מושב הנהג

 

"והבד דוחה כתמים," אומרת המוכרת.

"דוחה כתמים?"

"זה הבד החדש," אומרת המוכרת. "הוא עובר תהליך מיוחד. שום דבר לא מכתים אותו. אם תשפכי על עצמך קצת גלידה או משהו, לא יודעת, קפה, לא יישאר שום סימן."

הלקוחה, אישה צעירה, מושכת פתאום בפראות את סוגר הצווארון, פותחת את רוכסן השמלה. היא אומרת, "תורידי ממני את הדבר הזה. תורידי אותו ממני מיד."

המוכרת צועקת על הלקוחה, שעד לפני רגע הייתה מוקסמת מהשמלה הצבעונית. היא לבנה עם דוגמת משבצות ירוקות וסגולות — בירוקות יש נקודות כחולות ובסגולות יש נקודות ורודות. השמלה הזאת לא נחלה הצלחה; שמלות אחרות מהבד דוחה הכתמים החדש דווקא נמכרות היטב, אך השמלה הזאת ששלוש נוספות כמוה, במידות שונות, תלויות במחסן וממתינות להנחות הגדולות בסֵייל של השבוע הבא, ססגונית מדי לטעמן של רוב הלקוחות. אבל הלקוחה שכעת ממהרת לפשוט אותה ומשליכה אותה על הרצפה ברוגז דווקא חייכה בסיפוק כשמדדה אותה. היא אמרה, "זאת השמלה שלי." המוכרת אמרה שצריך לתפור לה מכפלת. "בסדר גמור," אמרה הלקוחה, "אבל אני צריכה אותה למחר." "לא נספיק לפני יום שישי, אני מצטערת," אמרה המוכרת. "אה, אם ככה אני אעשה את זה בעצמי," אמרה הלקוחה, ואז הסתובבה ובחנה בהתפעלות את הפרופיל שלה במראה הארוכה. "היא יושבת טוב. צבעים נהדרים," אמרה.

"והבד דוחה כתמים," אמרה המוכרת ופזלה אל שמלה קיצית נוספת שגם היא דוחה כתמים ולקוחות, שתכננה כעת להציע ללקוחה המרוצה.

"דוחה כתמים?"

הלקוחה השליכה את השמלה על הרצפה.

המוכרת צועקת, כאילו עוצמת הקול תסייע להסבר. "זה בד מיוחד... אם תשפכי עליו כמה טיפות שרי, את פשוט צריכה לנגב אותו. חכי רגע, גברתי, את קורעת את הצווארון."

"את חושבת שאני שופכת דברים על הבגדים שלי?" צווחת הלקוחה. "אני נראית כמו מישהי שלא יודעת איך אוכלים?"

"גברתי, אני רק מסבירה בנוגע לבד, כי אמרת שאת נוסעת לחופשה בחו"ל ובנסיעות תמיד יש תקלות. אל תתייחסי ככה לבגדים שלנו, בבקשה. גברתי, בסך הכול אמרתי שהבד דוחה כתמים, ופתאום את מתרגזת אפילו שקודם אהבת אותה."

"מי ביקש ממך שמלה מבד דוחה כתמים?" צועקת הלקוחה ולובשת בזריזות, בתכליתיות רבה, את החולצה והחצאית שלבשה כשנכנסה לחנות.

"אהבת את הצבעים, לא?" צועקת המוכרת. "מה זה משנה שהיא דוחה כתמים, אם אהבת את הבד לפני שידעת?"

הלקוחה מרימה את התיק שלה, וכמעט רצה אל הדלת לנגד עיניהן המשתאות של שתי מוכרות ושתי לקוחות נוספות. בפתח החנות היא פונה לאחור ומנחיתה עליהן בסיפוק מופגן את מהלומת המחץ, הכרזה שאיש לא יוכל לערער עליה: "אותי אף אחד לא יעליב!"

