובל אותו, ואז עליו להיכנע אף שאינו משוכנע בצדקתו: הוא מורגל בכך. אבל עם כוונה בוגדנית אין הוא יכול להשלים, בהיותו סבור שהיה יכול לחשוף אותה בעזרת חושו ועל אחת כמה וכמה יוכל לעשות זאת בעליו, שלולא ניחן בחושים משוכללים משלו לא היה בעליו.
 
אכן, עולם כן הוא עולמם של הריחות. אך דומה שהוא רחוק מן המציאות יותר מעולם הקווים והצבעים. את הכלב המסכן תמיד מוליכים שולל מפני שהמידע המגיע אליו איננו מדויק. אבל נחסכים ממנו כמה כאבים. הוא איננו זר בשום מקום. חושו חברותי במהותו. כל פגישה אקראית הופכת מיד לאינטימית וחלקי הגוף המוצנעים ביותר מוצעים לאף, שיאמת את חישותיו. סירוב להצעה זו ייחשב לחוסר־נימוס משווע ויגרור אחריו תגובה אלימה ביותר. כמה טבעיים יותר חיים אלו מחיינו! ברחוב הומה־אדם בלונדון כל איש איננו אלא מכשלה לרעהו, המונעת ממנו להתקדם. מה אפשר לעשות? לוּ גם התקבל אדון אגיוס כשליט עריץ המכתיב את דרך חיי החברה, לא היה יכול לכפות על אנשים זרים לברך זה את זה לשלום בחיוך. לו נכפה חיוך כזה, היה הופך לעווית מבעיתה ובשום פנים לא היה בו כדי לבטא ברכת־שלום כנה בין אחים. גם החיבה מצריכה מאמץ, ואיש לא יקבל עליו מאמץ כזה רק כדי לציית לכללים; המנוחה האמיתית היא האדישות. אצל הכלבים, המוּנְחים על־ידי ריחות, האדישות לחיים אינה קיימת. לעולם הם אינם נותרים זרים ואדישים, הם תמיד ידידים או אויבים.
 
רכבת איננה דבר זעיר, אולם בתחנה רחבת־הידיים לא מצא אדון אגיוס את הרכבת שלו. ההודעה הדרושה לאיתורה לבטח הוצגה היכן־שהוא בתחנה, אבל אדון אגיוס לא ראה אותה. בדרך־כלל אשתו הדריכה אותו. אדון אגיוס רחרח לשווא ימינה ושמאלה. ראה סבּל שרץ לקראתו. בדיוק מה שהיה צריך. העביר לידיו את המזוודה הקטנה, שהיה יכול לשאת אותה על נקלה, ושאל על הרכבת. גם מצא לנכון להתנצל: "המזוודה אמנם קלה, אבל בשבילי היא כבדה כי אני זקן".
 
הוא דיבר אל הסבל כדי לקנות לו חבר. כבר חש צורך באותם ידידים מזדמנים שאינם מסכנים את חירותנו. הסבל, איש גוץ וזריז, חייך אליו ומלמל בניב של מילנו דבר־מה שאדון אגיוס לא הבין. אבל החיוך עשה את שלו ואדון אגיוס, מלא רצון טוב ובצעד מהיר, השתרך אחרי האיש הקטן שהקדים אותו במרוצה ובידו המזוודה הקטנה. הלך אחריו וכבר רחש לו אהדה. איזו אמצאה נפלאה, התֶשֶר! ובעיקר התשר הקטן, שאינו מכאיב. לכן הוא התקמצן למדי – שהרי אם תיתן יותר מדי בבת־אחת, התענוג יהיה קצר וגם תישאר משותק למשך זמן רב. אשתו היתה נדיבה יותר. כשנקלעה לצורך כלשהו שלא היה אפשר לספקו אלא בסכום גדול, היתה נותנת אותו. אלא שבדרך זו אתה משתמש בכסף שאינו שלך, כי אחרי־כן תיאלץ לומר לאחרים: "כבר השתמשתי בדרך אחרת בכסף שהיה מגיע לך". נדיבות־לב אמיתית גילה רק מדי פעם לפי בקשת אשתו, כפי שהיטיב לסגל לעצמו תכונות רבות אחרות לנוכח רצונה.
 
אדם בנסיעה חייב לרכוש לו ידידים, שאם לא כן יתהלך על פני האדמה – מולדתנו הגדולה האמיתית – בפנים זעופות כנוכרי. ואדון אגיוס נהג לנצל כקמצן אמיתי את התשרים הזעירים שחילק: הוא לא ביקש לרכוש בהם הרבה מאוד, אלא רק ידידות מתמשכת. לפיכך שילם תחילה סכום נמוך מהתעריף הרגיל. בדרך־כלל המקבל לא היה מוחה על כך אלא עמד והתבונן, נבוך, בכסף המועט המונח על כף־ ידו הפתוחה. רק אז הניח אדון אגיוס על כף־היד מטבע ואחר־כך עוד מטבע, עד שהיד נקמצה וחיוך עלה על פני הסבּל. כך החיוך, שנולד באיחור, נחרת היטב בזיכרונו של אדון אגיוס וסלל לפניו את הדרך מהלך מילין אחדים. לעתים התעייף הסבל בטרם השלים לתת לו את מלוא התשר, והסתלק משם בחירופים וגידופים. אז פרש לו אדון אגיוס לדרכו וכסף התשר בכיסו, והוא בא בכל־זאת על סיפוקו כי נפרד מאויב, אבל לא מאיש זר.
 
הם נאלצו לרדת אל מתחת לאדמה בגרם־מדרגות גדול ולשוב ולעלות, אחרי שצעדו לאורך מסדרון שהוביל אל הרציף, שם היה עליהם להמתין לרכבת מטורינו שטרם הגיעה.
 
הסבל שאל את אדון אגיוס אם עליו להמתין אתו. לולא נדרש לדבר בניב של מילנו היה אדון אגיוס מעכב את ידידו החדש. תחת זאת שילח אותו לדרכו ונשאר בגפו, וחיוך התודה האחרון של הסבל הוסיף לבדידותו נופך של חדווה. לרגע התבוננו זה בעיניו של זה כמבקשים להביע את חיבתם ההדדית. ואדון אגיוס, כדי להגביר את החיבה, הוסיף לתשר סיגריה.
 
אנשים רבים המתינו על הרציף. סמוך לעמוד אחד נערמה כבודה רבה של עניים – רק מזוודה אחת נעולה ושני סלים גדולים קשורים, האחד סגור בפיסת בד אדומה והאחר בפיסה ירוקה דהויה. אשה ישבה על המזוודה עם תינוק בחיקה, וילדה כבת עשר, ששׂמלתה הבלויה היטיבה להגן עליה מפני הקור, ישנה על אחד הסלים, ראשה שעון על מותן אמה.
 
"מתפנים למקום אחר?" תהה אדון אגיוס. אחר־כך ראה איכר מתקרב בריצה ובו־בזמן בודק כרטיסי רכבת שלבטח קנה זה עתה. האשה הצעירה נשמה לרווחה כשראתה אותו. בוודאי השהייה הממושכת לבד הציקה לה מאוד. זו לא היתה נסיעה עם כל בני המשפחה, אלא הגירה, מנוסה.
 
