א
ליד דלת המשרד התנוסס השם אלון אמיר. ואין זה דבר של מה בכך שהיה שם משרד, או שהייתה שם דלת, כי במקומות עבודה כגון אלו לא תמיד היו משרדים סגורים, ודלתות, ודאי שלא לכל עובד מן השורה. משרד בעל דלת העיד על מעמדו הרם של העובד, או על גדלות רוחו של המעביד שלא ראה לנכון לשכן את כל עובדיו בחלל אחד גדול, שבו צריכים הם להעמיד פנים שעות ארוכות שאין להם רגעים של מצוקה, מפח נפש, שברון לב, תמהונוּת חולפת או שיעמום שאין להפיסו בדבר. אכן, לא לחינם הייתה לו לאלון אמיר דלת: הוא שימש, אפשר לומר אפילו כיהן, כרעיונאי בכיר במשרד פרסום גדול וחשוב בעיר הגדולה והחשובה דייה לענייננו, תל אביב. לאמיתו של דבר, לוּ ישב איתי כאן אלון אמיר עצמו, ודאי לא היה מרוצה מתואר זה שנתתי לו — “רעיונאי“, שכן העוסקים במקצוע רב־חשיבות זה העדיפו להתהדר במונח הלועזי “קופירייטר“, בחירה מתמיהה מעט, שכן התואר הלועזי פוטרם ככותבי סיסמות בלבד, בעוד התואר העברי מייחס להם חשיבות פילוסופית כמעט של הוגי רעיונות. אבל, וזאת אין להכחיש, התואר העברי עברי הוא, ובתור שכזה אינו מעניק שום ניחוח של חו“ל, שגם היום, בימים שהעם כולו מרבה בנסיעות לחו“ל וכל אחד יכול לספר לך על קניות שערך ונשים שפגש בלונדון או בפראג, גם בימים אלו הדבר החשוב ביותר לבית עסק או לבעל מקצוע הוא שיהיה לו ניחוח של חו“ל.
כדי לתקן את הרושם שאולי נוצר כאן על יחסו של הקופירייטר לשפתו, נספר גם שאלון אמיר אהב מאוד את שמו, על אף הניחוח המקומי המודגש שעולה ממנו. הוא אהב את העובדה ששני חלקיו של השם מתחילים באות א‘, כי אף שלא היה מיסטיקן חייב היה לסבור שאין רע בלהיות בעליהן של שתי תחיליות מרשימות שכאלה. עוד אהב את זכר העצים והאדמה שעלה משמו, ובינו לבינו חשב ששם כזה מוסיף לו רושם של גבריות אצל הנשים. בצירוף התואר “קופירייטר“ אחריו, היה כל העניין מושלם: מלח הארץ (מ“פ לשעבר), איש חזק, אולי רומנטי, שפניו לחו“ל, כלומר לעתיד.
אלון אמיר התגורר בדירת גג נאה בבניין חדש בסגנון ישן ברחוב מרכז בעלי מלאכה, שלא היו בו בעלי מלאכה כלל פרט לרפד אחד שהתעקש לשמור על מקומו בין חנויות המעצבים לבתי הקפה המעוצבים, ולא רק זאת אלא שכינה עצמו “אלברט הבולגרי“, בשלט ששמר עוד מהזמנים שאנשים התהדרו בם במוצאם ולא שקדו להסתירו, אם על ידי הסתרה ממש ואם על ידי החצנה כזאת שכמוה כהסתרה. לאמיתו של דבר היה אלברט הבולגרי חביב עד מאוד על גיבורנו אלון אמיר, לא משום שהחליף עמו מילה אי פעם, אלא משום שעצם קיומו שמר על צביונה של השכונה, שפעם הייתה ישנה ורבת חן מיושן והיום אנשים רבים כמו אלון אמיר עצמו עברו לגור בה, ובצדק גמור מבחינתם, אלא שבכך נתמעטו עסקים כמו זה של הבולגרי וניטשטש אותו צביון רומנטי שלשמו באו אליה מלכתחילה ונתחלף בחיקוי של אותו צביון, בדמות בתים שמעוצבים כמו אלו שהיו עושים פעם, או חנויות שמתהדרות בשלט בסגנון עתיק ומהוה, ממש כמו זה של אלברט הבולגרי, שלא התעניין בדבר מכל אלו, פרט לכך שבבית הקפה הצמוד לחנותו הקטנה והחשוכה מוכרים סנדוויץ‘ בשלושים ושבעה שקלים ואילו הסנדוויץ‘ שאשתו, בולגריה אף היא ונאה מאוד לגילה, מכינה לו מדי בוקר הוא טעים מאוד, וערכו, אם אינו טועה, והוא לעולם אינו טועה בכגון אלו, שלושה שקלים ושבעים אגורות, שהם, וזאת סיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, עשרה אחוזים סמליים מאוד ממחירו של הסנדוויץ‘ בבית הקפה.
