פרולוג
קודי
היום
ישנה אִמרה ידועה, 'האשפה של אדם אחד היא ארוחת המלכים של אחר'1. לצערי הרב האמרה הזאת הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים של הוריי ושלי לאורך לא מעט שנים. שנים שהיו קריטיות להתפתחות שלי, שעיצבו אותי והפכו אותי לגבר שאני היום. שנים שהכתיבו כל מהלך שלי וקבעו מראש כל החלטה שקיבלתי.
ההורים שלי באו ממשפחות קשות יום. הם נפגשו בערב נדיר אחד בקולנוע. השנה הייתה 1987, ואדי מרפי היה אז הדבר החם ביותר בהוליווד. וכך, מעל גבעות של פופקורן וכוסות פלסטיק מלאות קוקה־קולה ורודה2 הם התיישבו זה לצד זה וצפו ב'שוטר מבברלי הילס'. הפגישה המקרית הזו הובילה לרצף של פגישות ושנה לאחר מכן לחתונה צנועה. לאחר שנה נוספת הגעתי לעולם.
רצף של חוסר מזל דרדר את החיים הצנועים שלנו אל פי התהום. בית ספר ולימודים היו מותרות שהוריו של אבי לא יכלו להרשות לעצמם ולכן הוא נאלץ לעבוד למחייתו מגיל צעיר. הוא עבד בכל עבודה מזדמנת עד שלבסוף השיג עבודה קבועה, פחות או יותר, בשכר מינימום באחד מבתי המלון בטמפה. אימא שלי הגיעה ממשפחה מבוססת מעט יותר ולכן אפילו הצליחה ללמוד בקולג' הקהילתי. זה הבטיח לה עבודה קצת יותר טובה משל אבא שלי, כפקידת קבלה בחברה להשכרת רכבים. המעט שההורים שלי הרוויחו אִפשר לנו לחיות בנוחות מינימלית. הייתה לנו קורת גג ומשכנתה מכובדת שנפרעה מדי חודש בסכום קבוע מראש. זכיתי לקבל אוכל חם מדי יום ואפילו בגדים ונעליים חדשים אחת לכמה חודשים, בדרך כלל בחג ההודיה שסימן את בואו של החורף, ובחג הפסחא שסימן את תחילתו של האביב. אני לא יכול לומר שגדלתי באותם ימים בתחושה שמשהו חסר לי. לא היינו שונים מהחברים שסבבו אותנו ובהחלט שמחנו בחלקנו. הדבר היחיד שבו ההורים שלי שמו את כל כובד משקלם היה הלימודים שלי. הם האמינו שהשכלה ראויה היא הדרך היחידה שבה אוכל להגשים את עצמי.
הם צדקו.
אבל אז הגיע הרגע ולמדתי על בשרי כמה החיים לא יציבים. בבית המלון שבו אבי עבד התרחש רצח מחריד שזעזע את טמפה ואף עורר גלים בכל רחבי פלורידה. התוצאה הייתה שאנשים נמנעו מלהגיע לבית המלון וחודשים אחר כך לא נותרה ברירה והמלון סגר את שעריו. אבא שלי איבד את מקום עבודתו. זמן לא רב אחר כך גם החברה להשכרת רכבים, שאימא שלי עבדה בה, נקלעה לקשיים וצמצמה את כוח האדם שלה. גם אימא שלי מצאה את עצמה ללא עבודה. בתוך זמן קצר החיים שלנו התהפכו על פיהם וכל מה שהכרתי נעלם כלא היה.
המציאות שטפחה על פנינו בעוצמה הייתה קרה, מכוערת ואכזרית.
