הסודות 2 - הסודות שהשארנו מאחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסודות 2 - הסודות שהשארנו מאחור
מכר
מאות
עותקים
הסודות 2 - הסודות שהשארנו מאחור
מכר
מאות
עותקים

הסודות 2 - הסודות שהשארנו מאחור

3.4 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Everything We Left Behind
  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 333 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

רב המכר הגדול של amazon  וה- New York Times.

מסופרת רבי המכר – קרי לונסדייל, מגיע ספר ההמשך לסודות שהולכים איתנו – לו חיכינו בצפייה רבה.

הסודות שהשארנו מאחור מכיל בתוכו, מתח, מסתורין ורומנטיקה בחקירת אובדן, התמודדות והצורך הבלתי נשלט להגן על אהוב. 

חודשיים לפני החתונה, איש העסקים, ג'יימס דונאטו, רדף אחר אחיו, מלבין הכספים, פיל, למקסיקו, רק כדי ללכת לאיבוד בים, ונחשב כמת. שש שנים וחצי מאוחר יותר, הוא מגיח ממצב הכרתי מעורפל, רק כדי לקלוט שהוא חי באוקסקה, כאמן – קרלוס דומינגז, אלמן ואב לשני בנים, יחד עם גיסתו נטליה הייז, גולשת בדימוס, העוזרת לו לשמור על ראשו מעל המים. אבל ארוסתו, איימי טיימי, אהבת חייו, המשיכה הלאה בחייה. היא התחתנה ויש לה ילד משלה.

מרוסק, ג'יימס חוזר יחד עם בניו לקליפורניה. אבל פיל אמור להשתחרר מהכלא, נחוש למצוא את אחיו, שהיה עד לאירוע שעלול להחזיר את פיל לכלא. אחרי לחץ משפחתי כבד, ג'יימס בורח עם בניו לקאווי, בחיפוש אחר מקלט עם נטליה. כשג'יימס מתחיל לחשוף את הסודות של זהותו הפגועה, הסכנה מתקרבת, ונטליה עשויה להיות האדם היחיד שבה הוא  יכול לבטוח.

פרק ראשון

 

 

פרולוג

ג'יימס
לפני שישה חודשים
18 בדצמבר
פוארטו אסקונדידו, מקסיקו
הוא חלם עליה שוב. עיניים כחולות בורקות ולוהטות שצרבו את נשמתו. גלים של תלתלים חומים ליטפו את חזהו כשנעה מעליו ונשקה לעורו החם. הם יינשאו בעוד חודשיים. הוא חיכה בקוצר רוח להתעורר איתה מדי בוקר ולאהוב אותה בתור אשתו, בדיוק כפי שאהבה אותו עכשיו.
היה לו משהו חשוב לספר לה. משהו דחוף שנדרש לעשות. יהיה אשר יהיה, הדבר הזה נותר חמקמק בשולי מחשבותיו המטושטשים. הוא צימצם את המיקוד והתרכז במחשבה עד שהצליח...
להגן עליה.
עליו להגן על ארוסתו. אחיו יפגע בה שוב.
הוא ראה את אחיו, את הנחישות שבהבעת פניו. היא גבלה באי־שפיות. הם היו על סירה. היה לו אקדח והוא השמיע איומים. אחיו כיוון אליו את האקדח, אז הוא צלל לתוך המים. הים היה סוער וגרר אותו מטה. הוא הרגיש שהוא שוקע. כדורים ריססו את פני השטח וחלפו בשריטה לצד ראשו ופלג גופו העליון, מחטיאים רק במעט את המטרה.
הוא שחה בכוח ובמהירות וריאותיו צרבו. עליו להגן עליה.
גלי ענק עוצמתיים הטיחו אותו בצוקים הסלעיים. כאב עז שיסע את פניו ואיברי גופו. הים רצה אותו, אבל הצורך להגן על אהבת חייו היה עז ממנו. עליו להגיע אליה. הזרם השקיע אותו מתחת לפני הים. הוא צף, נסחף. אנה ואנה, מעלה־מטה. ואז ירדה החשֵכה.
"פאפא! פאפא!" צייץ קול קטן.
עיניו נפקחו. ילד קטן קפץ עליו ובילגן את הסדינים. הוא הביט בילד שציחקק וקיפץ ברחבי המיטה.
"דספיירטטה, פאפא! טנגו, המברה." הילד דיבר ספרדית. הוא נבר במוחו בניסיון להיזכר בשיעורים באוניברסיטה. הילד היה רעב, והוא קרא לו "אבא".
איפה הוא, לעזאזל?
הוא הזדקף ונסוג, ראשו פגע בלוח המיטה. הוא היה בחדר שינה מוקף תמונות ממוסגרות. הוא ראה את עצמו בהרבה מהן אבל לא זכר שצולמו. מימינו, החלונות השקיפו למרפסת ולאוקיינוס שמעבר. מה לעזאזל?
הדם אוזל מפניו. זיעה קרה מציפה את גופו. הילד קפץ והתקרב, חג במעגלים גדולים כשזינק באוויר. "קיירו אל דסאייונו! קיירו אל דסאייונו!" זימר הילד.
"תפסיק לקפוץ," הוא קירקר והרים את ידיו כדי למנוע מהילד להתקרב מדיי. הוא נתקף דיסאוריינטציה. אצבעות מבוהלות נכרכו סביב צווארו. "די כבר!" הוא צעק.
הילד קפא. הוא הביט בו בעיניים פעורות במשך מספר רגעים. ואז זינק מהמיטה ויצא מהחדר.
הוא עצם עיניים וספר עד עשר. הכול יחזור לקדמותו כשיפקח את עיניו. הוא לחוץ — עבודה, החתונה, התמודדות עם אחיו. זו ודאי הסיבה. זה היה רק חלום.
הוא פקח עיניים. דבר לא השתנה. נשימות מאומצות בקעו מריאותיו. זה לא היה חלום. זה היה סיוט. והוא חי אותו.
על השולחן שליד המיטה הוא ראה טלפון נייד. הוא הרים ופתח אותו. לבו עצר למראה התאריך. היה אמור להיות מאי. איך יכול להיות שדצמבר... שש שנים וחצי אחרי מועד החתונה שלו?
הוא שמע קול בדלת וניענע את ראשו. ילד בוגר יותר עמד בפתח, פניו בגון קפה. "פאפא?"
הוא הזדקף. "מי אתה? איפה אני? מה המקום הזה?"
נראה שהשאלות שלו הפחידו את הילד, אבל הוא לא יצא מהחדר. במקום זאת הוא גרר כיסא אל הארון. הוא עלה עליו והביא קופסת מתכת מהמדף העליון. הנער הבוגר הביא לו את הקופסה והקיש קוד של ארבע ספרות במנעול. הוא נפתח. הנער הרים את המכסה ואז נסוג לאיטו מהחדר. דמעות זלגו במורד פניו.
בתוך קופסת המתכת נחו מסמכים משפטיים — דרכונים, תעודות לידה, רישיון נישואים וכן תעודת פטירה של ראקל סלינה דומינגז. כוננים ניידים וכמה תקליטורי אחסון היו תחובים בתחתית לצד טבעת אירוסים. הוא הכיר את הטבעת הזאת. היא ענדה את הטבעת הזאת. הוא הרים אותה אל האור והתבונן בה בבלבול. למה היא לא עונדת את הטבעת שלו?
הוא החזיר את הטבעת לקופסת המתכת, ומעטפה משכה את תשומת לבו. היא הייתה ממוענת אליו. הוא קרע אותה והוציא מכתב.
אני כותב את זה על זמן שאול. אני חושש שיבוא יום ואזכור מי הייתי ואשכח מי אני. קוראים לי חיימה קרלוס דומינגז.
פעם קראו לי ג'יימס צ'רלס דונאטו. אם אני קורא את הפתק הזה ולא זוכר שכתבתי אותו, דע דבר אחד:
אני אתה.
 
