המספריים היו קרים על צווארי.

 

עמדתי בחדר הרחצה של האכסניה, עיניי עצומות, וניסיתי להתעלם מהצליל המתכתי הנורא ומתחושת הקלילות המוזרה שהתפשטה לאטה בראשי. ידעתי כמה חשוב שנעשה זאת — ברור

 

שידעתי; זה היה הרעיון שלי מלכתחילה — זה לא הסב הנאה לאף אחד מאתנו. זה היה, ככל הנראה, החלק שאלכס שנא ביותר, אבל אם אני לא הייתי מציעה זאת, זה היה בא ממנו.

 

כמה מוזר… המספריים נעים בתנועות בטוחות, כאשר שנינו להוטים לעשות משהו שאיש מאתנו אינו רוצה לעשות…

 

אלכס הניח את המספריים על המדף בחדר הרחצה. "אוקיי, נראה לי שסיימתי", אמר בהיסוס. אף שפחדתי מהתוצאה, פקחתי את עיניי וסקרתי את עצמי במראה.

 

שערי היה עכשיו קצר מאוד בסגנון שדוני. נראה שזה מה שקורה כשהפיקסיז משתגעים עם מספריים. וכבר לא הייתי בלונדינית. שערי היה עכשיו בצבע נחושת אדום, שמזכיר שלכת ומדורות. בחרתי אותו כי חשבתי שיתאים לגון עורי יותר מאשר חום, אבל עכשיו… בלעתי את רוקי. עיניי הירוקות נשקפו אליי פעורות ולא בטוחות. נראיתי שונה לחלוטין.

 

"וואו", אמר אלכס, שבהה בתדהמה במעשה ידיו, "זה… הבדל גדול".

 

רציתי כל כך לשאול אותו אם הוא עדיין חושב שאני יפה, אבל עצרתי את עצמי. הדבר היחיד שהיה חשוב עכשיו היה להישאר בחיים, וממילא לא החשבתי את עצמי ליפה.

 

מהדורת החדשות ששודרה מהרגע שהדלקנו את הטלוויזיה עדיין נמשכה: " המשטרה עורכת חיפוש אחר זוג שנדרש לחקירה… שוב, אם ראיתם אותם, אל תתקרבו אליהם לבדכם, התקשרו לקו החם שלנו… הם ככל הנראה חמושים ומסוכנים…"

 

לא הייתי צריכה להסתכל כדי לדעת שמציגים שוב את תמונתי מהתיכון; התמונה שכבר מופיעה בכל אתר של כנסיית המלאכים ברחבי העולם. ההחלטה לשנות את המאפיין הבולט שלי לא הייתה קשה. טוב שאיש לא ידע איך נראה אלכס. היה להם קלסתרון של המשטרה, אך הוא לא דמה לו כלל: איש הביטחון בקתדרלה זכר אדם מבוגר בעשר שנים וכבד בעשרים קילוגרם בעל שרירים מנופחים כשל שחקן פוטבול.

 

לא יכולתי להסיר את מבטי מהנערה שנשקפה אליי מהראי.

 

זה היה כאילו מישהי זרה גנבה את פניי. נטלתי את עפרון הגבות האדום שביקשתי מאלכס לקנות ועברתי על גבותיי. התוצאה הייתה דרמטית מאוד, הרבה יותר מכפי שציפיתי. גבותיי, שקודם לכן כמעט שלא הבחנתי בהן, זינקו עכשיו מתוך פניי. מעכשיו זאת אני.

 

העברתי את אצבעותיי במה שנשאר משערי; משום מה הייתי נסערת. חלק מהשער הזדקר קוצני כלפי מעלה והשאר צנח מטה כשערה של דוגמנית מסלול שהמעצב הלביש בשקית אשפה מהודקת בסיכות ביטחון. מישהו, איפשהו, בוודאי היה מוכן לשלם כסף טוב עבור המראה הזה.

 

"אני שמחה שאתה לא מתכוון להיות מעצב שער", אמרתי לאלכס, "כי הסגנון שלך לא פופולרי כל כך".

 

הוא חייך ונגע בעורפי; היה מוזר בעיניי שהוא חשוף כל כך.

