רקע אישי
ההתחלה - דירת מרתף בשכונת פלורנטין
נולדתי בבית החולים הדסה בתל אביב ב-15 ביולי 1935. בשעת כתיבת שורות אלה אני קרוב לסיים את שנתי ה-83. אבי, יליד הונגריה, ואמי, ילידת צ'כיה, הגיעו לארץ כמה שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אמי סיפרה לי כי כדי לממן את נסיעתה ארצה מכר אביה ספר תורה שהיה ברשותו. היא עלתה על אוניית מעפילים שהפליגה לחיפה, אבל כאשר התקרבה לנמל, הבריטים, ששלטו אז בפלשתינה מכוח המנדט שקיבלו, מנעו את עגינתה. היא עצרה בים למשך כמה ימים ומי שעקב מהארץ אחר מהלכה הפנה אותה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, שם הועלו העולים על רכבת ליפו. כאשר הגיעו לשם בלילה, כך סיפרה לי אמי, קיבלו העולים פרוסת לחם וכוס תה ופוזרו בבתים שונים בתל אביב, שם הסתתרו מפני האנגלים.
בתל אביב נפגשו הורי והחליטו להינשא. אבי היה מבוגר מאמי בעשר שנים ועבד כפועל דפוס. את הכשרתו רכש בהונגריה אצל אביו ובארץ התחיל כשכיר בתחום, אך לא הסתגל למעמד זה והחליט לפתוח בית דפוס כעצמאי. אמי סיפרה לי שבדירת המרתף ששכרו בשכונת פלורנטין, שבה עברה עלי תחילת חיי - הייתי הבן הבכור - היה רק חדר אחד והיא חילקה אותו לשניים בעזרת וילון שמתחה על חבל. חלק אחד שימש אזור המגורים, ובאחר היו מכונת דפוס ושולחן מגירות, שבהן נשמרו כל אותיות הדפוס. את אלה היו מצרפים זו לזו וכך התקבל טקסט שעבר להדפסה. אמי זכרה במיוחד חורף אחד באותו מרתף, כאשר הגשמים הציפו את הדירה והמים הגיעו עד לברכיים. השכנים בקומה מעלינו הזמינו אותנו לדירתם עד שהמים ירדו והיינו יכולים לחזור.
הדירה בבית ברחוב שלמה המלך 23
בתל אביב עברנו כמה דירות, והראשונה שזכורה לי, לאחר שעזבנו את שכונת פלורנטין, היתה בקומה השנייה ברחוב שלמה המלך 23. זו היתה דירת שלושה חדרים שהתחלקה בין שלוש משפחות. באחד החדרים גרה בעלת הבית, גברת אלתרמן, אלמנה שהשכירה למחייתה את שני החדרים האחרים לשתי משפחות. בדירה היו שני מטבחים ושני חדרי שירותים. לבעלת הבית היו מטבח ושירותים משלה, ושתי המשפחות האחרות חלקו מטבח ושירותים. לחדר שלנו היתה מרפסת קטנה שפנתה לחצר פנימית. נהגתי לצאת אליה לעתים תכופות כי זו היתה הדרך היחידה לשאוף אוויר. הימים כבר היו אז ימי מלחמת העולם השנייה, ואני זוכר שיום אחד שמענו סירנות רועמות, עולות ויורדות, כאשר חיל האוויר האיטלקי הפציץ את העיר.
באותם ימים נהגו האנגלים להטיל מדי פעם עוצר על תל אביב במטרה לתפוס את לוחמי המחתרות. יום אחד, בזמן העוצר, החלטתי לעלות אל גג הבית כדי לראות מה מתרחש ברחוב. הוא היה ריק, ורק זוג חיילים בריטים - "כלניות" קראנו להם, בגלל הברטים האדומים שחבשו - הלכו ברחוב חמושים ברובים כדי לאכוף את העוצר. הם ראו אותי על הגג והחליטו שאני מפר אותו. בלי להסס דילגו במדרגות הבית כדי לעצור את העבריין, כלומר אותי, ילד בן שש. אבי שמע אותם עולים, הבין שיש בעיה ורץ אחריהם אל הגג, תפס אותי, סטר לי סטירה מצלצלת כדי להראות להם שגם הוא מתייחס להתנהגותי בחומרה וסחב אותי בחזרה אל הדירה. כך ניצלתי ממעצר אצל הבריטים.