אחר־כך חדל אדון אגיוס להתבונן באנשים שעמדו סביבו, ובמשך רגעים אחדים התבונן מוקסם בעשן הסמיך שעלה מארובת קטר אחד ששהה מחוץ לתחנה. הרוח הדפה את העשן. הוא יצא בגושים מן הארובה, אך מיד הידלדל והתפזר ברוח. כל גוש, ברגע שנכנע לכיליון, כמו התערטל וחשף את מה שבתוכו – ראש, זרבובית של חיה, יצור חי כלשהו. ובטרם יתפוגג היה אותו ראש פוער לרווחה זוג עיניים ענקיות כדי להיטיב לראות, וכדי להיטיב לראות היה בסוף נפער כליל. מין תהלוכה של ראשים מבוהלים או אימתניים. "את מהות החיים, את הפחד או את האיוּם, ניתן לשרטט במעט קווי־ חיים", הפטיר אדון אגיוס בנימה מוסרנית.
 
הרכבת, מתנשפת כולה, נכנסה לתחנה. ובאותו רגע שמע אדון אגיוס את קול אשתו הקוראת בשמו: "ג'אקומו!".
 
הוא נפנה לעברה ודומה שהתקשה להסוות מחווה של קוצר־רוח. אמנם רחש לה את כל האהבה שהיתה ראויה לה, אבל היא לא נעדרה די זמן לעורר בו חשק לשוב לראותה. צליל קולה כבר הספיק לנתקו בכוח מהחיבה מרנינת־הלב ששפך על כלל הדברים והבריות. יתר־ על־כן, כלום באה לבשר לו ששוב לא יוכל לנסוע לבדו? אך אף־על־ פי־כן ולמרות הכול הוא ייסע.
 
כנראה ניחשה הגברת במידת־מה את מצב־רוחו, שכן שאלה אותו, מבולבלת: "עד כדי כך אני מטרידה אותך?" וכמו עמדה לסוֹב על עקביה. היה זה רגע קשה.
 
אך לא, בשום פנים ואופן, אדון אגיוס לא ייתן לדבר כזה לקרות. בעולמנו מותר לאדם לחשוב כל מה שירצה ובלבד שלא יחשוף את מחשבתו, שהיא יפה וצודקת מאוד כל עוד היא חבויה בנפשו אך היא מעליבה מאוד בצאתה לאור השמש. "לא זיהיתי אותך!" הזדרז לומר. אחז את ידה ומשך אותה אליו. היא חמקה מהחיבוק, שכן בתור אשה מחונכת יפֶה לא היתה מרשה שדבר כזה יקרה בפרהסיה. אבל השתכנעה לאלתר, כי האמינה לבעלה. בימים עברו שמח אדון אגיוס מאוד על אמונה זו. אך זה זמן־מה היא היתה לו לטורח. הרי בדרך זו מפשטים את החיים יותר מדי. עכשיו גם באמונה זו היה דבר־מה צונן, כמו ביחסיהם בכלל.
 
בחיוך אמרה לו שלא רצה אחריו כדי לראותו שוב, אלא מפני ששכחה לומר לו דבר־מה: גברת לואיזי מבקשת אותו להודיע לתכשיטן מוונציה שתחזיק אצלה את מחרוזת־הפנינים שהציע לה, ובעוד ימים מספר ידאג אדון לואיזי לתשלום.
 
ואז, בעודה מחייכת, שאלה אותו: "האם אתה עדיין זוכר מה יש לך בכיס־החזה?".
 
מיד קירב אגיוס את ידו לכיס, וכיוון שמצא אותו נפוח, נזכר: "אל תחששי! כל הזמן אני חושב על זה!".
 
אבל בעניין זה לא האמינה לו, היא שמה לב שכדי להיזכר שהוא נושא עמו סכום כסף גדול היה עליו לגעת בכיס. ולבה נמלא דאגה – לכסף, לא אליו. "טעות גדולה עשיתי, כשנתתי לך לנסוע לבד". היא הביטה סביבה, מהססת. אחר־כך נאנחה: "זהו! עכשיו כבר מאוחר מדי".
 
שניהם שמחו שמאוחר מדי, אך אדון אגיוס גם כעס כי הרגיש שהיא נוהגת בו כבילד קטן. "מה את חושבת, שאאבד את הכסף?" שאל ברוגז. "תפסת אותי ברגע של פיזור־נפש, כי דווקא חשבתי להסתובב בכל טרייסטה כדי לבדוק אם לא אוכל להשיג את הכסף לחידוש חלק מחובנו במחיר זול יותר". ובדַבּרו שב והביט אל ארובת הקטר הרחוק, שעשן סמיך הוסיף לגלוש ממנה. כעת לא היה זה אלא עשן נטול צורה, בלי ראשים, בלי איום, בלי פחד.
 
"זו קלות־דעת, לנסוע עם סכום כזה של מזומנים בכיס", הוסיפה ואמרה הגברת בקול חם, כמבקשת סליחה.
 
כן! זו היתה קלות־דעת. כבר מאתמול החליטו לרכוש המחאה, וזאת גם כדי שהכיס לא יהיה כבד כל־כך. אלא שההליכה לבנק עם הכסף היתה לו לטורח והוא דחה אותה עד למחרת. אז לפתע באו לבקר את בנו שלושה בחורים שלמדו אתו. הזקן ישב אתם מוקסם ושמע על תוכניותיהם לעתיד, אחרי שכבר סיימו את לימודיהם. לא התכוון לפצות פה, מחשש שיהיה עליו לשמוע איך אותם חכמים מחוכמים מעמידים את דבריו על דיוקם, אבל נזכר שבסיום חוק־ לימודיו הוא היה ביישן, הססן ופחדן יותר מהם. אחד מהצעירים מצא מקום־עבודה מוכן ומזומן בשבילו, אבל סבור היה שבית־העסק שהתעתד להיכנס אליו יתקדם יותר בזכות הצטרפותו. ואילו השני, שלא מצא שום דבר שהוכן לו על־ידי אבות־אבותיו, התכונן בשלווה גמורה להגר לארץ אחרת. הרי הוא ראוי להרבה דברים שאיטליה לא תוכל להציע לו. השלישי, לעומת זאת, הפגין בוז רב לפוליטיקה אבל חשב להתמסר לה. הוא טרם הצטרף לשום מפלגה פוליטית ועוד יהיה לו זמן להרהר בכך. לפי שעה ייכנס לאיזה משרד ממשלתי. והזקן לא הסתפק בהרהור שהעולם שוב איננו העולם שלתוכו נולד, אלא תהה ובהה על השאלה איזה משני העולמות הוא הצודק. ממה נפשך! אחד מהשניים בוודאי טועה. ייתכן שהידע שלו מוגבל, אבל בימי נעוריו הסבירו לו שאין בעולם די אושר להשביע את רצון כולם; הוא האמין בכך ומשעזב את בית־הספר הקיש בביישנות על דלתו של העולם כדי לשאול שאלה: "היש מקום קטן גם בשבילי? האוכל לכבוש אותו?". כזה היה העולם בימים ההם, כשחיו בו פחות בני־ אדם. האם העולם התארך מאז והתרחב? וכך, בגלל רוגזו על שנולד לתוך עולם קשה יותר, לא זע הזקן במקומו ונמנע מללכת לרכוש את ההמחאה.
 