 

"מה שחשוב הוא שלא יזהו אותך", ענה. "אלוהים אדירים, אני עלול שלא לזהות אותך".

 

הוא כרך את זרועותיו סביבי מאחור ומשך אותי אל חזהו. קצה ראשי הגיע אל קצת מעל לסנטרו. "הי", אמר כשפגש מבטו את מבטי דרך הראי, "אנחנו נתרגל, ואת עדיין מהממת, נכון? זה פשוט שונה, זה הכול". נאנחתי בהקלה; הוא עדיין חושב כך. אולי זה יפה באמת.

 

דברים רבים כל כך מתרחשים בעולם; דברים רבים כל כך השתנו, אך זה לא שינה את הרגשתו של אלכס כלפיי. רציתי שזה יישאר כך לנצח. "תודה", אמרתי.

 

הוא הניח את סנטרו על ראשי ונראה מבודח. "אין כאן מקום לספק — את תהיי מהממת גם בקרחת".

 

צחקתי. "בוא לא נעמיד את זה למבחן, בסדר? זה קיצוני מספיק ליום אחד". נשענתי לאחור על חזהו והבטתי דרך הראי בשערו הכהה הפרוע ובעיניו הכחולות־אפורות. המילה "מהמם" מתאימה יותר לתיאורו של אלכס מאשר לשלי. עדיין חשתי התרגשות כבבוקר חג המולד בכל פעם שחשבתי על כך שהנער שאני מאוהבת בו כל כך חש כלפיי אותו דבר.

 

בכל פעם שראיתי את עצמי בראי, הייתי מופתעת; שערי עדיין היה אדום וקצוץ, אבל מוחי סירב להסתגל.

 

"הלוואי שהיה צבע מתאים להילות", אמר אלכס לאחר שתיקה קצרה.

 

הנהנתי בעודי מלטפת את זרועותיו החזקות. "נכון. נצטרך להיות זהירים מאוד".

 

ההילה שלי — שדה האנרגיה המקיף כל יצור חי — הייתה בצבעי כסף ולבנדר, שילוב מובהק של מלאכי ואנושי. כל מלאך שיראה זאת, ידע מיד מי אני: המלאכית למחצה היחידה בעולם, זו שניסתה לחסל אותם. לא ניתן להימלט מהסיכון הזה, אלא אם כן נלך לגור באיזו מערה נידחת.

 

"אני מקווה שאנשים לא ינסו לירות בי כל הזמן", אמרתי.

 

"זה הרעיון", אמר, "כי… בא לי שתישארי בסביבה עוד קצת, את יודעת". ראיתי את נצנוץ הזיכרון בעיניו, וידעתי מה שהוא חושב. זה לא היה קשה, כי אני חשבתי בדיוק על אותו דבר — על היום הנורא בחיינו. זה היה אתמול. הוא החזיק אותי בזרועותיו וחשב שאני מתה. זרועותיי התהדקו סביב שלו. לולא אלכס הייתי מתה.

 

"זה מה שאני מתכננת", לחשתי, ותליון הדמעה שקנה לי נצץ באור. "להישאר אתך לעוד הרבה זמן".

 

"עשינו עסק", השיב אלכס.

 

הוא הרכין את ראשו, נגיעת שפתיו בצווארי העבירה בי רעד, ואז נשא את עיניו והקשיב בעת שקול אחר, קולה של אישה בעלת מבטא דרומי, עלה מהטלוויזיה: " היא כנראה חולה, זה הכול, אבל רק מכיוון שהיא חולת נפש, אין זה אומר שהיא אינה מסוכנת. רואים בתמונה — יש לה מבט מופרע בעיניים…"

 

באמת נראיתי מודאגת בתמונה הזאת. אלכס ואני חזרנו אל חדר השינה. שני קרייני החדשות הרציניים הנהנו בהסכמה. אני כנראה מופרעת אם ניסיתי לבצע "פעולת טרור" נגד כנסיית המלאכים — כך כינו בתקשורת את ניסיוני לחסום את השער שבין עולם המלאכים לעולמנו.

 

צנחתי על המיטה. לטענת הכנסייה, ניסיתי להפעיל פצצה בקתדרלה; תכננתי לפוצץ את המקום בגלל שנאתי למלאכים למרות אלפי המאמינים שהתכנסו שם כדי לקבל את פני הגל השני. אני, מחבלת מופרעת. זה היה יכול להיות מצחיק, אם אלכס ואני לא היינו בסכנה נוראה כל כך.