היא צועדת ברחוב הרחב וסוקרת את חלונות הראווה בחיפוש אחר השמלה שהיא זקוקה לה, השמלה ההכרחית. שפתיה פשוקות קמעה; היא, ששפתיה קפוצות דרך קבע בגלל מורת הרוח היומיומית השורה על משרד רואי החשבון שבו היא עובדת בלי הפסקה, פרט לחודשי מחלתה, מאז שהייתה בת שמונה־עשרה, כלומר במשך שש־עשרה שנה וכמה חודשים. כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן, מסומנות בקפדנות בשפתון המיושן שלה, פיהּ החלטי ושיפוטי, מכשיר מדידה, פה המשמש לאכיפה; חמש בנות עובדות תחתיה ושני גברים. מעליה שתי נשים וחמישה גברים. הממונה הישיר עליה שחרר אותה בנדיבותו מוקדם באותו היום, יום שישי אחר הצהריים. "את צריכה לארוז, ליסֶה. לכי הביתה לארוז ולנוח." היא מחתה. "אני לא זקוקה למנוחה. יש לי המון עבודה לסיים. תראה — כל זה." הממונה, גבר שמן וקטן, בחן אותה במשקפיים מפוחדים. ליסֶה חייכה ורכנה מעל הניירות. "זה יחכה עד שתחזרי," אמר לה, וכשהרימה אליו את מבטה, זיהתה פתאום אומץ והתרסה במשקפיים נטולי המסגרת. ואז היא פרצה בצחוק פרוע. היא הפסיקה לצחוק ובבת אחת התחילה לבכות, והרחש ששמעה מהשולחנות האחרים, לצד תנועותיו חסרות המנוחה של הממונה השמן הקטן שלה, הבהירו לה שעשתה שוב את מה שלא עשתה כבר חמש שנים. בזמן שרצה לשירותים, היא צעקה על כל מי שניסה בדרך כזאת או אחרת לבוא אחריה או לעזור לה. "עזבו אותי בשקט! זה לא משנה. מה זה משנה!" אחרי חצי שעה הם אמרו לה, "את צריכה חופשה טובה, ליסֶה. את צריכה את החופשה הזאת." "אני יוצאת לחופשה," אמרה, "אני הולכת לעשות חיים משוגעים," והיא הביטה בזה אחר זה בשני הגברים ובחמש הבנות שבאחריותה, ובבוס הרועד שלה, ושפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל.

ועכשיו, בעודה צועדת ברחוב אחרי שיצאה מהחנות, שפתיה פשוקות קמעה כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי. למעשה, גם נחיריה ועיניה פעורים מעט יותר מהרגיל, ואף שאי אפשר להבחין בכך, הם מלווים את שפתיה בנאמנות במשימתן האחת והיחידה והיא איתור השמלה החיונית לה.

היא פונה בלי לעצור אל תוך חנות כולבו. מחלקת הנופש: היא מאתרת את השמלה. חלק עליון צהוב וחצאית עם דוגמה של צורות V כתומות, סגלגלות וכחולות, עזות צבע. "היא עשויה מבד דוחה כתמים?" היא שואלת בזמן המדידה, מול המראה. "דוחה כתמים? אני לא יודעת, גברתי. זאת כותנה שאפשר לכבס, אבל אני חושבת שעדיף לך לשלוח אותה לניקוי יבש. אחרת היא עלולה להתכווץ." ליסֶה צוחקת, והבחורה אומרת, "לצערי, אני לא חושבת שיש לנו בגדים מבד דוחה כתמים. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה." ליסֶה מהדקת את שפתיה לקו ישר ואומרת, "אני אקח אותה." ובינתיים היא מורידה מקולב מעיל קיצי עם פסים דקים, אדומים ולבנים, וצווארון לבן; היא מודדת אותו בזריזות מעל השמלה החדשה. "טוב, המעיל והשמלה לא הולכים יחד, כמובן," אומרת המוכרת. "תצטרכי למדוד אותם בנפרד."

ליסֶה לא מקשיבה לה. היא בוחנת את עצמה כה וכה במראה בחדר המדידה. היא פותחת את המעיל מעל השמלה. שפתיה נפשקות, עיניה מצטמצמות; לרגע היא נושמת כמו בטרנס.

המוכרת אומרת, "את לא יכולה להתרשם מהמעיל כמו שצריך מעל השמלה הזאת, גברתי."