"זהו, עכשיו כבר מאוחר מדי. היי בטוחה שאין לך שום סיבה להיות מודאגת על הכסף. היי שלום!" והציע לה נשיקת־פרידה. היא הניחה לו לנשקה על לחייה ואף היא נישקה אותו על לחייו. הוא התבונן סביבו כתָר אחר מחוות־חיבה נוספת שיוכל להעניק לה. ומצא אותה! אחז את יד־ימינה וקירב אותה לפיו. שמח מאוד על המחווה שמצא. פרידה כזאת תוסיף לווית־חן לבדידות שהוא יוצא לקראתה.
 
הוא עמד לעלות על הקרון ושכח לקחת את המזוודה הקטנה שהסבל הניח על הארץ. היא הרימה את המזוודה והושיטה אותה אליו, צוחקת מכל הלב. אדון אגיוס מלמל, כדי להצטדק: "הסבּל השאיר אותה שם. לא מצאתי את הרכבת..."
 
גברת אגיוס שבה וצחקה: "ואיך תגיע לטרייסטה בלי סבל?".
 
כך נגזר אפוא מהשמיים! עליהם להיפרד ברוגז. אדון אגיוס ענה בחצי־פה: "הדבר הקשה ביותר הוא למצוא את הרכבת. אחר־כך, לא אני הנהג".
 
והגברת הפטירה, בעודה צוחקת את צחוקה הנינוח: "למרבה המזל".
 
לא נותר עוד זמן כדי לחשוב על תשובה ראויה. ודאי, היה יכול לומר שגם היא לא תדע להסיע רכבת, או שהנהיגה ברכבת איננה קשה כל־כך כי ישנה המסילה, או גם שלא היה במזוודה הקטנה שום דבר חשוב; אבל לא אמר כלום. מוטב לחייך לה פעם נוספת ולצאת לשלום. אבל בתוך לבו נטר לה טינה וזה היה רע. הוא קפץ בהיסוס־ מה אל תוך קרון הרכבת. במסדרון המעבר קשה היה לנוע אבל אדון אגיוס, מזוודתו הקטנה בידו, פינה לו דרך בנחישות של איש צעיר, הגיע עד לחלון הסמוך אליו ופתח אותו. באותו רגע החלה הרכבת לנוע. אדון אגיוס קרא לאשתו, שעדיין התבוננה בדלת שנעלם לתוכה. היא החזירה את ברכת־השלום שלו בלהט רב. הרציף כבר התרוקן מאדם. לרגע הסיט את מבטו מאשתו כדי להתבונן במקום ששהתה בו קודם כבודת האיכרים: הרציף נותר כמעט שומם. הכבודה נעלמה ומי יודע כמה עמל נדרש כדי להעלותה לקרון. אחר־כך שב והביט באשתו, ששָלתה מכיסה את המטפחת ונופפה בה לשלום בלהט. הוא החזיר את הברכה והפריח לעברה נשיקה. דמותה העדינה וההדורה של אשתו, שמקרוב נראתה מצומקת קמעה מפאת גילה, נראתה לו כעת – משהגדילה תנועת הרכבת את המרחק ביניהם – ממש חיננית, עם הרעלה הוורדרדה התפורה על כובע שהתנועעה ברוח הקלה. ובשעה זו שהפליג אל בדידותו, בעודו מביט אל אותה דמות קטנה וכחושה, ביקש לחשוב בדקדקנות ובכנות והרהר בלבו: "ככל שאני מתרחק ממנה, אני אוהב אותה יותר". ואז מצפונו נרגע. הרי לפי שעה כיבד את חוקי האדם והאלוהים, באהבתו את רעייתו באמת ובתמים.
 
הוא השקיף בעד החלון כדי להוסיף לראותה. כלום עיניו תעתעו בו? אשתו נשאה את ידה אל לבה בתנועה מופרזת ובוטה. כלל לא התקבל על הדעת שאדם מאוזן כמוה תרצה להפגין לעיני זרים צער מוגזם על שנטשה אותו לבדו. ועם זאת נדמה היה שאותה תנועה רחבה אף לוּותה בקריאות רמות.
 
אחר־כך, כשנעלמה מעיניו, הבין. באותה תנועה ביקשה להזהירו בפעם האחרונה שישמור על הכסף שבכיס־החזה. איזו הקלה! הוא חייך, ובצייתנות, כדי לשכּך את נקיפות־המצפון על שאהבתו לאשתו גדולה יותר מאי־פעם דווקא עכשיו, כששוב אינו רואה אותה, מישש בחוזקה בכיס־החזה. הארנק, ששלושים שטרות של אלף לירות ניפחו אותו, עדיין היה שם.

עוד על הספר

  • שם במקור: Corto Viaggio Sentimentale
  • תרגום: אריאל רטהאוז
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות
מסע סנטימנטלי קצר איטאלו סבבו
פרק ראשון
תחנת מילנו
 
ברוֹך ובתקיפות כאחד הִתיק אדון אגיוס את עצמו מאשתו, ובצעד מהיר ניסה להיבלע בהמון שהצטופף בכניסה לתחנה. צריך היה לקצר בפרידה הזאת בין שני בני־זוג זקנים, שעוד תעורר גיחוך אם תארך יתר־על־המידה. אמנם הם נמצאו באחד מאותם מקומות שהכול ממהרים בהם בלא שיספיקו להעיף מבט איש ברעהו, גם לא כדי לגחך עליו, ועם זאת אדון אגיוס הרגיש שקורם עור וגידים במעמקי נפשו דווקא הרֵע המגחך. יתרה מזו, הוא עצמו הפך כל־כולו לאותו רֵע. כמה מוזר! היה עליו להפגין עצב מזויף שכלל לא חש בו, כי אדרבה, מלא שמחה ותקווה היה וציפה בכיליון־נפש לרגע שיניחו לו לנפשו כדי להתענג בהן. לכן רץ, כדי להשתחרר מהעמדות־הפנים מהר ככל האפשר. לשם מה כל־כך הרבה ויכוחים? אמנם נכון שזה שנים רבות לא התרחק מאשתו, אבל נסיעה זו הביתה, לטרייסטה, שם היא תצטרף אליו בעוד שבועיים, עניין פעוט הוא ואין אפילו טעם לדון בו.
 
אך העניין נדון, בכל־זאת, במשך ימים רבים, ללא הפוגה. הם התקשו מאוד לקבל את ההחלטה דווקא מפני ששניהם רצו בה, וכדי להבטיח שהיא תתקבל מצאו שניהם לנכון להסתיר את מבוקשם. לוּ דוּבּר על פרידה לכל החיים, או לכל הפחות לחלק גדול מהחיים, אפשר שהיה מזיל דמעה. אבל במצב הנתון היה עליו להודות שהוא יוצא לדרך בחדווה. מה גם שידע שבצאתו הוא מיטיב גם איתה.
 