1. One man's trash is another man's treasure.
2. Cherry Coke.
1
קודי
היום
סיינט פטרסבורג3
אני עולה על הבמה הקטנה, לוקח את המיקרופון ובוחן את הנוכחים. אני מכחכח בגרוני במבוכה, "מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף להיות בשטח עם צוותי העבודה שלי, ולא לעמוד כאן." רחש צחוק חולף בקהל העומדים מסביב לבמה, "האתגר המורכב הזה התחיל בנסיבות שונות לחלוטין מהאופן שבו הוא מסתיים. למדתי רבות במהלך התקופה הלא פשוטה הזו. לכל אחד שהשתתף בתהליך הזה יש יד בתוצאה הסופית. לכל אחד." אני מקפיד להדגיש ושותק לרגע. המבט שלי ננעל על פניו של הנרי פוקס שמסדר במבוכה את העניבה שלו. אני נושם עמוק וממשיך, "אבל מי שתכננה, שרטטה והקימה לחיים את החלומות של כולם גם יחד היא זו שעיקר הכבוד מגיע לה. אלמלא התכנון הקפדני, ההבנה שלה והרגישות הרבה לרצונות ולצרכים של כל אחד מהגורמים השותפים, שום דבר מזה לא היה קורה. אני חושב שכל אחד מהנוכחים שהשתתפו בעבודה על הפרויקט, וזה כולל אותי, צריך לערוך חשבון נפש נוקב על האופן שבו הדברים מגיעים היום לסיומם אחרי שנתיים מאתגרות." אני עוצר לרגע, שואף שאיפה רועשת, "כפי שבניין לא יכול לעמוד איתן כנגד כוחות הטבע ללא יסודות יציבים, כך גם משפחה. כך גם אהבה. החלק החסר... לעולם יורגש חסרונו."
אני מסיים את דבריי, יודע שיהיה להם מחיר, מנסה להרגיע את הרעד בכפות ידיי, יורד מהבמה וצועד ישירות לגוב האריות. גברת פוקס מוחה דמעה והנרי מלטף את ידה בעדינות לא אופיינית, ככל הנראה מנסה לפייס אותה. פטריק עומד לצידם. אורסולה, שהמתינה עד כה בצד, ממהרת להצטרף אליי.
פטריק לא משתהה, וברגע שאני מתקרב הוא מתפרץ, "זה לא היה המקום לכך, קודי." מבחינתו מן הסתם הוא צודק. אבל מבחינתי אין רגע מתאים יותר, "זה המקום והזמן," אני משיב לו בנינוחות שברור לי שמכעיסה אותו.
פטריק מאגרף את כפות ידיו, טכניקה שאני יודע שהוא משתמש בה כשהוא מנסה לרסן את התגובות שלו, "אנחנו לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ, קודי."
אני נד בראשי, "נתתי את הקרדיט למי שהגיע לו."
הוא מתקרב אליי, "זה. לא. הזמן."
אני מודע לכך שאני דוחק אותו לפינה, "מבחינתי זה היה הזמן היחיד."
פטריק מצמצם עוד קצת את המרחק, "הזמן הנכון כבר מזמן עבר, אבל כמו תמיד, אתה תמשיך לעשות רק מה שאתה רוצה. אני לא מבין איך אתה מצליח לתפוס אותי לא מוכן בכל פעם."
אורסולה נעמדת לידנו, מניחה את כף ידה על זרועי וזה הרגע שבו האיפוק של פטריק מתפוגג. הוא דוחף אותי ולפני שאני מצליח להבין הוא מכניס לי אגרוף, "תזדיין מכאן! שמעת אותי? לך! קח את הזונה שלך ולך!" הוא צועק בזעם, "נמאס לי מההצגה הזאת. נמאס."
***
אני מעביר את האצבע על השפה, הלסת שלי פועמת בכאב. הדם מהשפה התחתונה, שנפתחה ממכת האגרוף של פטריק, כבר התייבש וגלד החל להיווצר. בכל סיטואציה אחרת הייתי מרסק אותו בתמורה לאגרוף שהוא הנחית עליי. אבל לא הייתי מסוגל להכות בחזרה, בטח לא את פטריק, שהפך בשנתיים האלה מיריב לידיד מוערך. בכל הכנות, ציפיתי לחטוף את המכה הזאת לפני זמן רב. יאמר לזכותו שהוא שמר על איפוק, למרות הכעס העצום שחש כלפיי ולמרות הכאב שלו על אחותו. מה כבר יכולתי להרוויח ממכה חוזרת? הצלחתי לרסק את משפחת פוקס המושלמת לאט ובשיטתיות. לצערי, מי ששילמה את המחיר הכבד ביותר הייתה לא אחרת מטיאנה, היחידה שכלל לא הגיעה לה להיפגע.