 

1

 

ג'יימס
הווה
21 ביוני
סן חוזה, קליפורניה
הרבה יותר קל למות מאשר לחזור לחיות. כמות הניירת שנדרשה לשחזור זהותו, שאבה ממנו שוב את חייו.
אולי עליו להישאר מת. כי אין ספק שלא נותר לו כאן שום דבר בעל ערך.
המחשבה מתרוצצת במוחו של ג'יימס כמו הכדור במגרש בייסבול, שניטח בחומת המגרש החיצוני. כאב עמום נשאר ברקתו וחלל ריק נפער בחזהו.
הוא מביט בקו האופק של סן חוזה מבעד לחלון משרדו של אחיו תומאס בדונאטו תעשיות. בנייני זכוכית מחזירים את השמש במפגן קורן של זהב וכתום. שש וחצי שנים שאבדו והוא אינו יכול לעשות דבר, מבחינה רפואית, כדי לשחזר את פרק הזמן הזה.
אבל הוא זוכר את היום שבו עזב את איימי כאילו היה אתמול.
הוא פוסע מול החלון, מוטרד מהשיחה שניהלו בערב שלפני שעזב. הוא אמר לה אז שהוא נוסע לפחות משבוע, בקושי מספיק זמן כדי שתתגעגע אליו. ואז הוא נישק אותה והתעלס איתה. אצבעותיו ליטפו את אור הירח בשערה כשהרגיע אותה שעתידם יתנהל כפי שרצו, כשהוא משוחרר מהמחויבות לדונאטו תעשיות. הוא רצה לעסוק באמנות. פיו ליטף את קימורי ירכיה השופעים, את קשת שוקיה, כשהבטיח לדאוג לה עד יומו האחרון.
אבל הוא לא עמד בהבטחתו. הוא איכזב אותה.
כל כך הרבה זמן אבוד. כל כך הרבה חיים אבודים. הבית. האמנות שלו. הזהות שלו.
אהבת חייו.
איימי.
שמה לוחש בתוכו.
האם היא יודעת שהוא חזר לארצות הברית? האם היא יודעת שהוא חזר, ג'יימס שלה?
היא לא ראתה אותו מאז מצאה אותו במקסיקו לפני יותר מחמש שנים. התחוור לה שהוא עדיין בחיים ולא מת כפי שאחיו תומאס גרם לכולם להאמין. המנוול אפילו אירגן את הלוויה של ג'יימס וקנה מצבה לחלקת הקבר המשפחתית.
כדי להגן עליו, הסביר לו תומאס. אחרת פיל היה מנסה לרצוח אותו שוב כדי להציל את התחת של עצמו.
תומאס ניצל את אובדן הזיכרון שלו, שבמקרה של ג'יימס היה מחיקה מוחלטת של המידע האוטוביוגרפי שלו. אחיו הרחיק לכת ויצר לו זהות חדשה, חיים חדשים.
חיימה קרלוס דומינגז. אמן. אלמן. אב.
אין לו שום זיכרונות מהנסיעה של איימי למקסיקו. הוא לא זוכר שהתאהב בפיזיותרפיסטית שלו, ראקל, שנישא לה, שאימץ את בנה חוליאן, שהוליד את בנו מרקוס, ושהיא מתה בלידה. הוא לא זוכר שום דבר שתומאס סיפר לו על מה שעשה בתור קרלוס במקסיקו. הוא בקושי זוכר איך הגיע בכלל למקסיקו.
הוא לא זוכר דבר מהשעות שהביאו לשוטטותו בפלאיה זיקטלה, מדמם, מטושטש ומבולבל, חסר כל מושג מי הוא או מאין בא.
מה שהוא כן זוכר זה יותר משש שנים המתועדות ביומנים של קרלוס, המתויקים במסודר בכונן נייד. רשומות יומיומיות שפסקו יומיים בטרם הגיח ג'יימס מחדש.
האיש הארור ניהל יומן.
ג'יימס משמיע קול מוזר בירכתי גרונו. כמה אירוני. בכל פעם שהוא מקלל את קרלוס, הוא בעצם מקלל את עצמו. אבל המחשבה על עצמו בתור ישות נפרדת מקרלוס הקלה עליו להשלים עם הזמן האבוד.
יש הרבה דברים בקרלוס שג'יימס אינו מבין. אבל הדבר היחיד שהוא מסוגל להתחבר אליו הוא הפרנויה של קרלוס לגבי אובדן הזהות. כי כשג'יימס הגיח מהשִכחה אל ערימות מגזינים ועיתונים, קולאז'ים של תמונות ממוסגרות על קירות ותיבה מתפקעת מרוב פרטים על חייו הקצרים של האיש, קרלוס אבד לנצח לעולם הזה.
ג'יימס חושב על הפריטים בתיבה. תמונות, תעודות לידה ופטירה, טבעת האירוסים של איימי.
אצבעותיו המחוספסות משפשפות את שולי טבעת היהלום התחובה עמוק בכיס מכנסיו. מכנסי הצמר הדקים מתחככים בירכיים שפעם לבשו מכנסיים קצרים. והטבעת היא תזכורת מוצקה וקרה לכך, שעד קץ ימיו הוא ישלם על הטעויות שלו ביותר מצלקות פיזיות שיעיבו על גופו בן השלושים ושש. הרכס הזועם מהרקה הימנית לעצם הלסת, גשר האף הלא ממש ישר, אלכסון הרקמה הנוקשה לאורך עצם הירך — עקבות הירי, הוא מסיק. עם הצלקות האלה יוכל להתמודד. מה שהוא אינו מצליח להתגבר עליו זו העובדה שלא יחלוק את חייו עם איימי בגלל שפישל.
ג'יימס חושב על בניו שממתינים בחדר הישיבות. חוליאן בן האחת־עשרה שונא אותו. הוא משוכנע שג'יימס לא רוצה להיות אבא שלהם, שהוא ישלח אותם להוואי כדי לגור עם דודתם, אחותה החורגת של ראקל, נטליה הייז. מרקוס בן השש חושש מפניו מאז אותו יום ראשון שבו אביו החל לדבר אנגלית. ג'יימס אינו אותו פאפא כשהיה.