בשנים האחרונות התחילה גברת אגיוס לרחוש חיבה לוהטת ובלעדית לבנה. כשבנה נעדר היא הרגישה בודדה גם בקרבת בעלה, ואת תחושת הבדידות העצימה עוד יותר העובדה שלא דיברה על צערה כי ידעה שאדון אגיוס יהתל בה. אולם אדון אגיוס היה מודע לצערה, חש את אי־יכולתו לרכך אותו כעלבון והתעלם כביכול ממנו כדי לחסוך מעצמו טרדה. "זוהי כפייה כפולה!" חשב אדון אגיוס, שקרא כמה ספרי פילוסופיה. "כפולה, כי גם אני וגם היא סובלים ממנה!".
 
עכשיו ביקשה גברת אגיוס להתעכב במילנו כדי לא לנטוש את הבן בגפו, לרגל מבחן חשוב שעמד לגשת אליו. אדון אגיוס לא ייחס חשיבות רבה למבחנים כי תמיד אפשר לגשת אליהם שנית, ולמיטב ידיעתו הבן אכן היה עושה זאת בחפץ־לב כי שהייתו במילנו נעמה לו למדי. אולם עכשיו, כדי להשיג את מבוקשו ולנסוע לבדו, נאלץ גם הוא להפציר באֵם שתישאר לפרוש את חסותה על הבן באותן נסיבות קשות. הגברת נשארה אפוא במילנו כדי לרצות את בעלה, אבל אדון אגיוס, שבחן את נפשה בקפידה, יצא לדרכו בתחושת עלבון אם כי לא אמר זאת במפורש, כי אמירה מפורשת עלולה היתה לסכן את חירותו לנסוע לבד.
 
פרידה זו באמת צריך היה לקצרה, כי גברת אגיוס היתה מסוגלת לשנות כל החלטה שלה גם ברגע האחרון, לוּ היתה מנחשת מה הם פני הדברים באמת. היא היתה מאותן נשים שאינן מעלות בדעתן שלא למלא את חובתן. ואדון אגיוס חשב שהטינה הקלה שחש כלפי אשתו, רגש מאוס ביותר, תיעלם לאלתר כשיישאר לבד. תוך כדי ריצתו כבר נעשה הוגן יותר כלפיה. כשהאריכה את שעת הפרידה הסגירה אשתו את חרטתה על שנטשה אותו לבדו, והוא הרהר בלבו: "כמה היא הגונה! כלל אינה אוהבת אותי, אבל עד לרגע האחרון היא רוצה לקיים את מה שהבטיחה אל מול המזבח. צר לה שאינה יודעת לעשות את מה שהיתה חייבת לעשות. אכן, צער גדול בשבילה וטרדה לא קטנה בשבילי!".
 
אבל למה הרגיש אדון אגיוס כה מלא חדווה ותקווה ברגע שנתאפשר לו סוף סוף להיפרד מרעייתו החוקית? כלום ביקש להשתעשע, לבייש את זקנתו ואת שערותיו שכמעט הלבינו לגמרי עקב רדיפת־נשים?
 
הו! אין לומר דבר כזה. ראשית־כול, זקן אינו מסוגל לרוץ ולרדוף, ופרט לזאת אדון אגיוס לא היה רודף־שמלות גם בצעירותו. אמנם, אין להכחיש לגמרי שגם לָאישה היה חלק בשמחתו ובתקוותו. אותה שמחה ואותה תקווה היו כה מלאות, שדמות־האשה – האשה האידיאלית, ולוּ גם חסרת רגליים ופֶה – לא יכלה להיעדר מהן. דמות זו רבצה בצֵל, מסוּכה בהרבה רוחות־רפאים אחרות, והיוותה חלק חשוב מהן. אך התשוקה לאשה אינה נשארת לעולם אותה תשוקה. אמנם נכון שהאשה נועדה ראשית־כול לאהבה, אבל יש שחושקים בה כדי לגונן עליה ולהושיעה. הרי היא בעל־חיים נאה וחלש כאחד, שטוב ללטף אותו בין שאפשרי הדבר ובין שהוא בלתי־אפשרי.
 
אדון אגיוס היה זקוק לחיים ולכן נסע לבד. הוא הרגיש זקן, ופי־ כמה זקן בחברת אשתו הזקנה ובחברת בנו הצעיר. כשהלכו הוא ואשתו שלובי זרועות היה עליו להאט את צעדיו, ואילו בפוסעו לצד בנו הרגיש שהלה נאלץ להאט את צעדיו־שלו. הם הקיפו אותו בטבעת של מֶחוות־כבוד. מאז היה חולה סיגלה לה אשתו את גינוני האחות הרחמנייה, המבטלים אצל הגבר כל נטייה להתנהגות אבירית. ואמנם הבן חלק כבוד גדול לאביו, אבל חינך אותו וגם העמיד את דבריו על דיוקם כשהמציא, על כנפי דמיונו התוסס, גיזרוני מילים משוללי כל יסוד מדעי, או כששינה או סילף עובדות היסטוריות: כי הצעיר, אף שסיים את לימודיו בבית־הספר התיכון בקושי רב, זכר היטב את היוונית ואת הלטינית שלו, שפות שאדון אגיוס לא למד מעולם, וידע את מה שידע בדייקנות רבה כמו אמו. ואין זה נוח כלל להיות אב טועה.
 
אך זה עדיין לא היה הכול, אף שהיה די חשוב לאדון אגיוס שבשנותיו האחרונות יניחו לו לנפשו לגמרי, ולגמרי פירושו: כולל בורותו, שהוא חי שקוע בה שנים כה רבות עד שהפך אותה ליסוד מוסד בחייו.
 
כל־אימת שלא חש בטוב היה אדון אגיוס תולה זאת בזקנה, אבל חשב שבחלק מההרגשה הרעה אשמה משפחתו. אמנם נכון שמעולם לא היה זקן כעכשיו, אבל מעולם לא הרגיש – נוסף לזקן – גם חלוד כל־כך. והחלודה מקורהּ לבטח במשפחה, אותו חוג סגור עבֵש וחלוד. ואיך אפשר לא להחליד, בתוך חדגוניות שכזאת? כל יום הוא רואה אותם פרצופים, שומע אותן מילים, חייב לדאוג לאותן מחוות־ כבוד וגם לאותן העמדות־פנים, כי מדי יום ביומו הוא מוסיף ללטף את אשתו, שכשלעצמה בוודאי ראויה לליטופים. אפילו תחושת הביטחון שנהנים ממנה בחיק המשפחה מרדימה את האדם, מקפיאה אותו וסוללת לפניו את הדרך לשיתוק.
 
הֲירגיש חזק יותר כשייחשף לאוויר הלא מעודן השרוי מחוץ למשפחה? מסעו הקצר יהיה מין ניסוי ראשון שהרי עסקיו יספקו לו אמתלה לנסיעות נוספות. בוודאי לא קיווה להתעורר לחיים כפי שקרה לו בנסיעתו האחרונה ללונדון, שהתגורר בה במשך חודשים אחדים, עשרים שנה קודם־לכן, בלי אשתו שאז היתה אם צעירה מאוד.
 