 

הקתדרלה של דנוור אתמול הופיעה לנגד עיניי: כיפתה הלבנה הרחבה ועמודיה הענקיים ומגרש החנייה, ההומה ממכוניות ומאנשים, ודלתות הכסף הגבוהות פתוחות, ואינספור מלאכים זורמים דרכן החוצה. ראיתי את ההקלטות כמה פעמים וטרם יכולתי להסיר את עיניי מהמסך.

 

המלאכים זרמו כנהר אינסופי של אור וחן, כנפיהם נוצצות כזהב בקרני השמש השוקעת. בצורתם השמימית נראו המלאכים רק לבני האדם שמהם ניזונו, אך עם חדירת הגל השני לעולם הם שינו את הכללים. הם רצו לשמוע את האנשים מריעים להם, סיפר נייט. הם רצו לשמוע את הצאן מריע לשוחטיו.

 

הגל השני ואני היינו עיקר החדשות באותו יום. נראה שלא היה אדם על פני כדור הארץ שלא דן בשאלה אם תצלומי המלאכית היו מזויפים, ואם לא, מה משמעות כל זה לעולמנו. מהדורות החדשות שידרו שוב ושוב את אותם סרטונים, ותחתם רצו לרוחב המסך המילים "הגעת המלאכים". בשלב מסוים נראה שהשדרנים התעייפו מלדבר והם החלו לענות לטלפונים שהגיעו מכל קצות הארץ: אנשים שראו מלאכים מגיעים; אנשים שייחלו לראות מלאכים מגיעים; אנשים שחשבו שראו אותי; אנשים שהיו רוצים לראות אותי כדי שיוכלו לתת לי "את מה שמגיע לי".

 

ישבתי וצפיתי במתיחות, עדיין מתקשה להאמין שרק לפני שישה שבועות היו חיי נורמליים — זאת אומרת, יחסית לנערה בעלת כוחות על־טבעיים האוהבת לתקן מכוניות. ואז עשיתי קריאה לבת' הארטלי, נערה מבית הספר התיכון שלי בפוֹנְטָקֶט, ניו יורק. ראיתי אותה מצטרפת לכנסייה, נחלשת ונעשית חולה ואפתית. ניסיתי לעצור בעדה, אך לא הצלחתי, ובאותה עת חזה מלאך בשם פסקאר שאני היא שאביא לחיסולם.

 

צפיתי במלאכים המרחפים לרוחב מסך הטלוויזיה ונאנחתי. אלוהים, רציתי כל כך להיות צודקת. חשבתי על אמי, אבודה בעולם חלומותיה, מוחה מחוק בגלל מה שרזיאל — כמה ששנאתי לכנות מלאך זה "אבא", הוא לא היה ראוי לתואר — עשה לה. והיא לא הייתה היחידה. מיליוני בני אדם נפגעו על ידי המלאכים; מיליונים בוודאי נפגעים על ידיהם כעת, בזמן שבטלוויזיה ממשיכים לדבר בהתלהבות על אהבה מלאכית.

 

"אהבה מלאכית" — המילים הותירו טעם מר בפה. המלאכים היו כאן כדי להיזון מאנרגיה אנושית, כאילו היה עולמנו ברֵכת דגי הזהב הפרטית שלהם, ובעוד ש"כוויות המלאכים", כפי שכונו, הציגו אותם כיצורי יופי וחמלה, איבדו קרבנותיהם את כוח החיים שלהם. התוצאות היו מגוונות: מחלת נפש — כבמקרה של אמי — טרשת נפוצה, סרטן או כל מחלה קשה אחרת, כיוון שכאשר מלאך ניזון ממך, שני דברים בלבד בטוחים: האחד — הנזק יהיה קשה ובלתי הפיך; האחר — נפלת ברשתו של מלאך ותהיה משועבד לו עד יום מותך.

 

זרקתי מבט אל אלכס, שישב לצדי. תווי פניו החזקים, ריסיו הכהים ופיו, שהתחנן למגע אצבעותיי. הוא היה בקושי בן שש עשרה כשכל משפחתו נפגעה על ידי המלאכים, ומאז נהרגו על ידיהם עשרות מחבריו.