הבית שגרנו בו נמצא במרחק הליכה מכיכר דיזנגוף והיה קרוב גם לבית הקולנוע אסתר ולתיאטרון אהל. אני לא זוכר שראיתי סרט בכל התקופה הזאת, אבל רציתי מאוד לראות הצגות. יום אחד מצאתי ברחוב מטבע והלכתי ישר לקופת התיאטרון, שבו הוצגה באותה עת ההצגה "המכשפה" - מחזה מוזיקלי של אברהם גולדפאדן, מחזאי ומלחין שנחשב אבי התיאטרון היהודי המודרני. שאלתי את הקופאית אם אפשר לקבל כרטיס. היא הסתכלה על המטבע שבידי ואמרה: "ילד, זה לא מספיק בשביל כרטיס". הלכתי משם מאוכזב. לימים התחלתי לתת שיעורים פרטיים בחשבון וחזרתי לקופת התיאטרון כשברשותי מספיק כסף לקניית כרטיס. ראיתי את "המכשפה" וגם את "החייל האמיץ שוויק" של ירוסלב האשק, עם השחקן הנפלא מאיר מרגלית, פעמיים! כל כך נהניתי.
בשתי הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי למדתי בבית הספר כרמל שברחוב זמנהוף הסמוך. בתום כיתה ב' החליטו הורי שאני צריך לקבל חינוך מסורתי והעבירו אותי לבית הספר ביל"ו שבשדרות רוטשילד. כיוון שהיה לי קול ערב צורפתי למקהלת בית הספר, שאותה ניהל החזן שלמה רביץ, ועברתי לא אחת לפני התיבה. אני זוכר שערב שבת אחד, באמצע התפילה, היתה הפסקת חשמל, וקראו לי לעבור לפני התיבה כי סמכו עלי שאני יודע את התפילה בעל פה. כך יכלו הנאספים להמשיך להתפלל גם בחושך. בזכות היותי חבר במקהלה הכין אותי רביץ, ללא תמורה, לקריאת הפרשה בטקס בר המצווה.
לקראת סיום כיתה ח' - בית הספר היסודי כלל אז שמונה כיתות - החלו הורי להתלבט באיזה מסלול עלי להמשיך בלימודים. "הילד צריך מקצוע", אמר אבא, "ויש לשלוח אותו לבית ספר מקצועי - שבח או מקס פיין, שילמד נגרות!" אני ממש לא הייתי מרוצה מהעניין, כי מסלול כזה נחשב מוצא לילדים מוכשרים פחות. אמא הבינה והציעה להתייעץ עם המחנך שלי, א' כצנלסון קראו לו. הלכנו, הורי ואני, לדבר עמו. כששמע את השאלה, כצנלסון לא התלבט לרגע. "בשום פנים ואופן", אמר על האפשרות שאמשיך בבית ספר מקצועי. "הילד חייב להמשיך בבית ספר תיכון עיוני". כך הגעתי לתיכון עירוני ב' שברחוב צייטלין, שהיה בית ספר דתי לבנים בלבד. מולו היה בית ספר דתי נוסף, עירוני ג', שבו למדו רק בנות. היינו נפגשים בהפסקות כי המגרש היה משותף, וכך התפתחו חברויות.