אותה פעם סבל והתייסר נורא בגלל הבדידות. בלבו קינן קוצר־רוח מהול בכעס כלפי אי־האמון והאדישות שחש סביבו. הוא התבונן בקנאה ובשקיקה בחיים הקדחתניים שהקיפו אותו אך דחוהו. פעם אחת החל לקרוא בבדידות באולם־הקריאה של בית־המלון, כשפתאום קרב אליו ילד נאה וּורדרד כבן עשר ואמר לו מילים אחדות שלא קלט כלל, כי יוּבן מאליו שהאנגלית שבפי הילדים היא הקשה מכול. אדון אגיוס התרגש כי מצא לו סוף סוף חבר. הוא דיבר אליו והילד כפי הנראה גם הבין את דבריו כי ענה לו בשפע־מילים, הרבה יותר מאלה ששמע. אך כולן מילים אנגליות, למרבה הצער! ומאחר שהמילים לא הועילו ליצור תחושת־קרבה ליטף אדון אגיוס את שערו הבלונדיני. אבל אז הופיע על סף הדלת אדון אחד, שנראָה זועם על שילדו מתעסק עם זר: "Philip! Come along!" קרא האדון – והילד התרחק מיד אחרי ששלח מבט מבוהל אל האיש שנתן בו אמון אך לבטח נשקפה לו סכנה ממנו, שכן הרחיקוהו ממנו בדאגה כה רבה.
 
וייסורי הבדידות הקוצפים גם הזיקו לעסקיו, כי בסופו של דבר החשיב אדון אגיוס את כל לקוחותיו לאויבים. ואף קרה דבר גרוע מזה, כי כדי להרגיש תוסס יותר נעזר אדון אגיוס הפיכח והמהוגן באַבּסינְת – משקה המשמש תחליף מצוין ליחסי ידידות ולשיחת־ נימוסים. אמנם לא שתה יותר מדי אבסינת, אבל בכמות מספקת שתגרום להפרעות במערכת העצבים שלו, הפרעות שפסקו עם שובו למולדת, כשחזר למרבה שמחתו, אל חיי המשפחה אשר הפכו כל גירוי אחר למיותר מלכתחילה.
 
אולם זיכרון הצער איננו תמיד כַּצער עצמו. עכשיו טעם באותו זיכרון את טעם החיים המלאים. הו! לו רק היה ניתן להחיות את כל אותו קוצר־רוח וצער! איך היו מתרעננים חייו! החיים אינם יכולים להיות אלא מאמץ, זעף וציפייה לשמחה! ידידים רבים מדי מקיפים אותו, ואף שהם פוגעים בו מדי פעם הם אינם מאפשרים לו להתמרד באמת. עליו לחיות בין אנשים לא־מוכרים ואפילו בין אויבים. בגאווה רבה נזכר במרדו בבריטניה הגדולה. באותם ימים התעמק בכמה סוגיות מדיניות וכלכליות רק כדי לתקוף את האימפריה הגדולה, המאורגנת בצורה כמעט מושלמת אך לא מושלמת בתכלית, ואשר בניה אינם מסוגלים לעשות את המאמץ הזעיר הנדרש להשגת שלמות גמורה.[1] וגם שיבתו לאיטליה היתה נסיעה שלוּותה בתקוות נעלות ביותר. הוא הביא עמו בין מזוודותיו גם חבילה קטנה עם חופן אדמה שאסף בלונדון, בקרבת שטח סלעי. איש לא ידע על חבילה זו שאדון אגיוס החזיק בתנאי לחות, חוץ משוטר המכס בקיאסו שכמעט עמד לעצור את הנוסע ולשלוח את האדמה לבדיקה. איש זה קיבל את משכורתו מהממשלה, אבל כמעט מנע מאיטליה את העתיד הזוהר הצפוי לה! חיוך שופע חיבה עלה בפיו של אדון אגיוס, כשנזכר בתמימותו הגדולה דאז. גם התמימות היא חיים, ויתרה מזו – היא ראשיתם האמיתית, הרעננה והריחנית של החיים. יש לדעת שפעם סיפרו לאדון אגיוס שדַרווין האמין כי סלעי בריטניה נהפכו לקרקע פורייה על־ידי תולעת מיקרוסקופית. זה הספיק להפיח בו תקווה שיצליח לקדם את פעולתה האיטית של התולעת הזעירה גם בארצו. את האדמה פיזר על פני קרקע סלעית באיטליה והרגיש התרוממות־ רוח ולהט. כלל לא היה אכפת לו ששמו ייזכר כאשר לא תיוותר באיטליה פיסת־סלע בולטת אחת מעל פני הקרקע, בעוד כמה מאות שנים. לגבהים כאלה מגיע אדם השרוי בבדידות! עכשיו גיחך על עצמו. זמן רב הוא חי בחיק המשפחה, רב מכדי שיוכל להבין עכשיו את גדולתו משכבר בימים. המשפחה היא כמו מסך שמוצאים מחסה מאחוריו כדי לחיות בבטחה ובשכחה גמורה. הנה, כעת הוא יוצא מאחורי המסך, מלא תקווה. מן הסתם צפויה לו אכזבה בסוף ניסיון זה. ואז הוא יסתפק במה שיהיה לו. שום דבר לא ילך לאיבוד. הוא יחזור אל מאחורי המסך כדי לחיות באפלולית מוגן ובטוח, אבל דומה לגוסס המשלים עם גורלו. בדיוק כך! כמו הגוססים, שקרבת היעד מסנוורת את עיניהם והם אינם מסוגלים לשום מאמץ חוץ מלהיאחז בחיים הנסים מהם, ואינם יכולים לראות ולשמוע דברים אחרים או לשמוח בהם, כל־כך הם מרוכזים בפעילות הנשימה והעיכול שהפכה למשימה קשה.
 
עוד כרבע שעה היה לפני מועד הנסיעה ואדון אגיוס האט את קצב הליכתו. אולי הפגין חיפזון מופרז בהיפרדו מאשתו. המחשבה שאולי נפגעה מכך הציקה לו, כי לבטח היתה ראויה לכל הדברים הטובים וגם ליחס של כבוד.
 
כלב פוקס־טֶרייר קטן קרב אליו בהיסוס ורחרח את רגליו. "אתה כבר פה, ידידי הוותיק?" הרהר הזקן בלבו. זה ודאי לא היה הכלב הראשון שראה במילנו, אך היה זה הראשון שניגש אליו מאז נותר לבדו. הוא התבונן בו בחיבה יתרה, ואילו הכלב נרתע לאחוריו – ודאי חיפש את בעליו – ואחר־כך פנה לדרכו, מדדה על רגליו ומעיף מבט אחרון במי שהפחידו, אוזניו הרכות והצעירות צמודות לראשו. הזקן עקב אחריו במבטו, מלא הערצה. ההליכה על ארבע היא תמיד תמימה יותר מהליכה על שתיים. הליכתו של הכלב הקטן והצעיר, שלרגע דידה ורגע רץ על ארבע רגליו שעדיין לקו בחוסר־תיאום ביניהן, היתה התמימות בהתגלמותה. ובלב כבד הרהר אדון אגיוס בסכנות הגדולות שארבו לאותו בעל־חיים קטן ולבן. "היזהר מפני לוכד הכלבים!" הרהר.
 