אלוהים יודע איך יצליח לשכן את בניו בבית חדש, על אחת כמה וכמה בארץ חדשה להם, ולגרום להם לסמוך עליו בתור אביהם, ובה בעת לנסות לפתוח יחד בחיים חדשים.
חיים שאיימי כבר לא תהיה חלק מהם.
ג'יימס נושם דרך הכאב העמוק בחזהו.
"היא לא תפגוש אותך."
הוא לוחץ בידו את טבעת האירוסים, פונה לאיטו מהחלון ומביט בכעס באחיו. תומאס יושב מאחורי השולחן ומקפיץ בעצבנות עט מונבלאן על משטח הזכוכית. אוזניו של ג'יימס קולטות את צליל החריקה. הוא מהדק את אחיזתו, והיהלום דוקר את כף ידו. הדחף לחבוט בתומאס, להרגיש את עצמותיו מתרסקות, רוטט בזרועו — התחושה הזאת מאכלת אותו. כמעט.
שלוט בעצמך, ג'יימס.
תומאס מישיר אליו מבט בגבה זקורה, כאילו הוא מתגרה בג'יימס שיתנגד לו.
"מאין לך?" שואל ג'יימס ומסתובב אל החלון. "לא ראית אותה חמש שנים."
התיפוף פוסק. "לא דיברתי איתה."
בדצמבר שעבר, כשג'יימס המטיר על תומאס שאלות לגבי איימי, הוא לא ידע לענות עליהן. עם שובה לארצות הברית הגישה איימי בקשה לצו הרחקה זמני נגד אחיו, ובית המשפט נענה לה. היא לא רצתה שום קשר עם תומאס או עם משפחת דונאטו, ולכן פרט לכמה תכתובות דואר אלקטרוני לאחר פקיעת הצו, תומאס הניח לה לנפשה.
ג'יימס לא מאשים את איימי. אילולא נסמך על עזרתו של תומאס בשיקום שלו, גם הוא היה מוחק את אחיו. הוא אפילו שקל לתבוע את תומאס על הפרת זכויות האדם שלו. אבל הבושה שחש וכן הכבוד שרחש לאמו, מנעו זאת ממנו. שלושת בניה של קלייר דונאטו כבר דפקו מספיק את המשפחה. מלבד זאת, ג'יימס ראוי למה שקרה לו. בגלל הטעויות שלו קרה לו מה שקרה, בגללן הוא ננטש ולבסוף נשכח.
"ראיתי את איימי," תומאס ממלמל.
ג'יימס עונד את הטבעת על הזרת שלו. הוא משעין את זרועו על החלון וטופח על הזכוכית באצבע. הוא תוהה אם תומאס צודק. האם איימי תרצה לראות אותו?
גלגלי כיסא מתגלגלים לאורך שטיח ארוג בצפיפות, ורשרוש הבד היוקרתי עומד באוויר. תומאס נעמד לצדו בחלון.
"לוס גאטוס היא עיר קטנה. אני חולף על פני בית הקפה שלה כמעט כל יום. קשה לא לראות אותה או את איאן. או את הבת שלהם."
ג'יימס משעין את מצחו על הזרוע הרכונה שתומכת במשקלו.
"היא הייתה מוכרחה להתקדם הלאה," אומר תומאס. "ילד. בעל. היא אוהבת את איאן. היא מאושרת."
ג'יימס יודע את זה, הוא ידע זאת מהיום שניסה להתקשר אליה בדצמבר שעבר והגיע למספר לא מחובר. הוא מעולם לא נתקף פחד כזה.
אבל הוא הגיע לתומאס. אחיו ענה לו בצלצול הראשון. וכעבור עשרים וארבע שעות הוא הגיע למקסיקו וסיפר לו הכול.
תומאס טופח על כתפו של ג'יימס. "אל תדפוק לה את הנישואים."
"כמו שאתה דפקת לי את החיים?"
תומאס מתכווץ. "אמרתי לך, ניסיתי לתקן את המצב. אתה, בתור קרלוס, לא רצית שום קשר אליי." הוא מסיט את פניו לעבר תנועת המכוניות מטה לעת ערב. ידיו בכיסים. "לא הצלחתי להכריח אותך לעזוב את מקסיקו, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותך."
השמש נעלמת באופק והשמיים מתכהים. ההשתקפות שלהם על הזגוגית בולטת יותר עם כל רגע שחולף. לראשונה בחייו ג'יימס מבחין שהוא גדול מתומאס. הוא גם נראה צעיר יותר מהשנתיים שמפרידות בינו לבין אחיו הגדול.
זה מה שהפתיע את ג'יימס יותר מכול כשראה לראשונה את השתקפותו בדצמבר האחרון: כמה התבגר. שערו הארוך ועור פניו המצולק הדהימו אותו. שש וחצי שנים העמיקו את הקמטים סביב עיניו ופיו, מתחו את העור סביב צלעותיו כאילו נאפה תדיר תחת השמש המקסיקנית. אבל קרלוס שמר על כושר מעולה. בין ריצה לרכיבה על אופני הרים, הוא שמר על אורח חיים פעיל בחוץ.
תומאס לא נראה במיטבו. הלחץ שלו התבטא בשיער אפור קצוץ, בעור בהיר עקב מחסור בוויטמין די, ובגזרה כחושה שג'יימס הביו ממנה כי תומאס מתקיים על קפאין, סיגרים ודיאטת נוזלים. בר המשקאות במשרדו של תומאס היה מאובזר היטב, והריח הטחוב והצרוב של הסיגרים הורגש מאוד כשתומאס עמד לידו. ניחוח העשן העז בחליפתו של תומאס הלם בחוש הריח של ג'יימס וכמעט העלה דמעות בעיניו.
קשה להאמין שימלאו לתומאס ארבעים בתוך פחות משנתיים. הוא נראה מבוגר בשנים רבות.