כך היה יושב אלון אמיר באותו בית קפה ממש ומזמין לו סנדוויץ‘ יוקרתי שכזה: פרוסות שמנות של לחם רוסי שחור, מרוח משיחות עדינות של חמאה הולנדית, משובץ נתחי גבינת פטה יוונית, עגבניות מיובשות בשמן זית מאיטליה, ופלחי לימון כבוש בסגנון תוניסאי שזורים לאורכו. לצד כריך מפואר זה נתגלגלו, כבדים ושומניים, זיתים שהגיעו אולי מכפר ערבי סמוך, ואולי אפילו מארץ אויב כלשהי כגון סוריה, והיו טבולים במעט חומץ בלסמי, שפעם היה קשה מאוד להשיגו במקומותינו והיום הוא מוצר חובה בכל מטבח. ממש כבימים עברו הייתה ישראל צומת של מסחר, ומיני מזונות נהדרים ומטעמים מהעולם כולו עשו אליה את דרכם ועברו בה כור היתוך מוצלח — מוצלח בהרבה מזה שעברו האזרחים שהגיעו אליה מקצוות תבל — והפכו בבתי הקפה של תל אביב לפסגות קולינריות ולמופת של טוב טעם, בין־לאומיות מענגת חך ואחווה בין העמים.
כך היה יושב אלון אמיר, שמח בסנדוויץ‘ ולאמיתו של דבר לא שמח כלל, כי שמחה אינה דבר פשוט כל כך למרות הבלסמיקו המתקתק והעגבניות הקטנות הנחמדות וכל יתר הנפלאות שהעיר הגדולה מלאה בהן. אבל, בלי להיכנס לדקויות, שילוב זה בין חריצותם השקטה של תריסי המזגן המפוצל והמלצרית המצודדת בבית הקפה לבין חנותו של אלברט הבולגרי שנשקפה במלוא עיפושה לסועד היה שילוב שחימם את לבו של הקופירייטר, ועובדה זו יש לה חשיבות להמשך סיפורנו שמובטח לכם שיהיה מעניין יותר.
דירת הגג שהתגורר בה הייתה דירה קטנה אך נאה מאוד, או שמא נאמר נאה אך קטנה מאוד. עניין הגודל לא היה חשוב כלל ועיקר שכן בכל האמור למרחב היו לו לאלון אמיר צרכים מועטים: עדיין לא היה בעל משפחה וגם ברכוש רב לא החזיק, לא משום שלא היה בעל אמצעים, אלא משום שבחר להשקיע את כספו בדברים כגון אותו סנדוויץ‘ מפואר שכבר דובר בו מספיק, או במערכת סטריאו חדשה לרכבו, שהיה, לגאוותו, אחד מאותם רכבים שאף על פי שלא היו גדולים או מהודרים כרכבי המנכ“לים היו מלאי חן, מעידים על ספורטיביות אורבנית, וצבועים באחד מאותם צבעים זוהרים ומושכי עין שנדמה שלא היו קיימים בעולמנו לפני שנבראו על ידי יצרני המכוניות.
