בפרק נוקב אחד ברומן האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', סוגר עמוס עוז חשבון עם חלק מקוראיו, אלה שראש עניינם הוא לאתר את המרכיב המציצני, ה"אמיתי", שביסוד יצירותיו. "הקורא הרע", מהרהר עוז במיאוס לא מבוטל, "בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים... לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן". נדמה שהפרק הזה נכתב ממש על פי צלמה של ל', סופרת צללים פריזאית, המגלמת בספרה של דלפין דה ויגאן, 'מבוסס על סיפור אמיתי', את אותו "קורא רע" מילה במילה (מעניין שבסרט שביים על פיו רומן פולנסקי, מוזכר עמוס עוז בחטף, ולאו דווקא בנימה חיובית).
דה ויגאן, הנקראת בספר בשמה הפרטי, מספרת כאן מפיה עצמה, בגוף ראשון, איך נקלעה ל' לחייה דווקא ברגע של משבר יצירתי: ספרה הקודם של דלפין, 'אל מול הלילה', רומן אוטוביוגרפי חשוף מאוד שתורגם לעברית לפני כשנה, הפך לרב-מכר, אבל הפרסום והחשיפה שנלוו לו נעשו חונקים ומבהילים, ומכתבי נאצה פוקדים תכופות את תיבת הדואר שלה. כעת היא מבקשת להתבודד בביתה ולכתוב ספר חדש על דמות בדויה מתוכנית ריאליטי.
כן, הסתירה וטשטוש הגבולות בין הבדוי למציאותי ברעיון לספר החדש של דלפין אינם מקריים, ועלולים
להיחשד בהתחכמות יתר, אבל קול המספר שלה שוטף ונהיר כל כך, שכל סממניה המשחקיים של
האירוניה נשמטים ממנו.
הידידות בין דלפין לל' הכריזמטית הולכת ומעמיקה, עד של' כובשת כל חלקה טובה והופכת לסמכות
העליונה בחייה וביצירתה של דלפין. ל' דוחה מכל וכל את הרעיון לספר החדש וטוענת שדלפין מוכרחה לדבוק, למען קוראיה הרעבים, בכתיבה האוטוביוגרפית: "תסמכי עליי", היא מצווה עליה, "הקוראים מצפים למשהו אחר מהספרות והם צודקים: הם מצפים לאמיתי, לאותנטי. הם רוצים שיספרו להם על החיים, את מבינה? אסור לספרות לטעות בטריטוריה שלה".
במידה רבה, ל' מזהה את המגמה הרווחת בספרות העולמית - הספרים הבולטים של התקופה הם אוטוביוגרפיות כמו 'המאבק שלי' מאת קרל אובה קנאוסגורד - וגם בספרות העברית, שמייצרת עוד ועוד ממוארים וספרי אוטופיקשן. לדלפין יש אמנם טיעונים סבירים נגד עמדתה המוחצנת, העסקית, הוולגרית למדי של ל', ודי היה לצטט לה את רולאן בארת: "הולדתו של הקורא תגבה בהכרח את מותו של המחבר". אבל היא הולכת ונחלשת לעומת נחרצותה של ל' וכוח החיים שלה, עד של' לובשת את דמותה של דלפין, עונה למיילים שלה בשמה ופוטרת אותה מאירועים ספרותיים מתישים כשהיא מופיעה שם בדמותה.
זה סיפור אפקטיבי מאוד שנקרא כמו ספר מתח, ונדמה שלא בכדי מצוטטים בו קטעים מספריו של סטיבן קינג. אלא שככל שנמשכת הקריאה, מתברר כי הסגנון הקולח של דה ויגאן והמוטו הפותח הלקוח מ'מיזרי', ספרו של קינג על סופר פופולרי שנכלא בביתה של מעריצה פסיכופתית המאלצת אותו לכתוב ספר חדש על פי טעמה, כל אלה הם סמים מאלחשים בכוס התה של אותו "קורא רע", שנסחף בשצף הווידויי של דלפין ובא על סיפוקו. לאן הוא מצפה להגיע? אל הסכמה השחוקה והבנלית: סגירת קצוות, מאבק אחרון בין כוחות הצדק והרשע, קט-פייט בין שתי החברות-יריבות עד זוב דם פוטוגני, כמו ברגעי השיא בין הסופר פול שלדון לבין מעריצתו אנני וילקס אצל קינג.