 

על שריר הקיבורת של זרועו השמאלית היו מקועקעים ראשי התיבות "קמ"ל", אך האות קו"ף לא סימלה את שם משפחתו, "קיילר", אלא את היותו קוטל מלאכים.

 

אלכס היה הקמ"ל היחיד שנשאר, האדם היחיד בעולם שידע איך נלחמים בהם. המחשבה על כך שמשהו עלול לקרות לו הייתה נעוצה כתער בלבבי, ותכניתנו לגייס קמ"לים חדשים ולאמנם לא הציבה אותנו מחוץ לקו האש. כמה שרציתי שנגור באיזו מערה, על פסגת הר טיבטי או באמצע ביצה נידחת — כל מקום רחוק ומוגן שבו נוכל להיות יחד וללא דאגה לנצח.

 

אך לשנינו היה ברור שאין דרך אחרת. היה עלינו להתעלם מרגשותינו זה כלפי זה ולעשות משהו בעניין. נשענתי על אלכס; הוא כרך את זרועו סביבי והידק אותי אליו. לסתו התקשחה — על המסך הוקרן מספר טלפון שאליו יש להתקשר אם רואים אותי. "הייתי רוצה להישאר כאן עוד כמה ימים", מלמל. "אף אחד לא חושב שאת מסתתרת קרוב כל כך לדנוור. כדאי שנמתין עד שהמצב יירגע קצת, ואז…"

 

"אלכס, חכה רגע", התפרצתי לדבריו. לפתע התמלאתי תחושה מחליאה של דחיפות ומתח. דלפק הקבלה.

 

בעיני רוחי יכולתי לראות את הדלפק הרעוע שאליו ניגשנו אמש, רצוצים לגמרי, כדי להירשם. ראיתי את מפת האכסניה שתחת לוח הזכוכית ואת הפעמון הישן שבו צלצלו האורחים, שנועד לקרוא לאחד מאנשי מהצוות. פרטים סתמיים אלו הלמו במוחי והציפו אותי בתחושת אסון מתקרב. אני חייבת ללכת לשם.

 

עכשיו.

 

"ווילו", התמלאו פניו של אלכס דאגה, "מה קרה?"

 

"אני בסדר, אני רק… אני צריכה לבדוק משהו", השבתי.

 

הוא החל למחות, אך אז הבין למה התכוונתי. "בסדר", ענה, "היזהרי".

 

הנהנתי, נשמתי נשימה עמוקה והתחברתי למלאכית שלי.

 

היא המתינה — גרסה זוהרת ומכונפת של עצמי; מלאכית חסרת הילה, שהייתה חלק ממני. כנפיה היו מקופלות מאחורי גבה. פניה היו שלווים, והבחנתי ששערה היה קצר. כתפיי רפו מעט. נוכחותה הייתה כשל ליטוף. העברתי באחת את תודעתי לתודעתה והתרוממתי מעל גופי האנושי. כנפי המלאך שלי נפרשו לכל רוחבן. הבזקתי דרך גג האכסניה ונסקתי אל שמי אחר הצהריים. עפתי. אף עכשיו העניקה לי התעופה תחושת עונג מרוממת. עדיין למדתי להכיר את העצמי המלאכי שלי; במשך מרבית שנות חיי לא ידעתי שהוא שם.

 

האוויר הקריר של נובמבר ליטף את כנפיי כשריחפתי מעל בניין הקבלה. רעד נוסף חלף כשגלשתי דרך הקיר. הפקיד שהיה שם אמש נשען במרפקו על הדלפק ודיבר בטלפון בעודו בוהה בטלוויזיה שניצבה בפינת הלובי. מהמסך ניבט אליו תצלום מחויך שלי מימי בית הספר.

 

"טוב, אני לא מוכן להישבע, אבל אני די בטוח", אמר. "הם הגיעו אתמול בסביבות השעה עשר בערב, ונראו גמורים. הבוקר הם ביקשו מהמנהל שייתן להם את החדר ללילה נוסף. הם עדיין שם. למיטב ידיעתי, הם היו בחדר כל היום".