ופתאום נדמה שליסֶה שומעת אותה. היא פוערת עיניים ומהדקת שפתיים. הבחורה אומרת, "לא תוכלי ללבוש אותם יחד, אבל זה מעיל נהדר על שמלה פשוטה, לבנה או כחולה, או בערב..."

"הם הולכים נהדר יחד," אומרת ליסֶה, פושטת את המעיל ומושיטה אותו בזהירות למוכרת. "אני אקח אותו. וגם את השמלה. אני אתפור את המכפלת בעצמי." היא אוספת את החולצה והחצאית שלה ומוסיפה, "הצבעים של השמלה ושל המעיל מושלמים בשבילי. צבעים טבעיים מאוד."

הבחורה אומרת בטון פייסני, "טוב, מה שחשוב זה איך את עצמך מרגישה בבגדים, נכון, גיברת? את זאת שתתלבשי איתם." ליסֶה מכפתרת את חולצתה בתנועות האומרות תוכחה. היא הולכת אחרי המוכרת אל הקופה, משלמת, מחכה לעודף ואז, כשהבחורה מושיטה לה תחילה את העודף ואחר כך את שקית הנייר העבה ובה רכישותיה החדשות, היא פותחת את השקית די הצורך כדי להציץ פנימה, להכניס את ידה ולקרוע את פינת עטיפת הנייר של כל בגד. ברור כשמש שהיא מוודאת שנתנו לה את הפריטים הנכונים. הבחורה עומדת לומר משהו, אולי "הכול בסדר?" או "תודה, גיברת, להתראות," או אפילו "אל דאגה, הכול בפנים." אבל לפני שהיא מספיקה להוציא הגה, ליסֶה אומרת, "הצבעים הולכים נהדר יחד. אנשים כאן בצפון לא מבינים בצבעים. הם שמרנים; מיושנים. אם רק היית מבינה! הצבעים האלה הם שילוב טבעי בשבילי. טבעי לגמרי." היא אינה מחכה לתשובה; היא אינה פונה למעלית, אלא צועדת בתכליתיות אל המדרגות הנעות בין שתי שורות קצרות של שמלות.

היא עוצרת בפתאומיות בראש המדרגות הנעות ומביטה לאחור, ואז מחייכת כאילו ראתה או שמעה את מה שציפתה לו. המוכרת, שחושבת כי הלקוחה כבר נעלמה מן העין ויצאה מטווח שמיעה, פונה למוכרת נוספת בשמלה שחורה. "כל הצבעים האלה ביחד!" היא אומרת. "הצבעים המוגזמים האלה! היא אומרת שהם טבעיים לגמרי. טבעיים! כאן בצפון, היא אומרת..." קולה גווע כשהיא מבינה שליסֶה רואה ושומעת. הבחורה מעמידה פנים שהיא מתעסקת עם שמלה על קולב ואומרת משהו אחר בלי לשנות את הבעת פניה באופן מובחן מדי. ליסֶה צוחקת ויורדת במדרגות הנעות.

"טוב, תעשי חיים, ליסֶה," אומר הקול בטלפון. "תשלחי לי גלויה."

"כן, כמובן," אומרת ליסֶה, וכשהיא מנתקת היא צוחקת צחוק גדול. היא לא מצליחה להפסיק. היא ניגשת לכיור וממלאת כוס מים שאותה היא שותה תוך כדי השתנקות, ואז עוד אחת, ולמרות זאת היא ממשיכה להיחנק מרוב צחוק ושותה כוס שלישית. היא הצליחה להפסיק לצחוק. היא מתנשמת בכבדות ואומרת לשפופרת הטלפון המונחת, "כמובן. כן, כמובן." ועוד לפני שסיימה להסדיר את נשימתה, היא פותחת את מושב הקיר הקשה שהופך למיטה, חולצת נעליים ומניחה אותן ליד המיטה. היא לוקחת את תיק הנסיעות הגדול, ובו המעיל והשמלה החדשים שלה, ומכניסה אותו לארון ליד המזוודה שכבר ארזה. היא מניחה את תיק היד שלה על המדף של מנורת הלילה ונשכבת על המיטה.

