פרק ראשון
שיין
"בלי שקרים," אני חוזר, ולוחץ את כפות ידיי לדלפק מאחורי אמילי. גופי אמנם לוכד אותה לעומת האי שבמטבח שלי, אבל היא בעצם לכודה ברשת השקרים שלה, ובגיהינום הפרטי שלי. "אני יודע שאת לא מי שאמרת שאת."
בהלה מבזיקה בעיניה הכחולות היפות, שפעם נדמו לי חלונות לתמימותה, והיא מצמידה את ידה לחזי כמתכוונת להדוף אותי מעליה. "על מה אתה מדבר?" היא דורשת לדעת, אין לי כל ספק שהיא מנסה לאמוד את חומרת מצבה, אך קולה בכל זאת יציב והתנהגותה רגועה באופן מפתיע. מסוג הרוגע שדורש ניסיון ומיומנות. מסוג הרוגע שמפגין סוכן חשאי.
"בלי משחקים, אמילי. או איך שלא קוראים לך. סת' בדק את הרקע שלך, ושום דבר בזהות שלך לא מסתדר."
"בדק את הרקע שלי," היא חוזרת. "כמובן. למה שלא תבדוק את הרקע של האישה שהכנסת למיטה שלך?"
"כנראה היתה לי סיבה טובה, מתברר שמי שאמרת שאת לא קיימת בכלל."
"הסודות שלי הם שלי. אני אשתף אותם כשאהיה מוכנה."
"ומתי בדיוק התכוונת להיות מוכנה?"
כף ידה מתאגרפת לעומת חולצתי הלבנה המעומלנת. "מעולם לא התכוונתי לשקר לך," היא משקרת שוב, אבל קולה כבר אינו יציב, ואני מזהה בו רעד.
"אבל כן שיקרת לי," אני מזכיר לה, וקווצה משערה הארוך הכהה נופלת על פניה כמו רעלה שלא תגן עליה, בדיוק כפי ששקרים נוספים לא יגנו עליה.
"מעולם לא התכוונתי לצאת איתך לארוחת ערב, ובטח שלא תכננתי להתקרב אליך עד כדי כך." היא מהססת. "חשבתי שהקשר בינינו יסתכם באותו לילה. לילה אחד... כל השאר פשוט קרה."
"אה, כן. ארוחת הערב. הלילה שבו התחלת לשקר לי."
"לא," היא אומרת בכעס עצור. "הסודות שלי לא התחילו איתך, והם לא שמורים רק מפניך. ולא היתה לי כל כוונה לגלות אותם לאדם זר."
"אני לא אדם זר, לעזאזל."
"היית," היא מזכירה לי. "היית זר כשסיפרתי לך מי אני."
"אני כבר מזמן לא זר מבחינתך. אני רוצה את האמת."
"אני לא יכולה," היא אומרת, מבטה נופל על כפתורי החולצה הלבנה שלי, והעובדה שאני לא לובש את העניבה והז'קט שלי מזכירה לי עד כמה נינוח הייתי רק לפני רבע שעה.
אני אוחז בלסתה באחת מידיי ומכריח אותה להביט בעיניי. "את תספרי לי," אני מתעקש, המילים נקרעות מתוך גרוני בקושי רב, בשעה שרגשות שאיני רוצה להכיר בהם מתנפצים בתוכי לרסיסים.
"תעזוב אותי," היא אומרת ודוחפת אותי בכל כוחה. "זוז, שיין."
אני אפילו לא מתנודד. "אני לא עוזב אותך," אני אומר ואוחז בומתניה, בבד העבה של חולצתה. "מי את?"
"אני לא יכולה לספר לך. זהו. אין לי עוד מה לומר, שיין."
"מה את רוצה? מי שכר אותך?"
"נכון," היא מסננת. "אני מרגלת אחריך. ברור שזה מה שתחשוב." היא דוחפת את החזה שלי. "זוז. תן לי לרדת מהדלפק." היא שוב מנסה להרחיק אותי, אך ללא הועיל, אז במקום זאת היא נועצת בי מבט זועם ומכריזה, "זה לא קשור אליך או למשפחה הדפוקה שלך, שיין."
"מה את מצפה שאחשוב?"
"בדיוק את מה שחשבת. ועכשיו אני מתחילה להבין שזאת בדיוק הסיבה שנשארתי. תמיד היית עסוק איתם מכדי באמת לראות אותי, וזה גרם לי להרגיש בטוחה."