אני נכנס לתוך הג'יפ, מניע אותו, אבל עוד לא נוסע. אני מנער את ראשי, מנסה להשתחרר מצביטת הכאב בתוכי. צביטה שלופתת אותי בכל פעם שאני חושב עליה. וזה קורה הרבה. עשרות פעמים ביום, מיום שנעלמה לפני שנה. לא ניתנה לי ההזדמנות לנסות לתקן את מה שהחרבתי במו ידיי, ואני כלל לא מאמין שהייתי מצליח גם לו ניתנה לי ההזדמנות הזו.
מעט מדי.
מאוחר מדי.
רפרוף אצבעות על זרועי מנתק אותי מהמחשבות. פאק. שכחתי לגמרי מאורסולה.
"זה היה מוגזם," היא נוזפת בי.
"זה לא עניינך." אין לי סבלנות להתמודד עם הארס שלה עכשיו.
"עשית טעות, זה לא היה המקום והזמן לפתוח את זה."
"למה?" אני מתאפק לא להתפרץ עליה, "למה? כדי שכולם ימשיכו בהצגה הזאת של המשפחה המושלמת? כבר שנה שלמה חסר להם חלק-"
"חסר גם לך?" היא קוטעת אותי, המילים שלה נוטפות רעל.
"לא," אני עונה בקושי.
"זה לא נראה כך."
"שוב, אורסולה, לא. עניינך."
"זה ענייני," היא מרימה את קולה, מתחילה לאבד את הסבלנות, "כשאתה מופיע לאירוע כזה איתי, זה כן ענייני! פְּרייד ופוקס הן שתי משפחות עתירות הון וכוח, כל העיניים מופנות אליהן. וכשאתה חברת אליהן-"
"לא חברתי אליהן," אני ממהר להעמיד דברים על דיוקם.
"אתה יכול להמשיך לייפות את זה, ולמכור לעצמך עוד שקרים, קודי, אבל זה לא ישנה את המציאות. אתה חברת אליהם כדי להגשים את השאיפות שלך להגיע לפסגה, להיות הכי גדול, להפוך את הפרויקט המגלומני הזה למציאות, ולכן הצבת את עצמך במוקד..." אני שוב פותח את פי כדי לחלוק עליה, אבל היא מבחינה בכך ועוצרת אותי, "תן לי לסיים. כשאני מגיעה יחד איתך לאירוע ואתה בוחר את הרגע הזה כדי לפתוח את הקלפים, אתה מביך אותי, קודי. אני לא אסכים לזה."
"לא הכרחתי אותך להצטרף אליי," אני מסנן לעברה, באמת שאין לי סבלנות להתמודד הערב עם משחקי היוקרה שלה.
"לא, לא הכרחת אותי. אבל גם לא התנגדת כשהצעתי להצטרף אליך. ידעת בדיוק מה אתה עושה. להגיע איתי לאירוע הנעילה של הקמת 'פרייד' זה לנופף בסדין אדום בוהק מול פניו של השור הזועם. שור שממתין להסתער לכיוון שלך כבר חודשים ארוכים."
אני נאנח, יודע שכל מילה שלה מדויקת. אבל הייתי חייב לה את זה. לטיאנה. חייב לה על כל העבודה שהיא עשתה, על השעות הארוכות שהשקיעה. על הסבלנות האין־סופית שלה, בפגישות מפרכות ומשמימות שכינס ג'ייסון פְּרייד עם כל קפריזה שתקפה אותו או את אשתו. הייתי חייב לה על האדיבות ועל הנועם שבהם הצליחה ליירט את השאיפות הבלתי הגיוניות של שניהם. על שיתוף הפעולה איתי ועם הצוותים שלי. ובעיקר הייתי חייב לה על כל רעל שזרקתי לכיוונה, על כל מילה פוגעת, על הזלזול המתמשך בעבודה וביכולות שלה. על הלב שלה שנתנה לי אף שהזהרתי אותה שלא תעשה זאת. על הלב שהצליח להעיר את הלב שלי לחיים. על הלב שריסקתי ללא תקנה. על בגידה ארוכה ומתמשכת.
על נקמה.
הייתי חייב לה.
אני אהיה חייב לה עוד זמן רב.
3. פלורידה.
.jpg)