היא שוכבת בפרצוף חמור, תחילה מביטה בדלת החומה העשויה מעץ אורן, כאילו היא מנסה לראות מה נמצא מעברה האחר. נשימתה מואטת. הדירה מסודרת בקפידה. זו דירת חדר בבניין דירות. מאז הקמת הבניין זכה המעצב בפרסים על עיצובי הפנים שלו וקנה לו שם במדינה ומחוץ לה, ועכשיו בעלי בתים אינם יכולים עוד לשכור את שירותיו במחיר נוח. החדר מעוצב בקווים נקיים; החלל עצמו הוא חלק מן העיצוב, ונעשה בו שימוש מיומן בעץ אורן, המעיד על כושר ההמצאה והטעם הצנוע שאפיינו את המעצב בצעירותו, כשהיה אלמוני וחרוץ והקפיד על עקרונותיו. החברה שבניין הדירות בבעלותה יודעת היטב מה ערכן של הדירות האלה, המחופות בעץ אורן. העץ הזה קשה להשגה כיום כמעט כמו האדריכל עצמו, אבל החוק מנע עד כה מהחברה להעלות את שכר הדירה יותר מדי. לדיירים יש חוזים לטווח ארוך. ליסֶה עברה לכאן כשהבניין היה חדש, לפני עשר שנים. היא הוסיפה רק מעט מאוד לחדר; כן, מעט מאוד, כי כל הרהיטים מקובעים, רב־תכליתיים ומתאימים לחלל קטן. שישה כיסאות מתקפלים דחוסים בתוך לוח בקיר, למקרה שהדיירת תחליט לארח שישה חברים לארוחת ערב. שולחן הכתיבה נפתח לשולחן אוכל, וכשהוא אינו בשימוש גם הוא נעלם לתוך קיר העץ, והמנורה העומדת עליו מזדקרת החוצה ולמעלה והופכת למנורת קיר. המיטה הופכת ביום למושב צר שמעליו תלויים מדפי ספרים; בלילה המושב נפתח בתנועה סיבובית והופך למיטה לנוחותה של הנמה. ליסֶה פרשה על הרצפה שטיח ארוג מיוון. על המושב היא פרשה אריג מחוספס. בניגוד לדיירים האחרים, היא לא תלתה על החלונות וילונות מיותרים; לאיש אין נקודת תצפית נוחה אל תוך הדירה שלה, ובקיץ היא מורידה את התריסים הוונציאניים ופותחת בהם חרכים כדי לאפשר לאור להיכנס. החדר כולל מטבח קטן המשמש גם מזווה, וגם בו הכול מתקפל אל תוך עץ האורן הפשוט, המהוגן. וכך גם באמבטיה, דבר לא נשאר גלוי לעין, דבר לא נאלץ להישאר בחוץ. מסגרת המיטה, הדלת, מסגרת החלון, הארון התלוי, המזווה, המדפים, שולחן הכתיבה הנפתח, השולחנות הקטנים שנערמים זה על זה — כל אלה עשויים מעץ אורן שאולי לעולם לא יימצא שוב בדירת רווקים צנועה. ליסֶה מקפידה לנקות ולסדר את הדירה כך שכשתחזור אליה אחרי העבודה, תיראה הדירה כאילו איש לא גר בה. עצי האורן הגבוהים המתנודדים בין האצטרובלים שעל אדמת היער הוכנעו והודממו והפכו לגושי עץ צייתנים.

ליסֶה נושמת כמו מתוך שינה. היא עייפה להפליא, אבל עיניה נפקחות מעט מפעם לפעם. ידה נעה אל תיק העור החום שנח ליד המנורה, והיא מקימה את עצמה לישיבה ומושכת את התיק אליה. היא נשענת על מרפק ומרוקנת את תכולת התיק על המיטה. היא מרימה את הפריטים אחד־אחד, בוחנת אותם בעיון ומחזירה; יש כאן מעטפה מקופלת מסוכנות הנסיעות ובה כרטיס הטיסה שלה, פודרייה, שפתון, מסרק. צרור מפתחות. היא מחייכת כשהיא מתבוננת בהם, ושפתיה נפשקות. יש שישה מפתחות על טבעת הפלדה, שני מפתחות יֵיל לדלת, מפתח שאולי פותח ארון או מגירה, מפתח כסוף קטן מהסוג המשמש לרוב לנעילת מזוודות ושני מפתחות רכב מחלידים. ליסֶה מסירה את מפתחות הרכב מהטבעת ומניחה אותם בצד; ארבעת האחרים חוזרים לתיק. הדרכון שלה, בעטיפת הפלסטיק השקופה, חוזר גם כן לתיק. בשפתיים הדוקות היא מכינה את עצמה ליציאה המתוכננת למחר. היא פורקת את המעיל והשמלה החדשים שלה ותולה אותם על קולבים.

