פתח דבר
דממה בת שלושה חלקים
השחר הפציע. פונדק אבן-הדרך נח לו בדממה, והייתה זו דממה בת שלושה חלקים.
החלק המתבקש מאליו היה שקט אדיר, מהדהד, עשוי מן הדברים שלא היו. אילו התחוללה סערה, טיפות גשם היו טופחות על גפני הסלס שמאחורי הפונדק. הרעם היה ממלמל ורועם ורודף אחר הדממה עד שהיה מבריח אותה לאורך הדרך כמו עלי סתיו נושרים. אילו היו נוסעים המתעוררים בחדריהם, הם היו מתמתחים ומסלקים את השקט ברטינה כחלומות הנקרעים עם שרעפי הבוקר. אילו הייתה מוזיקה... אבל לא, ודאי שלא הייתה מוזיקה. למען האמת, אף לא אחד מן הדברים האלה היה שם, ולכן נותרה הדממה בעינה.
בתוך אבן-הדרך סגר בשקט אדם שחור שֵֹער את הדלת האחורית מאחוריו. הוא הלך באפלה המוחלטת לאורך המטבח, חצה את חדר המסבאה וירד במדרגות המרתף. בקלות שנרכשה בשנים רבות של ניסיון הוא חמק מן הקרשים שהיו נאנחים וחורקים תחת משקלו. כל צעד אטי השמיע רק טפיחה קלה על הרצפה. בכך, הוא הוסיף עוד דממה משלו אל הדממה האדירה, המהדהדת. כך נוצרה מין סגסוגת, קוֹנטרָפּוּנקט.
הדממה השלישית לא הייתה ממין הדברים שקל לחוש בהם. אילו האזנתם די זמן, אולי הייתם מתחילים להרגיש בה בכפור שעל זכוכית החלון ובקירות הגבס החלקים בחדרו של הפונדקאי. היא נמצאה בארגז השחור שנח לרגלי המיטה הקשה והצרה. והיא הייתה בידיו של האדם ששכב בה ללא ניע, והביט בניצוץ האור הראשון של השחר העולה.
האיש היה אדמוני אמיתי, שערו אדום כלהבה. עיניו היו כהות ומרוחקות והוא שכב במיטה, אף שידע כי השינה נטשה אותו כבר לפני שעות.
פונדק אבן-הדרך היה שלו, כשם שהדממה השלישית הייתה שלו. ואך ראוי היה הדבר, כי זו הייתה הדממה הגדולה מבין השלוש, שכינסה את הנותרות בתוכה. היא הייתה עמוקה ורחבה כמו סוף הסתיו. היא הייתה כבדה כמו חלוק אבן גדול. היא הייתה קולו הסבלני, קול הפרח הנקטף, של אדם הממתין למותו.