"אני לא מתכוון לפגוש את איימי," אומר ג'יימס באנחה כנועה. עדיין לא, בכל מקרה. הוא לא בטוח שיוכל לעמוד במפגש איתה מתוך ידיעה שהיא כבר אינה שלו.
הוא מתרחק מהחלון ועוצר ליד השולחן של תומאס. מעטפה גדולה מונחת עליו וממוענת אליו. "זה זה?"
"כן, היא הגיעה הבוקר."
ג'יימס פותח את המעטפה ומעלעל בפריטים. שטרי מכר ומפתחות לבית של הוריו. אמו עברה לפני כמה שנים לדיור מוגן יוקרתי לאחר פטירת אביו. עכשיו הבית שייך לו, מקום לגדל בו את הבנים. הוא מתכוון למכור אותו בהקדם.
הוא סוקר את שאר הניירת. רשימה של חשבונות בנק והשקעות, טופסי הרשמה לבתי ספר בשביל הבנים. מפתחות לרכב. חיים חדשים.
הלוואי שהכול היה פשוט כל כך.
ג'יימס חושב על הבנים שלו. בזכותו, כל דבר מוּכּר בחייהם נעלם: הבית, בית הספר, החברים. הם איבדו את אמם ולאחרונה גם את האב שלא הכירו עוד. ולדברי חוליאן, ג'יימס הוא תחליף עלוב.
"השבוע מכרתי את המניות שנשארו לך בדונאטו תעשיות. הבית של אבא ואימא שייך לך, ואתה יכול לעשות בו כאוות נפשך." מסביר תומאס. "כל מה ששלחת ממקסיקו מאוחסן שם. שמרתי את הקנווסים שלך בארגזים."
ג'יימס שולף מסמך. תומאס מצטרף אליו לשולחן וטופח על הטופס בעט. "הבנים רשומים לבית הספר סנט אנדרוז." בית הספר הפרטי בהמשך הרחוב שבו גדל עם תומאס. אותו בית הספר שבו למדו.
"יש להם תוכנית מצוינת לאנגלית כשפה שנייה."
"הם מדברים אנגלית שוטפת. מסתבר שבזכותי," מזדעף ג'יימס.
הוא מחזיר את הניירת למעטפה וטופח בה על ירכו. הוא רוצה לצאת. הוא עייף ורעב ויודע שגם הבנים באותו מצב. הם הגיעו לכאן היישר מהטיסה שלהם ממקסיקו. "אתה צריך ממני עוד משהו?"
תומאס מנענע בראשו.
"אז סיימנו. אתקשר אליך אם אצטרך משהו. אחרת, אל תצפה לשמוע ממני." לעולם, רצה ג'יימס לומר. אבל מסתבר שכמעט כל מהלך בחיים שהוא מנסה לעשות, תומאס מיירט. תפסיק להפריע, הוא רוצה לזעוק. הוא פשוט צריך שתומאס יניח לו לנפשו.
ג'יימס פונה לצאת.
"תקופת המאסר של פיל מסתיימת ביום שלישי הבא," מציין תומאס כשג'יימס מושיט יד אל הדלת. "הוא בחוץ. אדם חופשי." הוא פורש את זרועותיו בכפות ידיים פתוחות.
"ואתה מספר לי את זה עכשיו?" ג'יימס נועץ מבט נוקב באחיו. הוא חשב שלפיל מחכים עוד כמה חודשי מאסר. עיניו מצטמצמות. "כמה זמן אתה יודע את זה?"
תומאס מגלה עניין בעט שבידיו.
"לעזאזל איתך." הוא כבר ידע את זה די זמן, שג'יימס היה יכול להספיק לעבור לכל מקום אחר חוץ מאשר לכאן. תומאס נחוש לסדר הכול בחייו של ג'יימס, לרבות החזרתו ללוס גאטוס.
"כבר אמרתי לך שפרננדו רואיז, ראש הקרטל של הידלגו, נתפס, נשפט והורשע. אני בספק אם פיל ימשיך בקשר עם הקרטל. ובכל זאת..." תומאס טופח בעט של על מפרק אגודלו. "תפקח עיניים. רק תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוא ניסה לרצוח אותך, ואין לי מושג מה הוא יעשה כשישתחרר. הוא עדיין לא יודע שאתה בחיים."
ג'יימס הולם בדלת. "אלוהים, תומאס, באמת? היית אמור להגיד לו." ג'יימס חשב שיש לו זמן לבקר אצל פיל לפני שהוא יצא מהכלא. "אתה באמת חושב שהוא יחזור לרדוף אחריי? מה הטעם? הכול נסגר. האף-בי-איי תפסו את מי שצריך, ואתה הכנסת את פיל לכלא."
"פיל יחפש אותך אם יש לך משהו שיפליל אותו בניסיון הרצח שלך."
"אנחנו לא יודע אם הוא, או מישהו אחר, ניסו להרוג אותי," מציין ג'יימס. "אני לא זוכר כלום."
"שום דבר?"
"לא."
תומאס מקלל חרש. "היית אומר לי אילו זכרת, נכון? תדאג לעמוד איתי בקשר ברגע שזה קורה."
ג'יימס מהנהן אליו. אולי זה חשוב לתומאס, אבל מבחינת ג'יימס — מה שקרה, קרה. הוא פישל כשרדף אחרי פיל בלי תוכנית. הוא כעס כשפיל תקף את איימי, ונגעל מחוסר העניין שהפגין תומאס לגבי עצירת הלבנת הכספים של פיל. הוא כעס על התוכנית של פיל להרוס את המשפחה. בסופו של דבר, ג'יימס איכזב את כולם. בעיקר את איימי.
הוא פותח את הדלת, לוח עץ מוצק.
"ג'יימס."
הוא מפנה את ראשו אל תומאס אבל לא מביט בו.
"טוב שחזרת הביתה."
ג'יימס יוצא מהמשרד וסוגר בשקט את הדלת מאחוריו. הוא מביט על פני הלובי וחש הקלה למראה בניו שעדיין בחדר הישיבות. בנים שקרלוס לא סמך על ג'יימס שיגדל אותם כמו שצריך.
 