זאת שעת הנקמה של דה ויגאן: היא מפילה את דלפין בין הכיסאות ומעלה את השאלה, האם סיפורה של דלפין מהימן או לא? האם יש בכלל תוקף להבחנה ביניהן? השאלה הפתאומית הזאת אינה מסתפקת במעשה חבלה בספר עצמו, אלא עלולה להבהיל את קורא הספרים האדוק, שמוצא נחמה בספרות כתחום נפרד, "גבוה" לכאורה, שאינו מזדהם בפוליטיקת הפוסט-אמת ובתקשורת הפייק-ניוז. מרגע שדה ויגאן מניחה את הפצצה הזאת לרגלי הקורא, היא נושאת את רגליה ובורחת מזירת ספרה. זה הרגע להציב מול "הקורא הרע" - שקרוב לוודאי יתפוצץ מזעם עוד לפני שתתפוצץ עליו הפצצה - את "הקורא הטוב", שיירד על ברכיו ויפרק אותה בחשש אבל גם בסיפוק.
ואולי קיוותה דה ויגאן שקוראיה יפנו תחילה אל המוטו הפותח את 'מיזרי' דווקא, ציטוט מתוך 'מעבר לטוב ולרוע' מאת ניטשה, ויגלו שם את המפתח הנכון לקריאה בספרה: "כשאתה מביט אל התהום, התהום מביטה בך בחזרה".
עוד 3 ספרים על סופרי צללים:
מעוף הברבורים > סמי מיכאל
סופר צללים > רוברט האריס
האישה > מג ווליצר
בתמונה: דה ויגאן בצעירותה, מעטיפת הספר בצרפתית
מציאות לחוד
דלפין דה ויגאן מיטיבה לשחק עם שאלת המהימנות בספרה המושך 'מבוסס על סיפור אמיתי'
בפרק נוקב אחד ברומן האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', סוגר עמוס עוז חשבון עם חלק מקוראיו, אלה שראש עניינם הוא לאתר את המרכיב המציצני, ה"אמיתי", שביסוד יצירותיו. "הקורא הרע", מהרהר עוז במיאוס לא מבוטל, "בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים... לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן". נדמה שהפרק הזה נכתב ממש על פי צלמה של ל', סופרת צללים פריזאית, המגלמת בספרה של דלפין דה ויגאן, 'מבוסס על סיפור אמיתי', את אותו "קורא רע" מילה במילה (מעניין שבסרט שביים על פיו רומן פולנסקי, מוזכר עמוס עוז בחטף, ולאו דווקא בנימה חיובית).
דה ויגאן, הנקראת בספר בשמה הפרטי, מספרת כאן מפיה עצמה, בגוף ראשון, איך נקלעה ל' לחייה דווקא ברגע של משבר יצירתי: ספרה הקודם של דלפין, 'אל מול הלילה', רומן אוטוביוגרפי חשוף מאוד שתורגם לעברית לפני כשנה, הפך לרב-מכר, אבל הפרסום והחשיפה שנלוו לו נעשו חונקים ומבהילים, ומכתבי נאצה פוקדים תכופות את תיבת הדואר שלה. כעת היא מבקשת להתבודד בביתה ולכתוב ספר חדש על דמות בדויה מתוכנית ריאליטי.
כן, הסתירה וטשטוש הגבולות בין הבדוי למציאותי ברעיון לספר החדש של דלפין אינם מקריים, ועלולים
להיחשד בהתחכמות יתר, אבל קול המספר שלה שוטף ונהיר כל כך, שכל סממניה המשחקיים של
האירוניה נשמטים ממנו.