אני זוכר את שיעורי המתמטיקה בתיכון בזכות המורה, ד"ר י"ש לנגה, שנמנה עם יהודי גרמניה אשר נמלטו ממנה מאימת הנאצים. הוא לימד אותנו שיעור של שעתיים עם הפסקה באמצע. אז היה שולף מתיקו שקית ובה תפוזים, אולי שישה או שבעה, פורש מפית נייר על השולחן, מוציא אולר מכיסו ונערך לאכול אותם. זו היתה ארוחת העשר שלו. באולר הוא הסיר את כיפת הקליפה ואחר כך חתך את הקליפה שש פעמים, סביב־סביב לתפוז, במרחקים שווים בדיוק. לימים נזכרתי בו כאשר ראיתי את המערכון שבו שייקה אופיר מדגים לדן בן אמוץ איך מקלפים את קליפת התפוז. ד"ר לנגה אולי לא הכיר את המערכון, אבל שיטת הקילוף היתה דומה. לאחר שסיים לאכול את התפוז הראשון אסף את הקליפות לשקית נוספת שהביא איתו ונערך לטפל בצורה דומה בתפוז השני. כך נמשך הטקס עד שגמר לאכול את כל התפוזים, את שקית הקליפות השליך לסל האשפה שמתחת לשולחנו, ניגב את השולחן היטב במפית נוספת שהביא עמו, ואז בדיוק נגמרה ההפסקה והשיעור נמשך. טקס אכילת התפוזים התקיים בדיוק באותה מתכונת לאורך כל השנה. אני לא זוכר מה למדנו אצל ד"ר לנגה, אולי חדו"א, אבל טקס אכילת התפוזים נחרת בזיכרוני.
הדפוס של אבא ברחוב הרצל 83
כאשר עזבנו את דירת המרתף בשכונת פלורנטין, אבא העביר את הדפוס שלו למבנה קטן שמצא ברחוב הרצל 83. כיוון שהיה שוחר חידושים, השקיע את מעט החסכונות שהיו לו בציוד דפוס חדש, ולרגל המעבר למקום החדש קנה מכונת דפוס חדשה מסוג אופסט. כך תם עידן אותיות העופרת. את העמוד שהיה צריך להדפיס יצרו על לוח אלומיניום דק שהורכב על גליל במכונת הדפוס. הגליל נצבע, הצבע נתפס רק בחלקים הבולטים בלוח האלומיניום, והם שנצמדו לנייר כאשר הגלגל הסתובב ויצאו בהדפסה.
מכונה נוספת בבית הדפוס היתה מכונה לחיתוך נייר. הגיליונות הבסיסיים הגיעו בגודל 70 על 100 סנטימטר, ולפני ההדפסה היה צריך לחתוך אותם לגודל הנדרש. גם דבר זה דרש מומחיות כדי לנצל את הגיליון הגדול ולהוציא ממנו כמה שיותר עמודים קטנים לצורך ההדפסה.
אמא עבדה בדפוס במשרה מלאה. אבא היה איש המקצוע, ואילו היא עסקה בקשרי לקוחות. היא הלכה אל הלקוח כדי לקבל ממנו את ההזמנה - בדרך כלל טפסים שונים ופנקסי חשבונות - וניהלה איתו משא ומתן על המחיר. לאחר שעבודת ההדפסה הסתיימה, דאגה להזמין מוביל מיוחד, לרוב תלת־אופן עם עגלה, שייקח את המוצר המוגמר אל הלקוח, ולבסוף הלכה אליו כדי לקבל ממנו את הכסף לפי הסיכום. אני זוכר שלא פעם התגלעו בתהליך בעיות. הלקוח טען שלא קיבל בדיוק מה שהזמין או שאין לו עכשיו כסף לשלם ואמר לאמא לחזור בעוד שבוע.
התקופה שבה היה בית הדפוס ברחוב הרצל חפפה בחלקה את מלחמת העצמאות, ולא אחת, במסדרון הפתוח המוליך מהרחוב לבית הדפוס שעמד בקצה החצר הפנימית, היה צריך לעבור במהירות ולהתכופף כיוון שכדורים שנורו מיפו עפו באוויר.
גם אני נקראתי לעזור בעבודת הדפוס, בעיקר בחופשות מבית הספר, וכאשר העבודה היתה מרובה גם לאחר יום הלימודים. עם הזמן רכשתי מיומנות רבה בכל סוגי עבודות הדפוס. רק בחופשה אחת, בתום כיתה י' ("השישית"), לא עזרתי שם. יצאתי אז לקורס מפקדי כיתות במסגרת הגדנ"ע, שהיה למעשה ההכשרה הצבאית הראשונה שלי. בתום הקורס ערכה מפקדת הגדנ"ע תחרות קליעה למטרה ברובה טו־טו בהשתתפות כל חניכי הקורסים שהתקיימו בארץ באותו קיץ, וסיימתי להפתעתי במקום הראשון, אף שמעולם לא החשבתי את עצמי צלף.