 
 

עוד על הספר

  • שם במקור: Everything We Left Behind
  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 333 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הסודות 2 - הסודות שהשארנו מאחור קרי לונסדייל

 

 

פרולוג

ג'יימס
לפני שישה חודשים
18 בדצמבר
פוארטו אסקונדידו, מקסיקו
הוא חלם עליה שוב. עיניים כחולות בורקות ולוהטות שצרבו את נשמתו. גלים של תלתלים חומים ליטפו את חזהו כשנעה מעליו ונשקה לעורו החם. הם יינשאו בעוד חודשיים. הוא חיכה בקוצר רוח להתעורר איתה מדי בוקר ולאהוב אותה בתור אשתו, בדיוק כפי שאהבה אותו עכשיו.
היה לו משהו חשוב לספר לה. משהו דחוף שנדרש לעשות. יהיה אשר יהיה, הדבר הזה נותר חמקמק בשולי מחשבותיו המטושטשים. הוא צימצם את המיקוד והתרכז במחשבה עד שהצליח...
להגן עליה.
עליו להגן על ארוסתו. אחיו יפגע בה שוב.
הוא ראה את אחיו, את הנחישות שבהבעת פניו. היא גבלה באי־שפיות. הם היו על סירה. היה לו אקדח והוא השמיע איומים. אחיו כיוון אליו את האקדח, אז הוא צלל לתוך המים. הים היה סוער וגרר אותו מטה. הוא הרגיש שהוא שוקע. כדורים ריססו את פני השטח וחלפו בשריטה לצד ראשו ופלג גופו העליון, מחטיאים רק במעט את המטרה.
הוא שחה בכוח ובמהירות וריאותיו צרבו. עליו להגן עליה.
גלי ענק עוצמתיים הטיחו אותו בצוקים הסלעיים. כאב עז שיסע את פניו ואיברי גופו. הים רצה אותו, אבל הצורך להגן על אהבת חייו היה עז ממנו. עליו להגיע אליה. הזרם השקיע אותו מתחת לפני הים. הוא צף, נסחף. אנה ואנה, מעלה־מטה. ואז ירדה החשֵכה.
"פאפא! פאפא!" צייץ קול קטן.
עיניו נפקחו. ילד קטן קפץ עליו ובילגן את הסדינים. הוא הביט בילד שציחקק וקיפץ ברחבי המיטה.
"דספיירטטה, פאפא! טנגו, המברה." הילד דיבר ספרדית. הוא נבר במוחו בניסיון להיזכר בשיעורים באוניברסיטה. הילד היה רעב, והוא קרא לו "אבא".
איפה הוא, לעזאזל?
הוא הזדקף ונסוג, ראשו פגע בלוח המיטה. הוא היה בחדר שינה מוקף תמונות ממוסגרות. הוא ראה את עצמו בהרבה מהן אבל לא זכר שצולמו. מימינו, החלונות השקיפו למרפסת ולאוקיינוס שמעבר. מה לעזאזל?
הדם אוזל מפניו. זיעה קרה מציפה את גופו. הילד קפץ והתקרב, חג במעגלים גדולים כשזינק באוויר. "קיירו אל דסאייונו! קיירו אל דסאייונו!" זימר הילד.
"תפסיק לקפוץ," הוא קירקר והרים את ידיו כדי למנוע מהילד להתקרב מדיי. הוא נתקף דיסאוריינטציה. אצבעות מבוהלות נכרכו סביב צווארו. "די כבר!" הוא צעק.
הילד קפא. הוא הביט בו בעיניים פעורות במשך מספר רגעים. ואז זינק מהמיטה ויצא מהחדר.
הוא עצם עיניים וספר עד עשר. הכול יחזור לקדמותו כשיפקח את עיניו. הוא לחוץ — עבודה, החתונה, התמודדות עם אחיו. זו ודאי הסיבה. זה היה רק חלום.
הוא פקח עיניים. דבר לא השתנה. נשימות מאומצות בקעו מריאותיו. זה לא היה חלום. זה היה סיוט. והוא חי אותו.
על השולחן שליד המיטה הוא ראה טלפון נייד. הוא הרים ופתח אותו. לבו עצר למראה התאריך. היה אמור להיות מאי. איך יכול להיות שדצמבר... שש שנים וחצי אחרי מועד החתונה שלו?
הוא שמע קול בדלת וניענע את ראשו. ילד בוגר יותר עמד בפתח, פניו בגון קפה. "פאפא?"
הוא הזדקף. "מי אתה? איפה אני? מה המקום הזה?"
נראה שהשאלות שלו הפחידו את הילד, אבל הוא לא יצא מהחדר. במקום זאת הוא גרר כיסא אל הארון. הוא עלה עליו והביא קופסת מתכת מהמדף העליון. הנער הבוגר הביא לו את הקופסה והקיש קוד של ארבע ספרות במנעול. הוא נפתח. הנער הרים את המכסה ואז נסוג לאיטו מהחדר. דמעות זלגו במורד פניו.
בתוך קופסת המתכת נחו מסמכים משפטיים — דרכונים, תעודות לידה, רישיון נישואים וכן תעודת פטירה של ראקל סלינה דומינגז. כוננים ניידים וכמה תקליטורי אחסון היו תחובים בתחתית לצד טבעת אירוסים. הוא הכיר את הטבעת הזאת. היא ענדה את הטבעת הזאת. הוא הרים אותה אל האור והתבונן בה בבלבול. למה היא לא עונדת את הטבעת שלו?
הוא החזיר את הטבעת לקופסת המתכת, ומעטפה משכה את תשומת לבו. היא הייתה ממוענת אליו. הוא קרע אותה והוציא מכתב.
אני כותב את זה על זמן שאול. אני חושש שיבוא יום ואזכור מי הייתי ואשכח מי אני. קוראים לי חיימה קרלוס דומינגז.
פעם קראו לי ג'יימס צ'רלס דונאטו. אם אני קורא את הפתק הזה ולא זוכר שכתבתי אותו, דע דבר אחד:
אני אתה.
 