הידידות בין דלפין לל' הכריזמטית הולכת ומעמיקה, עד של' כובשת כל חלקה טובה והופכת לסמכות
העליונה בחייה וביצירתה של דלפין. ל' דוחה מכל וכל את הרעיון לספר החדש וטוענת שדלפין מוכרחה לדבוק, למען קוראיה הרעבים, בכתיבה האוטוביוגרפית: "תסמכי עליי", היא מצווה עליה, "הקוראים מצפים למשהו אחר מהספרות והם צודקים: הם מצפים לאמיתי, לאותנטי. הם רוצים שיספרו להם על החיים, את מבינה? אסור לספרות לטעות בטריטוריה שלה".
במידה רבה, ל' מזהה את המגמה הרווחת בספרות העולמית - הספרים הבולטים של התקופה הם אוטוביוגרפיות כמו 'המאבק שלי' מאת קרל אובה קנאוסגורד - וגם בספרות העברית, שמייצרת עוד ועוד ממוארים וספרי אוטופיקשן. לדלפין יש אמנם טיעונים סבירים נגד עמדתה המוחצנת, העסקית, הוולגרית למדי של ל', ודי היה לצטט לה את רולאן בארת: "הולדתו של הקורא תגבה בהכרח את מותו של המחבר". אבל היא הולכת ונחלשת לעומת נחרצותה של ל' וכוח החיים שלה, עד של' לובשת את דמותה של דלפין, עונה למיילים שלה בשמה ופוטרת אותה מאירועים ספרותיים מתישים כשהיא מופיעה שם בדמותה.
זה סיפור אפקטיבי מאוד שנקרא כמו ספר מתח, ונדמה שלא בכדי מצוטטים בו קטעים מספריו של סטיבן קינג. אלא שככל שנמשכת הקריאה, מתברר כי הסגנון הקולח של דה ויגאן והמוטו הפותח הלקוח מ'מיזרי', ספרו של קינג על סופר פופולרי שנכלא בביתה של מעריצה פסיכופתית המאלצת אותו לכתוב ספר חדש על פי טעמה, כל אלה הם סמים מאלחשים בכוס התה של אותו "קורא רע", שנסחף בשצף הווידויי של דלפין ובא על סיפוקו. לאן הוא מצפה להגיע? אל הסכמה השחוקה והבנלית: סגירת קצוות, מאבק אחרון בין כוחות הצדק והרשע, קט-פייט בין שתי החברות-יריבות עד זוב דם פוטוגני, כמו ברגעי השיא בין הסופר פול שלדון לבין מעריצתו אנני וילקס אצל קינג.
זאת שעת הנקמה של דה ויגאן: היא מפילה את דלפין בין הכיסאות ומעלה את השאלה, האם סיפורה של דלפין מהימן או לא? האם יש בכלל תוקף להבחנה ביניהן? השאלה הפתאומית הזאת אינה מסתפקת במעשה חבלה בספר עצמו, אלא עלולה להבהיל את קורא הספרים האדוק, שמוצא נחמה בספרות כתחום נפרד, "גבוה" לכאורה, שאינו מזדהם בפוליטיקת הפוסט-אמת ובתקשורת הפייק-ניוז. מרגע שדה ויגאן מניחה את הפצצה הזאת לרגלי הקורא, היא נושאת את רגליה ובורחת מזירת ספרה. זה הרגע להציב מול "הקורא הרע" - שקרוב לוודאי יתפוצץ מזעם עוד לפני שתתפוצץ עליו הפצצה - את "הקורא הטוב", שיירד על ברכיו ויפרק אותה בחשש אבל גם בסיפוק.
ואולי קיוותה דה ויגאן שקוראיה יפנו תחילה אל המוטו הפותח את 'מיזרי' דווקא, ציטוט מתוך 'מעבר לטוב ולרוע' מאת ניטשה, ויגלו שם את המפתח הנכון לקריאה בספרה: "כשאתה מביט אל התהום, התהום מביטה בך בחזרה".
עוד 3 ספרים על סופרי צללים:
מעוף הברבורים > סמי מיכאל
סופר צללים > רוברט האריס
האישה > מג ווליצר
בתמונה: דה ויגאן בצעירותה, מעטיפת הספר בצרפתית
ענת עינהר
7 לילות
23/08/2019
לקריאת הסקירה המלאה >
כל האמת
רן בן-נון
ביקורת העורך
21/12/2024
לקריאת הביקורת המלאה >