אני זוכר חורף אחד שהיה קשה במיוחד, בשנת 1950. שלג ירד בכל הארץ, גם בתל אביב, הגשם היה כבד והיה קר. זו היתה תקופת העלייה ההמונית, ובלית ברירה שוכנו העולים במעברות, כלומר מחנות אוהלים ובמקרה הטוב פחונים, במקומות שונים בארץ. בבתי הספר בתל אביב אורגנו קבוצות של תלמידים שהתנדבו לצאת במחזורים של שבועיים ולעזור בשירותים שהיה צריך לספק במחנות העולים. הצטרפתי לאחת הקבוצות האלה, ועזרנו למדריכים המבוגרים בשירותי ניקיון - אני זוכר שניקיתי את ישבנו של תינוק אחד לאחר שעשה את צרכיו - בכביסה, במחסני הביגוד והשמיכות ובניקיון בחדר האוכל. אי־אפשר היה שלא לשים לב למבט הכבוי שנשקף מעיניהם של דיירי הקבע במקום. כאשר הגיעו, אמרו להם שמדובר במשכן זמני, והם נשארו בו שנים ארוכות. זוהי עוד אחת מהחוויות שנחרתו בי מתחילת חיי, עד לאחר השירות בצבא.
הדירה ברחוב לה גווארדיה 19
המשפחה גדלה: תשע שנים אחרי נולד אחי רפי, וכעבור ארבע שנים, כאשר היתה אמי בהיריון עם אחותי רחל, החליטו הורי לעבור לדירה מרווחת יותר. הם מצאו בשכונת יד אליהו, ברחוב לה גווארדיה 19, דירה בת חדר וחצי בקומת הקרקע. שטחו של חצי החדר הקטן, הצמוד לסלון, היה כארבעה מ"ר, והמקום בו הספיק למיטה שבה ישנה אחותי, שנולדה בינתיים. בלילה הפך הסלון לחדר השינה של הורי, ואילו אחי רפי ואני ישנו על מיטה מתקפלת במטבח, שהפך גם הוא בלילה לחדר שינה. השיפור באיכות הדיור לא נבע מגודל הדירה כמו מהעובדה שלא היו לנו שותפים, בניגוד לדירה הקודמת. זו היתה הרגשה טובה.
מסביב לבית היתה חצר, ובצמוד לדירה שלנו היתה חלקת אדמה חשופה שמשכה את תשומת לבי. חשבתי שחבל לא לנצל אותה, קניתי זרעים של גזר ובשקדנות רבה טמנתי אותם באדמה על פי ההוראות שהיו על השקית הקטנה. הקפדתי, כמובן, להשקות מדי יום את החלקה הקטנה, עד שיום אחד, לשמחתי הרבה, החלו הזרעים לנבוט. בחלוף הזמן הדרוש כבר יכולתי לבדוק מה טמון בקרקע, ואכן היו שם גזרים ראויים למאכל, שאמא הוסיפה לסלט. הייתי גאה על ההצלחה וכבר תכננתי מה לזרוע בעונה הבאה, אבל השכנים בבניין לא פרגנו, באו להורי בטענות שהשתלטתי על שטח ציבורי ולא היו מוכנים שאמשיך. כך הסתיים ניסיוני הראשון כחקלאי.
אחד מתפקידי באותה עת היה לשים לב מתי עובר ביום שישי העגלון, שבעגלתו בלוקים של קרח. הוא צלצל בפעמון, ואני הייתי רץ אליו וקונה רבע בלוק של קרח שנשים במקרר. גם לנו, כמו לרבים אז, לא היה מקרר חשמלי, אלא ארגז קרח, והיינו מאחסנים בו את ארוחת השבת.
