א
רות היתה האהובה על בוהקת מבין חמשת נכדיה. בוהקת הרגישה כך זמן רב, אבל יותר מאי־פעם כששמעה את רות מנגנת את "מארש תורכי" של מוצרט בתחרות הפסנתרנים הצעירים בקונסרבטוריון העירוני. שם, בתחרות, רגע אחרי ההכרזה, כשהניפה רות בביישנות גאה את הצלחת המוכספת וקדה לקהל, החליטה בוהקת להצטרף לערב במועדון בשר מחתרתי. יהיה אשר יהיה, היא תגלה את מיקומו של מועדון כזה ומה צריך לעשות כדי להיכנס בשעריו. ועוד החליטה שהנסיעה תתרחש בעוד עשרה ימים, בערב שבת, יומיים לאחר יום הולדתה התשיעי של רות, והיא תצרף את נכדתה להרפתקה בלי לבקש רשות מנעמי. יחד הן יֵשבו מול מכשיר טלוויזיה של פעם ויטעמו קציצות בשר. קציצות בשר אמיתיות. כבר זמן ממושך, למעשה מאז אותה שיחה על הספסל עם חברתה אידה, רחשה אצל בוהקת רוח של מרי. רחשה בריחות, רחשה בתמונות. המהמורות שבדרך הרתיעו אותה בגלל אותו רפיון שהנחה את ימיה זה שנים רבות. עכשיו הרגישה שהמרי סוף־סוף מושל בה, מכוון את מהלכיה בעוצמה.
כשהיתה בוהקת ילדה, שידלה אותה אמה ללמוד נגינה בפסנתר. לא היה לה כישרון מיוחד, והיא לא היתה מאותן ילדות שדבקות בעניין אחד. ככל שהזדקנה, גברה אהדתה למוזיקה קלאסית, אמנם בגרסתה הפופולרית והנוחה לעיכול, והשעה האהובה עליה, חוץ מביקוריה של רות, היתה שעת הופעתו של פסנתרן אורח באחוזת הזהב (או "האחוזה", כפי שקראו לה הכול), בית הדירות המפואר לגמלאים שבו התגוררה. היא הצטערה שלא זכרה תווים. אילו היתה מיומנת בנגינה יכלה להפיק עונג שאינו תלוי באיש, שעות ארוכות מדי יום. לפני חמש שנים, כשחגגה את יום הולדתה השבעים וארבעה, החליטה להעניק לעצמה מתנה ולחזור לנגן בפסנתר. באחוזה היה חדר שאִפשר זאת - רחב ידיים, סמוך לאולם ההרצאות המרכזי, ובו, לצד הפסנתר, ספה, כמה כורסאות וסלסילת קש גדולה ובתוכה כלי נגינה שונים ומשונים. לרגל הופעות הוצא הפסנתר לאולם המרכזי, ובשאר הימים עמד לבדו. אף שניגשה למשימה בהתלהבות, היא בשום אופן לא הצליחה להיזכר אפילו בבסיס, ואחרי שלושה שיעורים ויתרה.
אחר הצהריים של התחרות היה סגרירי. את החלונות הגדולים כיסו טיפות של גשם טרם התאדות. בניין הקונסרבטוריון החדש נחנך כמה חודשים קודם לכן, והמרצפות המרובעות הגדולות של אולם המופעים עדיין הבריקו. פה ושם כיסו אותן כתמי בוץ שטביעות נעליים נחתמו בהם. באוויר התערבבו ריחות של מרק ירקות, מעילים שאווררו מהארון ורגבי אדמה לחים. בוהקת ישבה בקצה השורה השנייה, מימין לנאור, המורה לפסנתר של רות, שמשמאלו ישבו נעמי ושאולי. אחיה הקטן של רות הזעיף פנים על הדומייה שנכפתה עליו ותשומת הלב שנשללה ממנו. אל הבמה עלתה המורה הראשית בקונסרבטוריון, גברת מתולתלת ונעימת פנים בחליפת תכלת מחודדת, שבלשון דידקטית וצוננת, כל מילה בהטעמה כאילו משקלה הרה גורל, הסבירה שאין חשיבות לשאלה מי יזכה בתחרות, העיקר ההשתתפות וההתנסות, ובכך העצימה את החרדה של ההורים ואת תאוותם לניצחון.