ידידים גדולים לנוסע הם הכלבים. אפילו באנגליה הם דומים לכלבינו ואנו מוצאים בהם מחדש פיסת מולדת. הם אינם מחונכים טוב יותר מכלבינו וממש כמותם כל דבר מזוהם בדרך מסקרן אותם. הם פולשניים, קולניים, צייתנים כאשר למדו להכיר את השוט, שופעי חיבה ומופתעים תמיד מחדש כשאוהביהם אינם מרשים להם להעביר את הלשון על פרצופיהם. הם מדברים אותה שפה. ואגיוס, בבדידותו, רחש להם חיבה ובלש אחריהם, עד שהבין את אופיים וכיצד אופי זה נוצר. שונים הם מאתנו בתכלית, שהרי אנו מתבוננים בדברים בעוד שהם מריחים אותם, ודבר תמוה הוא שנוצרה בינינו ובינם, למרבה מזלנו, זיקה כה אינטימית, המבוססת בוודאי על איזושהי אי־הבנה מצד הכלב. אולי החתול אינו מתקרב אלינו יותר מדי כי הוא דומה לנו יותר ומיטיב להכירנו. ואילו כנותו של הכלב נובעת מחושו העיקרי, חוש הריח. אופן חישתו גורם לו להאמין שכל בגידה תיחשף בעולמנו תכף ומיד, כי הוא אינו רואה את השכבות העליונות המתעתעות: הוא בוחן את נשמת הדברים ממש, את ריחם. ייתכן בהחלט שחושו ירמה אותו או שירבה לנשוך חפים מפשע שריחם לא נעים, אך הוא אינו מודע לכך ואם ימנעו ממנו לבצע את זממו הוא יקבל זאת, אם כי ינהם. לעתים קרובות קורה שחוק עליון כלשהו עוצר בעדו וכובל אותו, ואז עליו להיכנע אף שאינו משוכנע בצדקתו: הוא מורגל בכך. אבל עם כוונה בוגדנית אין הוא יכול להשלים, בהיותו סבור שהיה יכול לחשוף אותה בעזרת חושו ועל אחת כמה וכמה יוכל לעשות זאת בעליו, שלולא ניחן בחושים משוכללים משלו לא היה בעליו.
 
אכן, עולם כן הוא עולמם של הריחות. אך דומה שהוא רחוק מן המציאות יותר מעולם הקווים והצבעים. את הכלב המסכן תמיד מוליכים שולל מפני שהמידע המגיע אליו איננו מדויק. אבל נחסכים ממנו כמה כאבים. הוא איננו זר בשום מקום. חושו חברותי במהותו. כל פגישה אקראית הופכת מיד לאינטימית וחלקי הגוף המוצנעים ביותר מוצעים לאף, שיאמת את חישותיו. סירוב להצעה זו ייחשב לחוסר־נימוס משווע ויגרור אחריו תגובה אלימה ביותר. כמה טבעיים יותר חיים אלו מחיינו! ברחוב הומה־אדם בלונדון כל איש איננו אלא מכשלה לרעהו, המונעת ממנו להתקדם. מה אפשר לעשות? לוּ גם התקבל אדון אגיוס כשליט עריץ המכתיב את דרך חיי החברה, לא היה יכול לכפות על אנשים זרים לברך זה את זה לשלום בחיוך. לו נכפה חיוך כזה, היה הופך לעווית מבעיתה ובשום פנים לא היה בו כדי לבטא ברכת־שלום כנה בין אחים. גם החיבה מצריכה מאמץ, ואיש לא יקבל עליו מאמץ כזה רק כדי לציית לכללים; המנוחה האמיתית היא האדישות. אצל הכלבים, המוּנְחים על־ידי ריחות, האדישות לחיים אינה קיימת. לעולם הם אינם נותרים זרים ואדישים, הם תמיד ידידים או אויבים.
 
רכבת איננה דבר זעיר, אולם בתחנה רחבת־הידיים לא מצא אדון אגיוס את הרכבת שלו. ההודעה הדרושה לאיתורה לבטח הוצגה היכן־שהוא בתחנה, אבל אדון אגיוס לא ראה אותה. בדרך־כלל אשתו הדריכה אותו. אדון אגיוס רחרח לשווא ימינה ושמאלה. ראה סבּל שרץ לקראתו. בדיוק מה שהיה צריך. העביר לידיו את המזוודה הקטנה, שהיה יכול לשאת אותה על נקלה, ושאל על הרכבת. גם מצא לנכון להתנצל: "המזוודה אמנם קלה, אבל בשבילי היא כבדה כי אני זקן".
 
הוא דיבר אל הסבל כדי לקנות לו חבר. כבר חש צורך באותם ידידים מזדמנים שאינם מסכנים את חירותנו. הסבל, איש גוץ וזריז, חייך אליו ומלמל בניב של מילנו דבר־מה שאדון אגיוס לא הבין. אבל החיוך עשה את שלו ואדון אגיוס, מלא רצון טוב ובצעד מהיר, השתרך אחרי האיש הקטן שהקדים אותו במרוצה ובידו המזוודה הקטנה. הלך אחריו וכבר רחש לו אהדה. איזו אמצאה נפלאה, התֶשֶר! ובעיקר התשר הקטן, שאינו מכאיב. לכן הוא התקמצן למדי – שהרי אם תיתן יותר מדי בבת־אחת, התענוג יהיה קצר וגם תישאר משותק למשך זמן רב. אשתו היתה נדיבה יותר. כשנקלעה לצורך כלשהו שלא היה אפשר לספקו אלא בסכום גדול, היתה נותנת אותו. אלא שבדרך זו אתה משתמש בכסף שאינו שלך, כי אחרי־כן תיאלץ לומר לאחרים: "כבר השתמשתי בדרך אחרת בכסף שהיה מגיע לך". נדיבות־לב אמיתית גילה רק מדי פעם לפי בקשת אשתו, כפי שהיטיב לסגל לעצמו תכונות רבות אחרות לנוכח רצונה.
 
אדם בנסיעה חייב לרכוש לו ידידים, שאם לא כן יתהלך על פני האדמה – מולדתנו הגדולה האמיתית – בפנים זעופות כנוכרי. ואדון אגיוס נהג לנצל כקמצן אמיתי את התשרים הזעירים שחילק: הוא לא ביקש לרכוש בהם הרבה מאוד, אלא רק ידידות מתמשכת. לפיכך שילם תחילה סכום נמוך מהתעריף הרגיל. בדרך־כלל המקבל לא היה מוחה על כך אלא עמד והתבונן, נבוך, בכסף המועט המונח על כף־ ידו הפתוחה. רק אז הניח אדון אגיוס על כף־היד מטבע ואחר־כך עוד מטבע, עד שהיד נקמצה וחיוך עלה על פני הסבּל. כך החיוך, שנולד באיחור, נחרת היטב בזיכרונו של אדון אגיוס וסלל לפניו את הדרך מהלך מילין אחדים. לעתים התעייף הסבל בטרם השלים לתת לו את מלוא התשר, והסתלק משם בחירופים וגידופים. אז פרש לו אדון אגיוס לדרכו וכסף התשר בכיסו, והוא בא בכל־זאת על סיפוקו כי נפרד מאויב, אבל לא מאיש זר.
 