הגיוס לצבא ותחילת הלימודים באוניברסיטה
עם סיום התיכון, בשנת 1953, גויסתי לצה"ל, ובבקו"ם נאמר לנו שהוחלט לשדרג את יחידות החי"ר ולשבץ בהן בוגרי תיכונים - קודם לכן היתה הגישה שאין צורך בהשכלה כדי לשרת בהן. כך הגעתי לטירונות בגדוד 51 של חטיבת גבעתי. לאחריה נשלחתי לקורס מפקדי כיתות שהתנהל בביר מעין, בשולי כפר ערבי עזוב שנכבש במבצע דני במלחמת העצמאות. המקום נראה לי אז שכוח אל, אבל למעשה היה לא רחוק מרמלה. עם סיום הקורס חזרתי לגדוד, וכעבור זמן לא רב נשלחתי לקורס קצינים, שאחריו שוב שבתי לגדוד.
קיבלתי את הפיקוד על מחלקה שחייליה באו ממה שקראו לו אז "ישראל השנייה". כך התוודעתי לראשונה לבעיות הסוציאליות של אוכלוסייה קשת יום. יום אחד, לאחר שיצאנו לשטח לאימונים, ניגש אלי אחד החיילים ואמר: "המפקד, אני צריך חופש". בידו הימנית החזיק בצוואר של בקבוק זכוכית שתחתיתו שבורה, ושמתי לב שהוא מתופף בו על כף ידו השמאלית. לא הייתי בטוח אם הוא מאיים עלי, אבל היה ברור שהוא עצבני. שאלתי אותו מה קורה. "רוצים לזרוק את ההורים והאחים שלי מהדירה כי אין להם כסף לשלם שכר דירה", הוא ענה. "אני צריך לצאת ולעזור להם". בטון הדיבור שלו היה משהו ששיווע לעזרה, והיה ברור לי שהוא לא ממציא. שחררתי אותו.
התקופה היתה תקופת הפדאיון, מסתננים ערבים שהשליטו טרור בדרום, ותקופת פעולות התגמול של יחידה 101. באחד הלילות שמעתי ברשת הקשר את אריאל שרון נותן הוראות לפקודיו באחת הפעולות האלה. אנחנו נשלחנו מדי פעם להציב מארבים, והיו סיורי לילה בשטחים של כפרים ערביים מעבר לגבול וגם היתקלויות. עם הזמן קודמתי לתפקיד קצין המבצעים של הגדוד, וכך הגעתי לסיום שירות החובה שלי, שנמשך אז שנתיים וחצי.
כאשר היינו בבסיס - וזה לא היה מצב שכיח כי לרוב היינו בפעילות בשטח - הייתי מזדמן לחדר האוכל לארוחת בוקר עם המג"ד. הוא היה רגיל לאכול חביתה עם בצל, ובוקר אחד ביקש מהחייל ששימש מלצר להביא לו את המנה הקבועה שלו. "אני מצטער, המפקד", אמר החייל. "היום אין בצל". "מה זאת אומרת אין בצל?" רעם המג"ד. "לך תזרע ותביא". לפי הבעת המבוכה שעל פניו של החייל היה ברור שאינו מבין את חוש ההומור של המג"ד. הוא ודאי אמר לעצמו: המג"ד הזה אף פעם לא גידל בצל בגן. לימים כיהן אותו מג"ד, מאיר פעיל, תקופה קצרה כחבר כנסת מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית. גם מפקד נוסף של אותו גדוד בתקופתי כקצין המבצעים התפרסם מאוחר יותר. היה זה אלי זעירא, שבהמשך כיהן כראש אמ"ן וסיפק את הערכת המודיעין הבעייתית ערב מלחמת יום הכיפורים.
את רשימת המפורסמים מתקופות שירותי בצה"ל אפשר לסגור באישים שהכרתי בשירות המילואים הממושך שלי בחטיבה הירושלמית ערב מלחמת ששת הימים. הייתי אז מ"מ, מפקד הפלוגה שלי היה חיים גורי והרס"פ - יהודה עמיחי. את כולם הכרתי אישית כלובשי מדים, אבל אלה לא הסוו את אופיים: מאיר פעיל אכן ניחן בחוש הומור, אלי זעירא היה נוקשה, וחיים גורי ויהודה עמיחי בחנו את המציאות בעיניים של אנשי הגות.