 

פחד חנק את גרוני. לשמחתי, הוא לא הבחין בכך שאלכס יצא לקנות את הצבע לשער ואת המספריים. חגתי ונחתי. התחושה של השטיח תחת רגליי השמימיות הייתה מוזרה, לא מוחשית.

 

בגופי האנושי עדיין ישבתי על המיטה בחדר, אצבעותיו של אלכס שלובות באצבעותיי.

 

"הם אמורים לרדת עוד מעט כדי לשלם עבור הלילה הנוסף. רוצה שאעכב אותם? אה, אוקיי… כן, אני מבין…" מאחורי הדלפק עמדה עוד פקידה והקשיבה בעיניים פעורות.

 

כשהניח האיש את שפופרת הטלפון, שאלה: "נו?"

 

"היא אמרה שלא נתקרב אליהם; הם שלחו ניידת שנמצאת עכשיו במרחק כמה רחובות מכאן". הוא נד בראשו. "וואו, תארי לך שאלו באמת הם? פליטים מסוכנים, מתחבאים להם באיזו עיירה שכוחת אל כמו טרינידד…"

 

לא שמעתי את השאר; טסתי במהירות לחדרנו והתמזגתי בחזרה בגופי האנושי. עיניי נפקחו לרווחה. "פקיד הקבלה מאמש — הוא זיהה אותנו", פלטתי, "המשטרה בדרך".

 

אלכס קילל וזינק מהמיטה. "אוקיי, אי אפשר להישאר — חייבים לעוף מכאן, עכשיו". הוא פתח את מכנסי הג'ינס וחגר את הנרתיק עם האקדח. אחר כך חש אל חדר הרחצה, דחף את חומרי האיפור וצביעת השער בחזרה לשקית הקניות, אסף את קווצות שערי הארוך, שצנחו על הרצפה כשנגזזו, והכניס גם אותן. הוא העביר מטלית של האכסניה על כל המשטחים, הסיר כל כתם של צבע שער והכניס גם את המטלית לשקית.

 

התאמצתי לשמור על קור רוח. חיפשתי את נעלי העקב השחורות, שהיו עכשיו הנעליים היחידות שברשותי, אבל אז שמעתי מה שנאמר בטלוויזיה וקפאתי.

 

"אנו מדוּוָחים בדיוק עכשיו על ידי רשויות אכיפת החוק בפונטקט, ניו יורק בנוגע להתפתחות דרמטית חדשה. זה מה שהתרחש אמש ברחוב נסביט, במה שהיה ביתה של הטרוריסטית ווילו פילדס…"

 

ביתה של דודה ג'ו הופיע על המסך. שמעתי התנשפות צרודה, והבנתי שהיא באה ממני. בהיתי במסך, אך לא הייתי מסוגלת להכיל את מה שראיתי.

 

הבית שבו התגוררתי מאז שהייתי בת תשע עולה בלהבות.

 

לא היה כל צל של ספק. למרות איכותו הירודה של הסרטון — נראה שמישהו צילם מהטלפון הנייד — היה לי ברור שזהו ביתה הוויקטוריאני הישן של דודה ג'ו, המתפורר בקולות פצפוץ לקרקע. אף קישוטי הגינה שבחזית נשרפו. הצלחתי להבחין בכך שאחד הגמדים עולה באש. הוא נראה כפסל אש מוזר.

 

התמונה התחלפה ועל המסך נראו כעת כבאים מהלכים בין ההריסות המפויחות. כל הקומה השנייה של הבית נעלמה, ורק אצבעות גרומות של שלד הבניין הזדקרו פה ושם. בהיתי בפיסה מוכתמת של קיר בצבע סגלגל. זה היה חדר השינה שלי.

 

" הגורם אינו ידוע, אך המשטרה המקומית חושדת שמאחורי הצתה זו עומדים אנשי כנסיית המלאכים שהחליטו לקחת את החוק לידיהם. נראה שאין ניצולים. בין ההריסות נמצאו גופותיהן של שתי נשים, ככל הנראה — מירנדה וג'ואנה פילדס, אמה ודודתה של ווילו פילדס…"

 

על המסך נראו כעת שני שקי גופות מוצאים על אלונקות מתוך הריסות הבית.