הם נאלצו לרדת אל מתחת לאדמה בגרם־מדרגות גדול ולשוב ולעלות, אחרי שצעדו לאורך מסדרון שהוביל אל הרציף, שם היה עליהם להמתין לרכבת מטורינו שטרם הגיעה.
 
הסבל שאל את אדון אגיוס אם עליו להמתין אתו. לולא נדרש לדבר בניב של מילנו היה אדון אגיוס מעכב את ידידו החדש. תחת זאת שילח אותו לדרכו ונשאר בגפו, וחיוך התודה האחרון של הסבל הוסיף לבדידותו נופך של חדווה. לרגע התבוננו זה בעיניו של זה כמבקשים להביע את חיבתם ההדדית. ואדון אגיוס, כדי להגביר את החיבה, הוסיף לתשר סיגריה.
 
אנשים רבים המתינו על הרציף. סמוך לעמוד אחד נערמה כבודה רבה של עניים – רק מזוודה אחת נעולה ושני סלים גדולים קשורים, האחד סגור בפיסת בד אדומה והאחר בפיסה ירוקה דהויה. אשה ישבה על המזוודה עם תינוק בחיקה, וילדה כבת עשר, ששׂמלתה הבלויה היטיבה להגן עליה מפני הקור, ישנה על אחד הסלים, ראשה שעון על מותן אמה.
 
"מתפנים למקום אחר?" תהה אדון אגיוס. אחר־כך ראה איכר מתקרב בריצה ובו־בזמן בודק כרטיסי רכבת שלבטח קנה זה עתה. האשה הצעירה נשמה לרווחה כשראתה אותו. בוודאי השהייה הממושכת לבד הציקה לה מאוד. זו לא היתה נסיעה עם כל בני המשפחה, אלא הגירה, מנוסה.
 
אחר־כך חדל אדון אגיוס להתבונן באנשים שעמדו סביבו, ובמשך רגעים אחדים התבונן מוקסם בעשן הסמיך שעלה מארובת קטר אחד ששהה מחוץ לתחנה. הרוח הדפה את העשן. הוא יצא בגושים מן הארובה, אך מיד הידלדל והתפזר ברוח. כל גוש, ברגע שנכנע לכיליון, כמו התערטל וחשף את מה שבתוכו – ראש, זרבובית של חיה, יצור חי כלשהו. ובטרם יתפוגג היה אותו ראש פוער לרווחה זוג עיניים ענקיות כדי להיטיב לראות, וכדי להיטיב לראות היה בסוף נפער כליל. מין תהלוכה של ראשים מבוהלים או אימתניים. "את מהות החיים, את הפחד או את האיוּם, ניתן לשרטט במעט קווי־ חיים", הפטיר אדון אגיוס בנימה מוסרנית.
 
הרכבת, מתנשפת כולה, נכנסה לתחנה. ובאותו רגע שמע אדון אגיוס את קול אשתו הקוראת בשמו: "ג'אקומו!".
 
הוא נפנה לעברה ודומה שהתקשה להסוות מחווה של קוצר־רוח. אמנם רחש לה את כל האהבה שהיתה ראויה לה, אבל היא לא נעדרה די זמן לעורר בו חשק לשוב לראותה. צליל קולה כבר הספיק לנתקו בכוח מהחיבה מרנינת־הלב ששפך על כלל הדברים והבריות. יתר־ על־כן, כלום באה לבשר לו ששוב לא יוכל לנסוע לבדו? אך אף־על־ פי־כן ולמרות הכול הוא ייסע.
 
כנראה ניחשה הגברת במידת־מה את מצב־רוחו, שכן שאלה אותו, מבולבלת: "עד כדי כך אני מטרידה אותך?" וכמו עמדה לסוֹב על עקביה. היה זה רגע קשה.
 
אך לא, בשום פנים ואופן, אדון אגיוס לא ייתן לדבר כזה לקרות. בעולמנו מותר לאדם לחשוב כל מה שירצה ובלבד שלא יחשוף את מחשבתו, שהיא יפה וצודקת מאוד כל עוד היא חבויה בנפשו אך היא מעליבה מאוד בצאתה לאור השמש. "לא זיהיתי אותך!" הזדרז לומר. אחז את ידה ומשך אותה אליו. היא חמקה מהחיבוק, שכן בתור אשה מחונכת יפֶה לא היתה מרשה שדבר כזה יקרה בפרהסיה. אבל השתכנעה לאלתר, כי האמינה לבעלה. בימים עברו שמח אדון אגיוס מאוד על אמונה זו. אך זה זמן־מה היא היתה לו לטורח. הרי בדרך זו מפשטים את החיים יותר מדי. עכשיו גם באמונה זו היה דבר־מה צונן, כמו ביחסיהם בכלל.
 
בחיוך אמרה לו שלא רצה אחריו כדי לראותו שוב, אלא מפני ששכחה לומר לו דבר־מה: גברת לואיזי מבקשת אותו להודיע לתכשיטן מוונציה שתחזיק אצלה את מחרוזת־הפנינים שהציע לה, ובעוד ימים מספר ידאג אדון לואיזי לתשלום.
 
ואז, בעודה מחייכת, שאלה אותו: "האם אתה עדיין זוכר מה יש לך בכיס־החזה?".
 
מיד קירב אגיוס את ידו לכיס, וכיוון שמצא אותו נפוח, נזכר: "אל תחששי! כל הזמן אני חושב על זה!".
 
אבל בעניין זה לא האמינה לו, היא שמה לב שכדי להיזכר שהוא נושא עמו סכום כסף גדול היה עליו לגעת בכיס. ולבה נמלא דאגה – לכסף, לא אליו. "טעות גדולה עשיתי, כשנתתי לך לנסוע לבד". היא הביטה סביבה, מהססת. אחר־כך נאנחה: "זהו! עכשיו כבר מאוחר מדי".
 
שניהם שמחו שמאוחר מדי, אך אדון אגיוס גם כעס כי הרגיש שהיא נוהגת בו כבילד קטן. "מה את חושבת, שאאבד את הכסף?" שאל ברוגז. "תפסת אותי ברגע של פיזור־נפש, כי דווקא חשבתי להסתובב בכל טרייסטה כדי לבדוק אם לא אוכל להשיג את הכסף לחידוש חלק מחובנו במחיר זול יותר". ובדַבּרו שב והביט אל ארובת הקטר הרחוק, שעשן סמיך הוסיף לגלוש ממנה. כעת לא היה זה אלא עשן נטול צורה, בלי ראשים, בלי איום, בלי פחד.
 