עוד אני זוכר מתקופת שירות החובה שלי בגדוד 51 שכדי להעביר את הזמן ששהינו בבסיס, אף על פי שהיה מדובר בזמן מועט, יזם מפקד הפלוגה, כאשר עדיין הייתי מ"מ, תחרויות בין המחלקות, בין היתר בתרגילי סדר. כדי לצאת מהשגרה חיפשתי באפסנאות ומצאתי חוברת של תרגילי סדר שונים של הצבא הבריטי, לא סתם "הכתף שק" ו"דגל שק". לקראת התחרות אימנתי את המחלקה שלי בתרגילי הסדר המיוחדים האלה, וביום התחרות הפתענו את כולם. המ"פ אפילו קם ממושבו וציין לשבח אותי ואת המחלקה שלי על היוזמה. זכינו כמובן במקום הראשון.
כאשר התקרב מועד השחרור הציע לי קצין השלישות החטיבתי לחתום לשירות קבע. לי היה ברור שאם אני רוצה להתחיל ללמוד באוניברסיטה - היתה אז רק אחת כזאת, בירושלים - אצטרך לממן בעצמי את שכר הלימוד ואת המחיה ולא אוכל לדרוש עזרה מהורי. זכרתי שאמי היתה נוסעת באוטובוס לקניות בשוק ונסחבת בדרכה חזרה, שוב באוטובוס כמובן, עם סלים עמוסי ירקות ופירות. כאשר שאלתי אותה בתמימות - הייתי רק ילד קטן - למה אינה קונה אצל הירקן ליד הבית, היא הסבירה לי כי בשוק הכול טרי יותר ובעיקר זול יותר. זכרתי גם שהיא ביקשה מדי פעם מאבא קצת כסף, שיהיה לה לקניית מזון לבית - חשבון בנק לא היה לה כמובן. הוא היה מזעיף פנים ורוטן, וראיתי אותו מוציא שטרות מכיסו וסופר אותם לאטו, בעוד היא עומדת וממתינה עד שהואיל לתת לה. הסכמתי אפוא לחתום לשירות קבע של תשעה חודשים, עד תחילת שנת הלימודים, והערכתי שאוכל לחסוך בתקופה זו את השכר שאקבל וכך לממן לפחות שתי שנות לימוד באוניברסיטה.
בתקופת לימודי מצאתי חדר בדירה בבית הכרם, במיקום שאִפשר לי להגיע ברגל לאוניברסיטה, כך שיכולתי לחסוך את הוצאות הנסיעה. אמנם בימים של מזג אוויר סוער היה לי קצת לא נעים, כי בדרך מבית הכרם לאוניברסיטה היה צריך לחצות ואדי, אבל מצאתי מסלול עוקף והסתדרתי. עם זאת, נתקלתי בבעיה קצת משמעותית יותר בתוכנית הלימודים. כשהגעתי לירושלים התכוונתי ללמוד היסטוריה וספרות - אלה היו הנושאים שאהבתי בתיכון, ותוכנית הלימודים לתואר ראשון חייבה אז מסלול דו־חוגי. בתחום ההיסטוריה היו שני חוגים: היסטוריה כללית והיסטוריה ישראלית. לפי פירוט הקורסים הבנתי שאני מעדיף ללמוד היסטוריה כללית אצל הפרופסורים יעקב טלמון, יהושע פראוור, אביגדור צ'ריקובר ויהושע אריאלי. אבל בחוג לספרות ציפתה לי אכזבה. התברר שלומדים בו את שירת ימי הביניים - רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ובני דורם, ואילו אני חשבתי שאשמע הרצאות על דוסטויבסקי, צ'כוב או קפקא. אבל כאמור, האוניברסיטה חייבה אז ללמוד בשני חוגים, ולכן הייתי צריך למצוא חוג אחר במקום לימודי הספרות שלא מצאו חן בעיני. דפדפתי בתוכנית הלימודים עד שהגעתי לחוג לכלכלה. פירוט הקורסים נראה לי מעניין ונרשמתי לחוג. עם הזמן הבנתי שמלימודי ההיסטוריה יהיה קשה להתפרנס, אלא אם כן ארצה לעסוק בהוראה מה שלא כל כך משך אותי.