למחרת בבוקר היא לובשת אותם. כשהיא מוכנה לצאת, היא מחייגת מספר בטלפון ובוחנת את עצמה במראה, שעדיין לא הוטמנה מאחורי לוחות עץ האורן שבקיר. קול עונה לה, וליסֶה נוגעת בשערה החום החיוור בזמן שהיא מדברת. "מרגו, אני יוצאת עכשיו," אומרת ליסֶה. "אני שמה את המפתחות למכונית שלך במעטפה ומשאירה אותם למטה אצל השוערת. בסדר?"

הקול עונה, "תודה. תיהני בחופשה. תעשי חיים. תשלחי לי גלויה."

"כן, כמובן, מרגו."

"כמובן," אומרת ליסֶה אחרי שהניחה את השפופרת. היא מוציאה מעטפה מהמגירה, כותבת עליה שם, מכניסה לתוכה את שני מפתחות הרכב וחותמת אותה. ואז היא מטלפנת למונית, מוציאה את המזוודה שלה לחדר המדרגות, לוקחת את תיק היד והמעטפה ועוזבת את הדירה.

כשהיא מגיעה אל קומת הקרקע, היא עוצרת מול הביתן מחופה העץ של השוערת. ליסֶה מצלצלת בפעמון ומחכה. איש אינו מופיע, אבל המונית כבר עצרה מול הבניין. ליסֶה צועקת לנהג, "עוד רגע!" ומצביעה על המזוודה, והנהג בא לקחת אותה. בזמן שהוא מעמיס אותה לתא המטען הקדמי של המונית, מופיעה מאחורי ליסֶה אישה בסרבל חום. "קראת לי, גברתי?"

ליסֶה פונה במהירות אל האישה. המעטפה בידה והיא עומדת לומר משהו, אבל אז השוערת אומרת, "תראו מה זה, אלוהים, איזה צבעים!" היא בוחנת את המעיל האדום־לבן המפוספס של ליסֶה, שאינו מכופתר, ואת השמלה הססגונית שתחתיו, עם דוגמאות ה-V הסגולות־כתומות־כחולות על החצאית, ועם החלק העליון הצהוב. האישה צוחקת מכל הלב כמי שאין לה שום סיבה להצניע את תדהמתה, צוחקת ופותחת את דלת עץ האורן המובילה אל משרדה; שם היא מסיטה את מחיצת הזכוכית וצוחקת בקול רם בפניה של ליסֶה. היא אומרת, "את מצטרפת לקרקס?" ושוב היא מטה את ראשה לאחור ומביטה בבגדיה של ליסֶה בעיניים מצומצמות, ואז פולטת צחוק קדמוני גבוה, שמקורו בביבים, צחוק דמוי שיעול, ואוחזת את שדיה בידה כדי לחסוך מהם את הטלטלה. ליסֶה אומרת, בקול שקט וגאה, "את חצופה." אבל השוערת צוחקת שוב, והפעם לא בספונטניות אלא בבוז מכוון וקולני, במחאה מופגנת על כך שליסֶה נוהגת לקמץ בטיפים, ואולי אינה משאירה לה טיפים כלל.

ליסֶה צועדת בדממה אל המונית. היא עדיין אוחזת במעטפה ובה מפתחות הרכב. היא מביטה בה תוך כדי הליכה, אך פניה השלוות ושפתיה הפשוקות קמעה אינן מלמדות אם החליטה במודע לא להשאיר אותה אצל השוערת, או שמא שכחה לעשות זאת מכיוון שהצחוק הסיח את דעתה. השוערת יוצאת לעמוד בכניסה לבניין וממשיכה לפלוט רעשים כמו מכל חוּם של גז צחוק עד שהמונית נעלמת מן העין.