1
בגיל שלוש־עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
2
האישה שילדה אותי לא קמה מהכיסא. התינוק שהיה בזרועותיה נגס באגודלו בזווית הפה, אולי היתה שם שן שעומדת לבקוע. שניהם הסתכלו עלי, והוא קטע את יבבותיו החדגוניות. לא ידעתי שיש לי אח קטן כל כך.
‘הגעת,’ היא אמרה. ‘תורידי ת’דברים.’
אני רק השפלתי את עיני מעל ריח הנעליים שעלה מהתיק שלי ברגע שהזזתי אותו. מהחדר האחורי, מעבר לדלת הסגורה, נשמעה נחירה מתוחה ומהדהדת. התינוק חידש את בכיו ופנה לעבר השד, מרייר מעל הפרחים המיוזעים של הכותנה הדהויה.
‘את לא סוגרת?’ שאלה האֵם בחדות את הילדה שנשארה ללא נוע.
‘אלה שהביאו אותה לא עולים?’ היא התנגדה והחוותה עלי בסנטר מחודד.
הדוד, כך היה עלי ללמוד לקרוא לו, נכנס בדיוק אז, מתנשף מהעלייה במדרגות. בחום אחר הצהריים הקיצי הוא החזיק בשתי אצבעות קולב עם מעיל חדש, במידה שלי.
‘אשתך לא באה?’ שאלה אותו אמי הראשונה והרימה את קולה כדי לעמעם את הקינה שהתעצמה בין זרועותיה.
‘היא לא זזה מהמיטה,’ הוא ענה בניד ראש. ‘אתמול יצאתי בעצמי לקנות משהו, גם בשביל החורף,’ אמר והראה לה את תווית המחיר של המעיל שלי.
זזתי לכיוון החלון הפתוח והנחתי את התיק והמזוודה על הרצפה. במרחק נשמע שאון אדיר, כמו אבנים שנפרקות ממשאית.
בעלת הבית החליטה להציע קפה לאורח, ככה הריח יעיר גם את הבעל, היא אמרה. היא עברה מחדר האוכל למטבח, אחרי שהניחה את התינוק הבוכה בלול. הוא נאחז ברשת וניסה למשוך את עצמו מעלה, נעזר בחור שמישהו תיקן בגסות בחוט עבה. כשהתקרבתי הוא בכה עוד יותר, מרוגז. אחותו שלפה אותו משם במאמץ והניחה אותו על רצפת השיש. הוא זחל לעבר הקולות במטבח. מבטה הכהה של הילדה נע מאחיה אלי, מושפל. הוא צרב את האבזם המוזהב של נעלי החדשות, עלה לאורך הקפלים הכחולים של השמלה, הנוקשים עדיין. מאחוריה התעופף זבוב שהתנגש מפעם לפעם בקיר בחיפוש אחר מוצא החוצה.
‘גם ת’בגד הזה הוא הביא לך?’ היא שאלה בשקט.
‘הוא קנה לי אותו ממש אתמול בשביל לבוא הנה.’
‘מי הוא בשבילך?’ שאלה בסקרנות.
‘דוד רחוק. הייתי איתו ועם אשתו עד היום.’
‘אז מי זאתי אמא שלך?’
‘יש לי שתיים. אחת היא אמא שלך.’
‘היא דיברה על זה כמה פעמים, שיש לי אחות גדולה, אבל אנ’לא מאמינה לה יותר מדי, לזאתי.’
פתאום היא אחזה בשרוול השמלה באצבעות חמדניות.
‘עוד מעט היא כבר לא תעלה עלייך. בשנה הבאה תוכלי להעביר אותה אלי, אז תיזהרי לא להרוס לי אותה.’
האבא יצא יחף מחדר השינה, מפהק. בלי חולצה. הוא ראה אותי בשעה שהתקדם בעקבות ניחוח הקפה.
‘הגעת,’ הוא אמר, כמו אשתו.
.jpg)