אני נרתע מההאשמה, לא מוכן להאמין שזאת האמת. "כן ראיתי אותך. לפחות זה מה שחשבתי."
"מתברר שלא."
"את לא תהפכי אותי לאשם בסיפור הזה. אם זה לא קשור אליי, אז למה זה קשור? למי זה קשור?"
"אליי. זה קשור אליי. רק אליי. למה זה חייב להיות קשור אליך?"
אני מביט בה, מחפש את האמת בעיניה, ולעזאזל, אני רואה בהן ייסורים ופחד, ואיני רוצה לחשוב שהם קשורים לבגידה שלה. אני רוצה שתהיה סיבה אחרת לכך שהם שם, משהו שאני יכול לתקן. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתנהג כמו שוטה. אני מרפה ממנה, נעמד מצדו האחר של האי ואוחז בשוליו. אני מביט בתיקייה שנחה בינינו, ומסתכל על אמילי. "אז תסבירי את מה שיש בתיקייה."
"אני לא צריכה להסתכל במה שיש בה," היא אומרת וממאנת להביט לעברה, מבטה נעוץ בכפתורי חולצתי. "אני יודעת הכול על עצמי."
"את לא רוצה לדעת מה גיליתי?"
היא נושמת עמוק, מישירה אליי מבט ומקשיחה את קולה. "זה רק יוביל לשאלות שאני לא יכולה לענות עליהן."
"תפתחי את התיקייה," אני אומר, והפלדה שבקולי ובכוח רצוני נועדה להעביר לה מסר ברור: אני לא אוותר לה.
והיא יודעת את זה. זה ניכר בלסתה הקפוצה, בחזהּ המתרחב כשהיא שואפת ועוצרת את נשימתה. היא פותחת את התיקייה, מדלגת על סיכום ההיסטוריה המזויפת שלה ועל מסמכים שחושפים את הפערים הרבים בעברה. אין לה תמונות מחזור. רישיון הנהיגה שלה בן שנים אחדות בלבד. כבר פסלתי את האפשרות שהיא בתוכנית להגנת עדים על סמך הטעויות הטיפשיות האלה. אילו לא הייתי מנצל את הטעויות של הבולשת הפדרלית כדי להציל כמה מלקוחותיי, כולל אחי ואבי, לא הייתי יודע שהעבודה שלהם רחוקה מלהיות מושלמת. אבל האם היא מודעת לזה? האם היא אחת מהם?
רגע ארוך חולף עד שהיא סוף־סוף סוגרת את התיקייה ומביטה בי, תוחבת את שערה מאחורי אוזנה וכורכת את זרועותיה סביב עצמה. "אתה יודע שאני לא מי שאמרתי שאני. כבר הבנתי את זה."
"מה השם שלך?"
"אמילי."
"בלי משחקים. מה השם האמיתי שלך?"
"מי שהייתי כבר לא קיימת."
אני מרים את המעטפה שמונחת במרכז הדלפק, ומוציא מתוכה את הראיות לבגידתה. "תסבירי את זה," אני אומר ומשליך לעברה את המסמכים המרשיעים שסת' מצא בשולחן העבודה שלה. המילה "מרגלת" מהדהדת בראשי ומערערת את שלוות נפשי עוד יותר.
היא משפילה אליהם את מבטה, ועיניה מיד מזנקות אליי. "שיין —"
"בשביל מי את עובדת?" אני דורש לדעת, קולי נמוך, חנוק, עטוף בזעם עצור־בקושי, אף שהמילים "עצור־בקושי" מעולם לא היו תקפות לגביי. היא לחצה על כפתורים שאיני מעוניין שילחצו עליהם. הכנסתי את האישה הזאת לחיי, לנפשי, בטחתי בה. ובטיפשותי אני רוצה להאמין שהיא יכולה להסביר את כל זה.
"אספתי את המסמכים האלה בשבילך," היא אומרת, ותשובתה מפתיעה אותי.
"את תצטרכי להתאמץ יותר, מתוקה."
"קראת אותם בכלל, או שסת' פשוט אמר לך שהם מרשיעים, אז האמנת לו?"
"תגידי לי את," אני מורה לה. "ספרי לי על המסמכים האלה. על הכול."
"אבא שלך זומם משהו שקשור לקרן הגידור שהוא מקים. אספתי את הניירת כדי שתוכל לעבור עליה."
"המידע שבמסמכים האלה ממש לא מוגבל לקרן הגידור."
