קראתי בלגימנ אחת. לר יאומן שהסופרת עברה את הגהנום הזה ונשארה שפויה. ספר חשוב. תודה שסיפרת את סיפורך.
סיפור קשה של כותבת אמיצה וחזרה מאוד. אי אפשר שלא לבכות מול תיאורי מעשי האימה שהיא עברה. אני מעריצה אותה על הכוח לשרוד, להמשיך הלאה ולשקם את עצמה ועל האומץ לספר כך את סיפורה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין על הקשיים שעברו יהודי אתיופיה במאבקם לעלות לארץ.
סיפור מצמרר על אישה ששרדה את הצד הזוועותי של האנושות , אישה גיבורה ששמרה על שפיות , באומץ רב הביאה ילדים לעולם שדרך העניים שלה לא היה עולה בדעתה להביא ילדים. שמחתי לקרוא את הספר כתוב בצורה פשוטה ויפה.
הקדמה
פתח דבר
הגעתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל ידועה בתלאות הרבות שניצבו בפני העולים - דרך קשה ומפרכת, מדבר אינסופי, חום נוראי, רעב, צמא ופחד מפני שודדים. סיפורה של אלף מייצג את ממדי התלאות והקשיים שעברו יהודי אתיופיה על מנת להגיע לארץ הקודש. אף בן אנוש לא יכול להשאר אדיש לכתוב. למרות שניסיתי להתאפק מלבכות, ניסיונותיי היו לשווא.
הספר הוא עדות לציונות ולנחישות האיתנה של יהודי אתיופיה לעלות לארץ הקודש בכל מחיר. הספר שינה את תפיסת עולמי בכל הנוגע לגורלו של אדם. גם אם הוא נמצא בקשיים בלתי אנושיים אסור לו לאבד תקווה, ממש כמו יוסף הצדיק אשר "ישב" 12 שנה בכלא מצרים והפך להיות מלך על כל מצרים, כפי שנאמר "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום". הסיפור של אלף, גיבורת הספר הזה, שלא איבדה תקווה, למרות שעברה חוויות בלתי נתפסות על הדעת, מלמד שגם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע את התקווה מעצמו.
אלף היא אימא לחמישה ילדים מקסימים, שבנתה בית בישראל, לאחר שעברה את כל התלאות האפשריות.
אלף יקרה, אני מחזק את ידייך, ומאחל לך שתאריכי ימים בטוב ובנעימים, ושתראי רק נחת בחייך ושמחה מילדייך. אמן.
ממני,
אחיינך,
טגיסטו־יעקב איילי
כמה מילים על תולדות יהודי אתיופיה
מרבית הספרות על יהודי אתיופיה עוסקת בניסיון לאתר את מקור מוצאם ומועד הגעתם לאתיופיה. מרבית החוקרים את תולדות יהודי אתיופיה מעלים ארבע גרסאות שונות כמפורט להלן:
• יהודי אתיופיה הם צאצאי שבט דן, אחד מעשרת השבטים של ממלכת ישראל, שנחרבה בשנת 719 לפני הספירה.
• הם צאצאי מהגרים יהודים ממצרים ו/או תימן.
• מקורם בבני שבט אגאו מאפריקה אשר התגיירו במאה ה-15.
• הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא.
אולם יהודי אתיופיה מאמינים שהם גלו מישראל למצרים יחד עם ישעיהו הנביא בעת גירוש עשרת השבטים, ושם התיישבו לתקופה ארוכה. במשך הזמן היחסים בין השלטונות למתיישבים החדשים הורעו, ובני ישראל החליטו לרדת לכיוון סודן, ומשם עברו לאתיופיה. יהודי אתיופיה כונו על ידי שכניהם הנוצרים 'פלאשים' - שם גנאי באמהרית, ולעצמם קראו 'ביתא ישראל'.
המשפחות של יהודי אתיופיה הן בדרך כלל מסורתיות פטריארכליות, והאב עומד בראש המשפחה. רוב יהודי אתיופיה התגוררו בכפרים חקלאיים. כל כפר היה מורכב מ-30-20 משפחות שהיו קשורות זו לזו בקשר משפחתי מצד האב, וגרו בבקתות ליד השדות הירוקים. הכפרים של יהודי אתיופיה הוקמו בסמוך למקורות מים זורמים כדי לקיים את מצוות הטהרה והטומאה הלכה למעשה. הם גידלו טֵף (סוג של דגן ייחודי הגדל באתיופיה), שעורה, חיטה, ותירס. כמו כן גידלו פרות, כבשים ועיזים. בנוסף לחקלאות, חלק מהגברים עסקו באריגה ונפחות, והנשים בקדרות. הן יצרו כלי חרס לשימוש עצמי ולמכירה בשוק המקומי.
לפי מסורת יהודי אתיופיה, מאחר ואבותיהם הגיעו מכיוון מערב, גם שיבתם לארץ האבות בעת הגאולה תהייה דרך המערב, כלומר דרך סודן. לדברי הקייסים ומבוגרי הקהילה, כל הברכות בשבתות, בחגים ובשעות הערב מסביב למדורה, תמיד כללו את המשפט: ''באנו מכיוון מערב, נצא מאתיופיה דרך סודן.''
לאחר שקמה מדינת ישראל, וכשסוף־סוף הוחלט שהפלאשים הם יהודים לפי חוק השבות, אלפים מ'ביתא ישראל' עזבו את כפרי מגוריהם, השאירו שם את המעט שהיה להם, ונדדו לכיוון סודן בלי לפחד מהמכשולים הרבים בדרך, במטרה לעלות לירושלים, לארץ ישראל1.
1. נכתב על ידי עו"ד אבי ביטאו
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