 

1

 

ג'יימס
הווה
21 ביוני
סן חוזה, קליפורניה
הרבה יותר קל למות מאשר לחזור לחיות. כמות הניירת שנדרשה לשחזור זהותו, שאבה ממנו שוב את חייו.
אולי עליו להישאר מת. כי אין ספק שלא נותר לו כאן שום דבר בעל ערך.
המחשבה מתרוצצת במוחו של ג'יימס כמו הכדור במגרש בייסבול, שניטח בחומת המגרש החיצוני. כאב עמום נשאר ברקתו וחלל ריק נפער בחזהו.
הוא מביט בקו האופק של סן חוזה מבעד לחלון משרדו של אחיו תומאס בדונאטו תעשיות. בנייני זכוכית מחזירים את השמש במפגן קורן של זהב וכתום. שש וחצי שנים שאבדו והוא אינו יכול לעשות דבר, מבחינה רפואית, כדי לשחזר את פרק הזמן הזה.
אבל הוא זוכר את היום שבו עזב את איימי כאילו היה אתמול.
הוא פוסע מול החלון, מוטרד מהשיחה שניהלו בערב שלפני שעזב. הוא אמר לה אז שהוא נוסע לפחות משבוע, בקושי מספיק זמן כדי שתתגעגע אליו. ואז הוא נישק אותה והתעלס איתה. אצבעותיו ליטפו את אור הירח בשערה כשהרגיע אותה שעתידם יתנהל כפי שרצו, כשהוא משוחרר מהמחויבות לדונאטו תעשיות. הוא רצה לעסוק באמנות. פיו ליטף את קימורי ירכיה השופעים, את קשת שוקיה, כשהבטיח לדאוג לה עד יומו האחרון.
אבל הוא לא עמד בהבטחתו. הוא איכזב אותה.
כל כך הרבה זמן אבוד. כל כך הרבה חיים אבודים. הבית. האמנות שלו. הזהות שלו.
אהבת חייו.
איימי.
שמה לוחש בתוכו.
האם היא יודעת שהוא חזר לארצות הברית? האם היא יודעת שהוא חזר, ג'יימס שלה?
היא לא ראתה אותו מאז מצאה אותו במקסיקו לפני יותר מחמש שנים. התחוור לה שהוא עדיין בחיים ולא מת כפי שאחיו תומאס גרם לכולם להאמין. המנוול אפילו אירגן את הלוויה של ג'יימס וקנה מצבה לחלקת הקבר המשפחתית.
כדי להגן עליו, הסביר לו תומאס. אחרת פיל היה מנסה לרצוח אותו שוב כדי להציל את התחת של עצמו.
תומאס ניצל את אובדן הזיכרון שלו, שבמקרה של ג'יימס היה מחיקה מוחלטת של המידע האוטוביוגרפי שלו. אחיו הרחיק לכת ויצר לו זהות חדשה, חיים חדשים.
חיימה קרלוס דומינגז. אמן. אלמן. אב.
אין לו שום זיכרונות מהנסיעה של איימי למקסיקו. הוא לא זוכר שהתאהב בפיזיותרפיסטית שלו, ראקל, שנישא לה, שאימץ את בנה חוליאן, שהוליד את בנו מרקוס, ושהיא מתה בלידה. הוא לא זוכר שום דבר שתומאס סיפר לו על מה שעשה בתור קרלוס במקסיקו. הוא בקושי זוכר איך הגיע בכלל למקסיקו.
הוא לא זוכר דבר מהשעות שהביאו לשוטטותו בפלאיה זיקטלה, מדמם, מטושטש ומבולבל, חסר כל מושג מי הוא או מאין בא.
מה שהוא כן זוכר זה יותר משש שנים המתועדות ביומנים של קרלוס, המתויקים במסודר בכונן נייד. רשומות יומיומיות שפסקו יומיים בטרם הגיח ג'יימס מחדש.
האיש הארור ניהל יומן.
ג'יימס משמיע קול מוזר בירכתי גרונו. כמה אירוני. בכל פעם שהוא מקלל את קרלוס, הוא בעצם מקלל את עצמו. אבל המחשבה על עצמו בתור ישות נפרדת מקרלוס הקלה עליו להשלים עם הזמן האבוד.
יש הרבה דברים בקרלוס שג'יימס אינו מבין. אבל הדבר היחיד שהוא מסוגל להתחבר אליו הוא הפרנויה של קרלוס לגבי אובדן הזהות. כי כשג'יימס הגיח מהשִכחה אל ערימות מגזינים ועיתונים, קולאז'ים של תמונות ממוסגרות על קירות ותיבה מתפקעת מרוב פרטים על חייו הקצרים של האיש, קרלוס אבד לנצח לעולם הזה.
ג'יימס חושב על הפריטים בתיבה. תמונות, תעודות לידה ופטירה, טבעת האירוסים של איימי.
אצבעותיו המחוספסות משפשפות את שולי טבעת היהלום התחובה עמוק בכיס מכנסיו. מכנסי הצמר הדקים מתחככים בירכיים שפעם לבשו מכנסיים קצרים. והטבעת היא תזכורת מוצקה וקרה לכך, שעד קץ ימיו הוא ישלם על הטעויות שלו ביותר מצלקות פיזיות שיעיבו על גופו בן השלושים ושש. הרכס הזועם מהרקה הימנית לעצם הלסת, גשר האף הלא ממש ישר, אלכסון הרקמה הנוקשה לאורך עצם הירך — עקבות הירי, הוא מסיק. עם הצלקות האלה יוכל להתמודד. מה שהוא אינו מצליח להתגבר עליו זו העובדה שלא יחלוק את חייו עם איימי בגלל שפישל.
ג'יימס חושב על בניו שממתינים בחדר הישיבות. חוליאן בן האחת־עשרה שונא אותו. הוא משוכנע שג'יימס לא רוצה להיות אבא שלהם, שהוא ישלח אותם להוואי כדי לגור עם דודתם, אחותה החורגת של ראקל, נטליה הייז. מרקוס בן השש חושש מפניו מאז אותו יום ראשון שבו אביו החל לדבר אנגלית. ג'יימס אינו אותו פאפא כשהיה.