המתמודד המועדף, כך לפחות נלחש כשעלה לבמה, שישי בין המשתתפים, היה ילד נמוך ודק, בעל פנים אדמומיות, חנוט בחליפה גדולה על מידותיו. שערו נמשח לאחור בג'ל, ומעיניו ניבטה זחיחות של מי שמעולם לא הוטל ספק בכישרונו. זו התחלפה במבע של אימה כשהתיישב ברוב טקס מול הפסנתר, הסתכל חליפות באמו המייחלת ובתווים שלפניו ושלח את אצבעותיו קדימה, נרעדות. כפי שקורה לא פעם לכישרונות צעירים, ברגע האמת נוצר חיץ בין המחשבה לאצבעות ובין האצבעות לקלידים, וכשנוכח בכך איבד את העשתונות ורק בקושי הצליח להמשיך בנגינה שבורה, חסרת חיים. מיד אחריו עלתה ילדה שברירית למראה, שאצבעותיה ארוכות ובהירות. לרוע מזלה נשמע שיעול טורדני מהשורה השנייה בדיוק ברגע שהחלה לנגן. ככל שבעליו ניסה להחניק אותו, התגבר השיעול, עד שהשתלט על הצלילים שהפיקה מהפסנתר, והיא איבדה את הריכוז ונמלטה מהבמה לחיק אמה, ממררת בבכי. האם, גברת גבוהה שצווארה הניכר וכרבולת שערה שיוו לה חזות של בת יענה, הסתובבה אל המשתעל, וכשגילתה שהילד שבחיקו הוא הפייבוריט לשעבר, לבשו פניה מבע של חרון ותוכחה, שלא הותיר ספק באשר למניעיו של השיעול. הוריהם של המתחרים האחרים הנהנו באמפתיה, ואחדים אף ניגשו ושלחו יד מנחמת אל הילדה הבוכייה. מבטיהם החומלים לא הצליחו לכסות על שביעות רצונם מכך שילדה של מישהו אחר היא שהוכשלה.
רות עלתה לבמה לפני האחרונה, וכבר בקידתה היה ברור שהיושבים בקהל, גם בני משפחתה, לא קיימים מבחינתה אלא כניצבים. מול הפסנתר היתה זקופה ונינוחה, ללא רמז לעוויתות המתפתלות ולהתחנחנויות הבוסר של מתחרים אחרים. היא ניגנה ללא השהיות היסוס, ללא שגגות שיזכירו את גילה הרך ואת חוסר ניסיונה. מההאזנות לביצועים מוקלטים ידעה סבתה שיש דרכים רבות לנגן את המארש. ישנו הניגון המהיר, חסר הנשימה, הזחוח, שאין בו חן לטעמה, ישנו זה האטי, הכבד והמהורהר באופן מלאכותי, שנשמע באוזניה זר, וישנו הניגון המדויק, שחסרה בו תנופה דרמטית. במשך ארבע דקות הרגישה שהילדה המנומשת בשמלה הלבנה ובשיער הגולש דוהרת על גבו של סוס: ידיה מתנופפות באוויר בצהלה, הסוס מדלג מעל משוכה ודוהר, מגביר את הקצב ומאט, תנופתו אצילית, מדלג ודוהר, מדלג ודוהר, פרוותו השחורה בוהקת, הוא מסיים את ההקפה וחוזר לאותו מסלול, מדלג ודוהר, מדלג ודוהר, מגביר את מהירותו, כמעט מסתחרר, עד שבאבחה חדה הוא עוצר, נעמד על רגליו האחוריות, ורגליו חורקות באדמת העפר האדמונית. זקוף ורב־רושם, הוא מצליף בזנב ומחכה לתשואות. עושר רענן ומתרונן היה בביצוע של רות, אצבעותיה ריחפו ללא מאמץ. מובן שבוהקת לא היתה נטולת פניות באשר לנכדתה, וייתכן שאילו ניגן מתחרה אחר באותו אופן בדיוק, לא היתה נלהבת כל כך. אבל עובדה היא ששלושת השופטים בחרו ברות פה אחד. כשקמה וקדה בהתרגשות שרק עכשיו העזה להתגלות, חשבה בוהקת שאולי הנגינה תהיה יותר מאשר חוג של אחר צהריים, ונכדתה תהפוך לפסנתרנית מקצועית. עם זאת, קרוב לוודאי שלא כך יקרה, משום שקריירה מוזיקלית מחייבת סוג מסוים של מחויבות הורית.
הביקור השבועי של רות באחוזה היה גולת הכותרת של השבוע כולו, ובזכותו נצבע החול בגוון של ציפייה נעימה, שהפך את שגרת היומיום שלפניו ולאחריו לאפשרית אף היא. תוחלת החיים הממוצעת של נשים בגילה, במעמדה, משמעה שצפויות לבוהקת עוד כעשרים וחמש שנה על פני האדמה, והיא חשבה על הצפוי לה בתערובת של חשש ושמחה. בעלה המנוח, אמיר, ייסד חנות תבלינים שכונתית שצמחה לרשת ולה שמונה־עשר סניפים, "טבע שני" שמה. על השלטים בכל אחד מהם התנוסס בגאווה הכיתוב: "נוסד ב-2057". היצע התבלינים התרחב עם השנים וכלל כעת גם מיני עשבים ושיקויים מיוחדים, שזכו לקהל רחב יותר אחרי שחוק האיסור נכנס לתוקף והוחל גם בבתי הנתיבות. בוהקת היתה רואת חשבון מוסמכת. בתחילת דרכה עבדה במשרד בינוני, "עציוני את נחמני". כש"טבע שני" גדלה לארבעה סניפים, התפטרה מהמשרד, הצטרפה לאמיר ובמשך תקופה קצרה היתה סמנכ"לית הכספים בעסק הצומח, עד שהגיעה למסקנה שהעבודה במחיצת בעלה לא נוחה לה, והיא מעדיפה להיות בבית, עם הילדים. הוא הקדיש את רוב זמנו לפיתוח רשת החנויות, ועל התרחבותה המתמדת והמוניטין שלו כאדם הגון ונאמן לעובדיו היתה גאוותו.