"הייתי לבדי, אז התגנבתי למשרד של אבא שלך." היא מצמידה את ידיה לדלפק ומביטה בי, באמת מביטה בי בפעם הראשונה מאז שהתחלתי להתעמת איתה. "שיין," היא אומרת ברכות, בתחינה, ועיניה מביעות פגיעות כה עזה, עד שאיני בטוח שניתן לזייף אותה. "אני יודעת איך זה נראה, אבל אני נשבעת לך שלא בגדתי בך. המצב שלי באמת לא קשור אליך או למשפחה שלך."
אני בוחן אותה, מנסה להבין למה אני רוצה להאמין לה, אף שכבר אין לי שום סיבה לבטוח בה. "אז למה הוא כן קשור?" אני דורש לדעת.
"זה מסובך," היא אומרת, וקולה שוב רועד קלות.
אני נאבק בדחף המטורף לסגור את המרחק בינינו, לאחוז בה, לנשק אותה, ופאקינג לומר לה שהכול יהיה בסדר. "ספרי לי."
"אני לא יכולה."
תסכול משולח רסן ונדיר גואה בי. "לעזאזל, אמילי," אני נוהם ומעביר את אצבעותיי בשערי הכהה, שאין לי ספק שיאפיר בקרוב. לאחר מכן אני מניח את ידיי על הדלפק ופונה אליה. "מה לעזאזל השם האמיתי שלך?"
"אמילי," היא חוזרת. "והשיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום." היא מתרחקת מהאי. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה להיכנס איתך לקשר מלכתחילה. אני עוזבת ולא תראה אותי שוב."
היא צועדת לעברי, משום שאין לה ברירה אחרת. זאת הדרך היחידה לדלת, ואם כי אני יודע שהיא מרגישה כמו חיה לכודה שמנסה לברוח מהכלוב שלה, זה לא מה שעומד לקרות. "את לא הולכת לשום מקום עד שאני אקבל תשובות," אני אומר ולופת את זרועה כשהיא מנסה לחלוף על פניי, מסובב אותה אליי ומניח לה לראות את חוסר האמון שבוער בעיניי. "זה לא קשור רק לשנינו. זה קשור גם לחברה שנשבעתי להגן עליה."
"תבדוק את צילומי האבטחה של המלון," היא אומרת. "החזקתי תיקייה כשהגעתי לכאן אתמול בלילה. אני אמנם לא יכולה להוכיח שהמסמכים האלה היו בתוכה, אבל זאת האמת." היא מושכת את ידה בניסיון להיחלץ מאחיזתי, אבל אני מהדק את לפיתתי. "בבקשה תן לי ללכת," היא אומרת, והתחינה בקולה שזורה ברגש שנשמע כמו חרטה, אבל מי יודע מה אצלה אמיתי ומה לא? האם משהו בה היה אמיתי אי־פעם?
השניות נוקפות, כבדות כאבנים, ואני מביט בה, מושך את הזמן לפני שאני עונה, מרסן את זעמי המבעבע, אך מניח לה לראות אותו. אני מניח לה לחוש בחוט הפלדה מצליף אנה ואנה, ואיני מספק לה נתיב בריחה או משכך את עוצמת המכה. לבסוף אני מרפה ממנה, אבל לפני שהיא מצליחה לזוז ממקומה אני שוב אוחז במותניה, גורר אותה אליי, ותחושת קימוריה הרכים לעומתי נראית לי כל כך נכונה, עד שקשה להאמין עד כמה היא שגויה.
"ספרי לי," אני דורש, קולי צרוד מרגשות שאיני מוכן לנקוב בשמם או להרגישם. אני גם לא רוצה להביט בעיניה בחיפוש אחר משהו שלא אמצא שם. או שכן אמצא, וזאת הבעיה. גם היא לא רוצה שאראה את מה שניבט מעיניה, והיא מפנה את מבטה בתנועה חדה וחוזרת להביט בכפתורים שלי. "תסתכלי עליי," אני דורש ממנה.
היא שואפת, צליל רך שנשמע לי סקסי כנגד רצוני, אבל לכל הרוחות, כל דבר באישה הזאת סקסי בעיניי, וזה מרתיח אותי. היא מרימה את סנטרה, נועצת בי את עיניה הכחולות ולוחשת, "אני מצטערת."
"זאת הודאה?"
"זאת התנצלות."
"על מה?"
"על הכול."