אלוהים יודע איך יצליח לשכן את בניו בבית חדש, על אחת כמה וכמה בארץ חדשה להם, ולגרום להם לסמוך עליו בתור אביהם, ובה בעת לנסות לפתוח יחד בחיים חדשים.
חיים שאיימי כבר לא תהיה חלק מהם.
ג'יימס נושם דרך הכאב העמוק בחזהו.
"היא לא תפגוש אותך."
הוא לוחץ בידו את טבעת האירוסים, פונה לאיטו מהחלון ומביט בכעס באחיו. תומאס יושב מאחורי השולחן ומקפיץ בעצבנות עט מונבלאן על משטח הזכוכית. אוזניו של ג'יימס קולטות את צליל החריקה. הוא מהדק את אחיזתו, והיהלום דוקר את כף ידו. הדחף לחבוט בתומאס, להרגיש את עצמותיו מתרסקות, רוטט בזרועו — התחושה הזאת מאכלת אותו. כמעט.
שלוט בעצמך, ג'יימס.
תומאס מישיר אליו מבט בגבה זקורה, כאילו הוא מתגרה בג'יימס שיתנגד לו.
"מאין לך?" שואל ג'יימס ומסתובב אל החלון. "לא ראית אותה חמש שנים."
התיפוף פוסק. "לא דיברתי איתה."
בדצמבר שעבר, כשג'יימס המטיר על תומאס שאלות לגבי איימי, הוא לא ידע לענות עליהן. עם שובה לארצות הברית הגישה איימי בקשה לצו הרחקה זמני נגד אחיו, ובית המשפט נענה לה. היא לא רצתה שום קשר עם תומאס או עם משפחת דונאטו, ולכן פרט לכמה תכתובות דואר אלקטרוני לאחר פקיעת הצו, תומאס הניח לה לנפשה.
ג'יימס לא מאשים את איימי. אילולא נסמך על עזרתו של תומאס בשיקום שלו, גם הוא היה מוחק את אחיו. הוא אפילו שקל לתבוע את תומאס על הפרת זכויות האדם שלו. אבל הבושה שחש וכן הכבוד שרחש לאמו, מנעו זאת ממנו. שלושת בניה של קלייר דונאטו כבר דפקו מספיק את המשפחה. מלבד זאת, ג'יימס ראוי למה שקרה לו. בגלל הטעויות שלו קרה לו מה שקרה, בגללן הוא ננטש ולבסוף נשכח.
"ראיתי את איימי," תומאס ממלמל.
ג'יימס עונד את הטבעת על הזרת שלו. הוא משעין את זרועו על החלון וטופח על הזכוכית באצבע. הוא תוהה אם תומאס צודק. האם איימי תרצה לראות אותו?
גלגלי כיסא מתגלגלים לאורך שטיח ארוג בצפיפות, ורשרוש הבד היוקרתי עומד באוויר. תומאס נעמד לצדו בחלון.
"לוס גאטוס היא עיר קטנה. אני חולף על פני בית הקפה שלה כמעט כל יום. קשה לא לראות אותה או את איאן. או את הבת שלהם."
ג'יימס משעין את מצחו על הזרוע הרכונה שתומכת במשקלו.
"היא הייתה מוכרחה להתקדם הלאה," אומר תומאס. "ילד. בעל. היא אוהבת את איאן. היא מאושרת."
ג'יימס יודע את זה, הוא ידע זאת מהיום שניסה להתקשר אליה בדצמבר שעבר והגיע למספר לא מחובר. הוא מעולם לא נתקף פחד כזה.
אבל הוא הגיע לתומאס. אחיו ענה לו בצלצול הראשון. וכעבור עשרים וארבע שעות הוא הגיע למקסיקו וסיפר לו הכול.
תומאס טופח על כתפו של ג'יימס. "אל תדפוק לה את הנישואים."
"כמו שאתה דפקת לי את החיים?"
תומאס מתכווץ. "אמרתי לך, ניסיתי לתקן את המצב. אתה, בתור קרלוס, לא רצית שום קשר אליי." הוא מסיט את פניו לעבר תנועת המכוניות מטה לעת ערב. ידיו בכיסים. "לא הצלחתי להכריח אותך לעזוב את מקסיקו, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותך."
השמש נעלמת באופק והשמיים מתכהים. ההשתקפות שלהם על הזגוגית בולטת יותר עם כל רגע שחולף. לראשונה בחייו ג'יימס מבחין שהוא גדול מתומאס. הוא גם נראה צעיר יותר מהשנתיים שמפרידות בינו לבין אחיו הגדול.
זה מה שהפתיע את ג'יימס יותר מכול כשראה לראשונה את השתקפותו בדצמבר האחרון: כמה התבגר. שערו הארוך ועור פניו המצולק הדהימו אותו. שש וחצי שנים העמיקו את הקמטים סביב עיניו ופיו, מתחו את העור סביב צלעותיו כאילו נאפה תדיר תחת השמש המקסיקנית. אבל קרלוס שמר על כושר מעולה. בין ריצה לרכיבה על אופני הרים, הוא שמר על אורח חיים פעיל בחוץ.
תומאס לא נראה במיטבו. הלחץ שלו התבטא בשיער אפור קצוץ, בעור בהיר עקב מחסור בוויטמין די, ובגזרה כחושה שג'יימס הביו ממנה כי תומאס מתקיים על קפאין, סיגרים ודיאטת נוזלים. בר המשקאות במשרדו של תומאס היה מאובזר היטב, והריח הטחוב והצרוב של הסיגרים הורגש מאוד כשתומאס עמד לידו. ניחוח העשן העז בחליפתו של תומאס הלם בחוש הריח של ג'יימס וכמעט העלה דמעות בעיניו.
קשה להאמין שימלאו לתומאס ארבעים בתוך פחות משנתיים. הוא נראה מבוגר בשנים רבות.