"זו קלות־דעת, לנסוע עם סכום כזה של מזומנים בכיס", הוסיפה ואמרה הגברת בקול חם, כמבקשת סליחה.
 
כן! זו היתה קלות־דעת. כבר מאתמול החליטו לרכוש המחאה, וזאת גם כדי שהכיס לא יהיה כבד כל־כך. אלא שההליכה לבנק עם הכסף היתה לו לטורח והוא דחה אותה עד למחרת. אז לפתע באו לבקר את בנו שלושה בחורים שלמדו אתו. הזקן ישב אתם מוקסם ושמע על תוכניותיהם לעתיד, אחרי שכבר סיימו את לימודיהם. לא התכוון לפצות פה, מחשש שיהיה עליו לשמוע איך אותם חכמים מחוכמים מעמידים את דבריו על דיוקם, אבל נזכר שבסיום חוק־ לימודיו הוא היה ביישן, הססן ופחדן יותר מהם. אחד מהצעירים מצא מקום־עבודה מוכן ומזומן בשבילו, אבל סבור היה שבית־העסק שהתעתד להיכנס אליו יתקדם יותר בזכות הצטרפותו. ואילו השני, שלא מצא שום דבר שהוכן לו על־ידי אבות־אבותיו, התכונן בשלווה גמורה להגר לארץ אחרת. הרי הוא ראוי להרבה דברים שאיטליה לא תוכל להציע לו. השלישי, לעומת זאת, הפגין בוז רב לפוליטיקה אבל חשב להתמסר לה. הוא טרם הצטרף לשום מפלגה פוליטית ועוד יהיה לו זמן להרהר בכך. לפי שעה ייכנס לאיזה משרד ממשלתי. והזקן לא הסתפק בהרהור שהעולם שוב איננו העולם שלתוכו נולד, אלא תהה ובהה על השאלה איזה משני העולמות הוא הצודק. ממה נפשך! אחד מהשניים בוודאי טועה. ייתכן שהידע שלו מוגבל, אבל בימי נעוריו הסבירו לו שאין בעולם די אושר להשביע את רצון כולם; הוא האמין בכך ומשעזב את בית־הספר הקיש בביישנות על דלתו של העולם כדי לשאול שאלה: "היש מקום קטן גם בשבילי? האוכל לכבוש אותו?". כזה היה העולם בימים ההם, כשחיו בו פחות בני־ אדם. האם העולם התארך מאז והתרחב? וכך, בגלל רוגזו על שנולד לתוך עולם קשה יותר, לא זע הזקן במקומו ונמנע מללכת לרכוש את ההמחאה.
 
"זהו, עכשיו כבר מאוחר מדי. היי בטוחה שאין לך שום סיבה להיות מודאגת על הכסף. היי שלום!" והציע לה נשיקת־פרידה. היא הניחה לו לנשקה על לחייה ואף היא נישקה אותו על לחייו. הוא התבונן סביבו כתָר אחר מחוות־חיבה נוספת שיוכל להעניק לה. ומצא אותה! אחז את יד־ימינה וקירב אותה לפיו. שמח מאוד על המחווה שמצא. פרידה כזאת תוסיף לווית־חן לבדידות שהוא יוצא לקראתה.
 
הוא עמד לעלות על הקרון ושכח לקחת את המזוודה הקטנה שהסבל הניח על הארץ. היא הרימה את המזוודה והושיטה אותה אליו, צוחקת מכל הלב. אדון אגיוס מלמל, כדי להצטדק: "הסבּל השאיר אותה שם. לא מצאתי את הרכבת..."
 
גברת אגיוס שבה וצחקה: "ואיך תגיע לטרייסטה בלי סבל?".
 
כך נגזר אפוא מהשמיים! עליהם להיפרד ברוגז. אדון אגיוס ענה בחצי־פה: "הדבר הקשה ביותר הוא למצוא את הרכבת. אחר־כך, לא אני הנהג".
 
והגברת הפטירה, בעודה צוחקת את צחוקה הנינוח: "למרבה המזל".
 
לא נותר עוד זמן כדי לחשוב על תשובה ראויה. ודאי, היה יכול לומר שגם היא לא תדע להסיע רכבת, או שהנהיגה ברכבת איננה קשה כל־כך כי ישנה המסילה, או גם שלא היה במזוודה הקטנה שום דבר חשוב; אבל לא אמר כלום. מוטב לחייך לה פעם נוספת ולצאת לשלום. אבל בתוך לבו נטר לה טינה וזה היה רע. הוא קפץ בהיסוס־ מה אל תוך קרון הרכבת. במסדרון המעבר קשה היה לנוע אבל אדון אגיוס, מזוודתו הקטנה בידו, פינה לו דרך בנחישות של איש צעיר, הגיע עד לחלון הסמוך אליו ופתח אותו. באותו רגע החלה הרכבת לנוע. אדון אגיוס קרא לאשתו, שעדיין התבוננה בדלת שנעלם לתוכה. היא החזירה את ברכת־השלום שלו בלהט רב. הרציף כבר התרוקן מאדם. לרגע הסיט את מבטו מאשתו כדי להתבונן במקום ששהתה בו קודם כבודת האיכרים: הרציף נותר כמעט שומם. הכבודה נעלמה ומי יודע כמה עמל נדרש כדי להעלותה לקרון. אחר־כך שב והביט באשתו, ששָלתה מכיסה את המטפחת ונופפה בה לשלום בלהט. הוא החזיר את הברכה והפריח לעברה נשיקה. דמותה העדינה וההדורה של אשתו, שמקרוב נראתה מצומקת קמעה מפאת גילה, נראתה לו כעת – משהגדילה תנועת הרכבת את המרחק ביניהם – ממש חיננית, עם הרעלה הוורדרדה התפורה על כובע שהתנועעה ברוח הקלה. ובשעה זו שהפליג אל בדידותו, בעודו מביט אל אותה דמות קטנה וכחושה, ביקש לחשוב בדקדקנות ובכנות והרהר בלבו: "ככל שאני מתרחק ממנה, אני אוהב אותה יותר". ואז מצפונו נרגע. הרי לפי שעה כיבד את חוקי האדם והאלוהים, באהבתו את רעייתו באמת ובתמים.
 
הוא השקיף בעד החלון כדי להוסיף לראותה. כלום עיניו תעתעו בו? אשתו נשאה את ידה אל לבה בתנועה מופרזת ובוטה. כלל לא התקבל על הדעת שאדם מאוזן כמוה תרצה להפגין לעיני זרים צער מוגזם על שנטשה אותו לבדו. ועם זאת נדמה היה שאותה תנועה רחבה אף לוּותה בקריאות רמות.
 
אחר־כך, כשנעלמה מעיניו, הבין. באותה תנועה ביקשה להזהירו בפעם האחרונה שישמור על הכסף שבכיס־החזה. איזו הקלה! הוא חייך, ובצייתנות, כדי לשכּך את נקיפות־המצפון על שאהבתו לאשתו גדולה יותר מאי־פעם דווקא עכשיו, כששוב אינו רואה אותה, מישש בחוזקה בכיס־החזה. הארנק, ששלושים שטרות של אלף לירות ניפחו אותו, עדיין היה שם.