תשובתה לא מוצאת חן בעיניי. למעשה, אני פאקינג שונא את התשובה שלה, ואני לא אדם ששונא בקלות, בדיוק כפי שאיני אוהב בקלות. גרוע מכך, אני די בטוח שבסופו של דבר ארגיש את אחד משני הרגשות הללו כלפי האישה הזאת; ואולי אני כבר מרגיש את שניהם. מבטי נופל על פיה ומשתהה שם, ופי כבר מוכן לכבוש את שלה, להעניש אותה. "מעניין," אני אומר, מבטי מוצא את שלה, חוֹם מבעבע עמוק בעצמותיי, חום שחלקו תשוקה וחלקו זעם, "איך לא הרגשתי את טעם השקרים שלך. מעניין אם יהיה להם טעם שונה עכשיו, כשאני יודע עליהם."
אני מרכין את ראשי לעברה כדי לענות על שאלתי, והיא דוחפת את חזי ואומרת, "לא!" ונפנית ממני כך שלא נותרת לי ברירה אלא לשחרר אותה, אחרת אכאיב לה. אני מרפה ממנה; יש לי דרכים רבות "להעניש" אותה, אך כולן כוללות את כניעתה מרצון.
אמילי לא מבזבזת לרגע את החירות שניתנה לה, ומיד מזנקת הרחק ממני ועושה את דרכה אל היציאה. אני נשאר לעמוד במקומי, לוקח נשימה מרגיעה ושוקל את צעדי הבא ואת עזיבתה הפוטנציאלית. אם אתן לה ללכת, אני אגלה לאן הבהלה שלה מובילה אותה, ולמי. אבל אם זה יקרה, האם אי־פעם אגלה מה טעמם האמיתי של השקרים שלה, וכיצד קרה שלא הבחנתי בהם? זאת לא אפשרות מבחינתי, אז אני מתחיל ללכת, וצעדיי הארוכים גומעים את המרחק שהיא יצרה בינינו. אני יוצא מהמטבח בדרכי לדלת, ומגיע בדיוק ברגע שהיא תולה לאורך חזהּ את רצועת התיק שלה.
היא מרימה אליי את מבטה ומזנקת לעבר הדלת, ואני מניח לה להגיע אליה ואז נעמד מאחוריה ולוכד אותה שם. היא שולחת את ידה לעבר הידית, אך אני מצמיד את אחת מידיי לעץ ולא מניח לה לפתוח את הדלת. כשהיא מסתובבת, היא מגלה שאני מתנשא מעליה, כה קרוב עד שאני כמעט מסוגל לטעום את השקרים שלה. אני יכול לדפוק אותה כאן ועכשיו, בדיוק כפי שהיא דפקה אותי פעם אחר פעם במשך ימים.
"אתה כזה מניאק," היא מסננת, ואני מופתע מההתקפה. "למה אתה לא מסוגל להבין שאני מגינה עליך?"
"איך בדיוק את מגינה עליי?" אני דורש לדעת ועובר בראשי על שלל האפשרויות. הבולשת הפדרלית. קרטל מרטינה. אחי. "ומפני מי?" אני מוסיף.
"כדי להגן עלייך, אני לא יכולה לספר לך מה קורה. ומה בדיוק ההבדל בין העמדת הפנים שלך שזיינת את האישה ההיא כדי להגן עליי ובין הסודות שלי שנועדו להגן עליך?"
"את לא מי שאמרת לי שאת. זה ההבדל הדפוק."
"בין לזיין מישהי אחרת ובין להסתיר את הזהות האמיתית שלי, מה יותר גרוע?"
"אני לא באמת זיינתי מישהי אחרת, אבל את כן מסתירה את הזהות האמיתית שלך, כך שהתשובה די ברורה."
"יכולתי לענות לך בעשר דרכים שונות, אבל אתה פשוט תזרוק לי הערה עוקצנית. אפילו לא שאלת אותי למה הסתרתי את הזהות שלי. ישר תקפת אותי."
"השקר הזה הוא לא משהו זניח."
"לא," היא אומרת. "זה לא. ממש לא, אבל לא מהסיבות שאתה חושב."
"את עדיין מנסה להאשים אותי, וזה לא ילך לך. בסך הכול היית צריכה להגיד, 'אני יכולה להסביר,' ולעשות את זה. אילו היית עושה את זה, היינו מנהלים שיחה אחרת לחלוטין עכשיו."
"ברור," היא אומרת, "ופתיחת השיחה הזאת במילים 'בלי שקרים' היא הדרך המובטחת להזמין אותי לחלוק איתך את הסודות הכמוסים והאפלים ביותר שלי."