"אני לא מתכוון לפגוש את איימי," אומר ג'יימס באנחה כנועה. עדיין לא, בכל מקרה. הוא לא בטוח שיוכל לעמוד במפגש איתה מתוך ידיעה שהיא כבר אינה שלו.
הוא מתרחק מהחלון ועוצר ליד השולחן של תומאס. מעטפה גדולה מונחת עליו וממוענת אליו. "זה זה?"
"כן, היא הגיעה הבוקר."
ג'יימס פותח את המעטפה ומעלעל בפריטים. שטרי מכר ומפתחות לבית של הוריו. אמו עברה לפני כמה שנים לדיור מוגן יוקרתי לאחר פטירת אביו. עכשיו הבית שייך לו, מקום לגדל בו את הבנים. הוא מתכוון למכור אותו בהקדם.
הוא סוקר את שאר הניירת. רשימה של חשבונות בנק והשקעות, טופסי הרשמה לבתי ספר בשביל הבנים. מפתחות לרכב. חיים חדשים.
הלוואי שהכול היה פשוט כל כך.
ג'יימס חושב על הבנים שלו. בזכותו, כל דבר מוּכּר בחייהם נעלם: הבית, בית הספר, החברים. הם איבדו את אמם ולאחרונה גם את האב שלא הכירו עוד. ולדברי חוליאן, ג'יימס הוא תחליף עלוב.
"השבוע מכרתי את המניות שנשארו לך בדונאטו תעשיות. הבית של אבא ואימא שייך לך, ואתה יכול לעשות בו כאוות נפשך." מסביר תומאס. "כל מה ששלחת ממקסיקו מאוחסן שם. שמרתי את הקנווסים שלך בארגזים."
ג'יימס שולף מסמך. תומאס מצטרף אליו לשולחן וטופח על הטופס בעט. "הבנים רשומים לבית הספר סנט אנדרוז." בית הספר הפרטי בהמשך הרחוב שבו גדל עם תומאס. אותו בית הספר שבו למדו.
"יש להם תוכנית מצוינת לאנגלית כשפה שנייה."
"הם מדברים אנגלית שוטפת. מסתבר שבזכותי," מזדעף ג'יימס.
הוא מחזיר את הניירת למעטפה וטופח בה על ירכו. הוא רוצה לצאת. הוא עייף ורעב ויודע שגם הבנים באותו מצב. הם הגיעו לכאן היישר מהטיסה שלהם ממקסיקו. "אתה צריך ממני עוד משהו?"
תומאס מנענע בראשו.
"אז סיימנו. אתקשר אליך אם אצטרך משהו. אחרת, אל תצפה לשמוע ממני." לעולם, רצה ג'יימס לומר. אבל מסתבר שכמעט כל מהלך בחיים שהוא מנסה לעשות, תומאס מיירט. תפסיק להפריע, הוא רוצה לזעוק. הוא פשוט צריך שתומאס יניח לו לנפשו.
ג'יימס פונה לצאת.
"תקופת המאסר של פיל מסתיימת ביום שלישי הבא," מציין תומאס כשג'יימס מושיט יד אל הדלת. "הוא בחוץ. אדם חופשי." הוא פורש את זרועותיו בכפות ידיים פתוחות.
"ואתה מספר לי את זה עכשיו?" ג'יימס נועץ מבט נוקב באחיו. הוא חשב שלפיל מחכים עוד כמה חודשי מאסר. עיניו מצטמצמות. "כמה זמן אתה יודע את זה?"
תומאס מגלה עניין בעט שבידיו.
"לעזאזל איתך." הוא כבר ידע את זה די זמן, שג'יימס היה יכול להספיק לעבור לכל מקום אחר חוץ מאשר לכאן. תומאס נחוש לסדר הכול בחייו של ג'יימס, לרבות החזרתו ללוס גאטוס.
"כבר אמרתי לך שפרננדו רואיז, ראש הקרטל של הידלגו, נתפס, נשפט והורשע. אני בספק אם פיל ימשיך בקשר עם הקרטל. ובכל זאת..." תומאס טופח בעט של על מפרק אגודלו. "תפקח עיניים. רק תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוא ניסה לרצוח אותך, ואין לי מושג מה הוא יעשה כשישתחרר. הוא עדיין לא יודע שאתה בחיים."
ג'יימס הולם בדלת. "אלוהים, תומאס, באמת? היית אמור להגיד לו." ג'יימס חשב שיש לו זמן לבקר אצל פיל לפני שהוא יצא מהכלא. "אתה באמת חושב שהוא יחזור לרדוף אחריי? מה הטעם? הכול נסגר. האף-בי-איי תפסו את מי שצריך, ואתה הכנסת את פיל לכלא."
"פיל יחפש אותך אם יש לך משהו שיפליל אותו בניסיון הרצח שלך."
"אנחנו לא יודע אם הוא, או מישהו אחר, ניסו להרוג אותי," מציין ג'יימס. "אני לא זוכר כלום."
"שום דבר?"
"לא."
תומאס מקלל חרש. "היית אומר לי אילו זכרת, נכון? תדאג לעמוד איתי בקשר ברגע שזה קורה."
ג'יימס מהנהן אליו. אולי זה חשוב לתומאס, אבל מבחינת ג'יימס — מה שקרה, קרה. הוא פישל כשרדף אחרי פיל בלי תוכנית. הוא כעס כשפיל תקף את איימי, ונגעל מחוסר העניין שהפגין תומאס לגבי עצירת הלבנת הכספים של פיל. הוא כעס על התוכנית של פיל להרוס את המשפחה. בסופו של דבר, ג'יימס איכזב את כולם. בעיקר את איימי.
הוא פותח את הדלת, לוח עץ מוצק.
"ג'יימס."
הוא מפנה את ראשו אל תומאס אבל לא מביט בו.
"טוב שחזרת הביתה."
ג'יימס יוצא מהמשרד וסוגר בשקט את הדלת מאחוריו. הוא מביט על פני הלובי וחש הקלה למראה בניו שעדיין בחדר הישיבות. בנים שקרלוס לא סמך על ג'יימס שיגדל אותם כמו שצריך.