את אהבתי לספרות העולם השבעתי הודות לקורס מיוחד שהעבירה לאה גולדברג במסגרת לימודי ההשלמה שחייבה האוניברסיטה לתואר הראשון. אולם ההרצאות הגדול היה עמוס סטודנטים שבאו לשמוע את קולה הצרוד. היא היתה מרתקת, ובאולם היה צריך לשרור שקט מוחלט כי כל רשרוש הפריע לה בשטף ההרצאה והיא העירה על כך.
את רוב תקופת הלימודים לתואר הראשון הקדשתי לחוג להיסטוריה, שאותו סיימתי בהצטיינות, ובחוג לכלכלה הקדשתי ללימודים את המינימום ההכרחי כדי לקבל את התואר. הסמינר העיקרי בחוג היה של פרופ' דן פטינקין, אשר כתב אז את ספרו "Money, Interest and Prices". בשיעור הוא קרא למעשה פרקים מטיוטת הספר תוך דיאלוג עם מספר קטן של סטודנטים שיכלו להגיב על הדברים שאמר.
ללימודים בחוג להיסטוריה היה תוצר לוואי - החובה ללמוד לטינית. שהרי איך אפשר ללמוד היסטוריה של העת העתיקה בלי לדעת לקרוא במקור את הטקסטים של אותה תקופה? אני עדיין זוכר את המשפט הראשון בחיבורו של יוליוס קיסר על מלחמת גליה, "Gallia est omnis divisa in partes tres" (גליה מחולקת לשלושה חלקים), שאותו שיננו. ד"ר א"ד קולמן, המרצה, לא ידע שבקפדנותו הוא מחזק את הקשר ביני לבין כרמלה לבית מזורי, כי כידוע, אין דבר שמחבר בין שני סטודנטים יותר מאשר להכין יחד שיעורי בית בלטינית. ברבות הימים הפך הקשר לקשר נישואים, ואנו צועדים יד ביד כבר יותר משישים שנה.
אני זוכר שכאשר לנתי בפעם הראשונה בבית הוריה של כרמלה, בכפר הדר שליד רמתיים, היום הוד השרון, התעוררתי בחמש בבוקר לקול קרקור תרנגולות. אמה של כרמלה טיפחה לפרנסתה לול די גדול ליד הבית, ותרנגולות - לטובת מי שלא יודע, כמוני אז - משכימות קום ומקרקרות. כאשר סיפרתי על כך לכרמלה, היא התפלאה. היא לא שמעה אותן אף פעם. זה כוחו של הרגל.
בסופי שבוע הייתי נוסע הביתה לתל אביב, וכאשר חזרתי ברכבת לירושלים ביום ראשון בבוקר ציידה אותי אמא בארוחת צהריים ארוזה - היא היתה בשלנית מעולה. במנזה, מסעדת הסטודנטים, אכלתי ארוחת צהריים בשאר ימות השבוע, ותמיד בחרתי בנקניקיות למנה העיקרית - הן היו המנה הזולה ביותר. מדי פעם קפצתי לאכול חומוס במסעדה הקטנה של רחמו בשוק מחנה יהודה, שם האיץ הבעלים בסועדים לסיים ולפנות את מקומם בגלל לחץ הממתינים.
בשנת הלימודים השנייה הגעתי למסקנה שאני צריך למצוא עבודה על מנת להתקיים. אחרי חיפושים בלוחות המודעות מצאתי עבודה כשליח במזכירות האוניברסיטה. הייתי צריך לקחת משם את הדואר למזכירויות הפקולטות שהיו ממוקמות בגבעת רם ולהחזיר את הדואר שלהן למזכירות האוניברסיטה. כך העברתי כמעט שנה, עד שנפתחה הזדמנות להתקבל לעבודה באגף התקציבים במשרד האוצר.