"נתתי לך כל סיבה לבטוח בי. כל סיבה לספר לי את מה שבחרת לא לספר. את רוצה שאלות קטנות ועדינות? זה לא מי שאני, על אחת כמה וכמה לא אחרי שאני מגלה ששיקרת לי ונאלץ להטיל ספק בכל רגע שאי־פעם ביליתי איתך."
"מה שהיה בינינו נגמר," היא אומרת בקול צרוד ומכחכחת בגרונה בעדינות לפני שהיא מוסיפה, "זה ברור לשנינו, אז למה למשוך את זה סתם? תן לי לצאת מכאן."
אני בוחן אותה רגעים אחדים, מזהה בפניה חוסר ודאות. אני רוצה להבין אותו, לטעום אותו על לשוני, אני רוצה את קצת יותר מדיי. "כן," אני אומר בקול מתוח. "בואי נצא מכאן לפני שאני אפשיט אותך ואזיין אותך, ואם כי אין לי ספק ששנינו ניהנה מזה, אני לא אדע מי פיתה את מי. ואני לא מוכן להיות עד כדי כך חשוף איתך שוב."
"אמרתי לך למה עשיתי את זה, שיין," היא לוחשת בתבוסה.
"כדי להגן עליי. מצחיק. זה התירוץ האהוב על אבא שלי."
"זה היה התירוץ שלך כשאמרת שהיית עם האישה ההיא," היא יורה בתשובה, והלהט שאני כל כך אוהב שב אליה.
"לא זיינתי אותה ואת יודעת את זה."
"באמת? הרי אתה שופט אותי על פי המעשים של המשפחה שלך, אבל הדם שלהם זורם בעורקים שלך, לא שלי."
אני מצמיד את אגרופיי לדלת משני צדי ראשה. "את מתנהגת כמו כלבה, וזה לא עובד לטובתך כרגע."
"אתה מתנהג כמו מניאק, מה שמוכיח שאתה באמת מניאק."
"השקרים שלך בסך הכול —"
"מעידים על העקרונות שלי בדרכים שלעולם לא תוכל להבין," היא יורה בחזרה.
"בדרכים שאני עוד אבין," אני מבטיח לה. "ובמהרה."
"אני אשמח לצאת מכאן ובמהרה."
"אנחנו נרד עכשיו למסעדה של המלון ונאכל ארוחת ערב."
היא מחווירה. "מה? לא. אני לא אוכלת איתך ארוחת ערב."
"את כן. השקרים התחילו בארוחת ערב, כך שזה בסך הכול הגיוני שהם יסתיימו בארוחת ערב."
"לא —"
"ואת תעשי את זה מפני שאת חייבת לי לפחות את זה."
"מה ארוחת ערב תשנה, שיין? היא בסך הכול תאריך את הרגע הזה."
"אנחנו הולכים לארוחת ערב," אני מתעקש, ואם כי אני יודע שהיא עלולה לנסות לברוח, אני יודע גם שעוקבים אחריה, אז יכול להיות שרק כך אגלה בסופו של דבר מי היא ומה היא באמת.
"מה מונע ממני ללכת?"
"רק את," אני מבטיח לה.
"אני הולכת."
"אז לכי, אמילי. אני אשיג את התשובות ממישהו אחר, והוא זה שיקבע את הטון שלהן. אם ככה את רוצה לסיים את זה, זה מעיד הרבה על מי ומה אנחנו."
"אל תעשה לי את זה."
"אני בסך הכול כן איתך, תכונה שאני מעריך."
"אילו רק ידעת מה —"
"אבל אני לא יודע," אני אומר ודוחף את עצמי מהדלת, כבר להוט להוציא אותה מכאן לפני שבאמת אפשיט אותה, וכבר לא יהיה מנוס מלזיין אותה, זיון חזק וקר, כאן ועכשיו. אני כנראה עדיין טיפש מספיק כדי להיאחז בתקווה שבאמת יש לה הסבר שיהפוך את כל זה לאפשרי. וכאילו כדי לנפץ את התקווה הזאת, היא מיד מוסיפה, "ארוחת ערב לא תשנה כלום, אני לא אספר לך את הסודות שלי."
מאוכזב, אני מסובב אותה אל הדלת כך שגבה פונה לחזי וישבנה העסיסי נצמד אליי באינטימיות. אני מקמר את גופי סביבה, שפתיי מתקרבות לאוזנה וידי משתטחת על בטנה. "הרבה דברים כבר השתנו, אמילי," אני מבטיח לה. הבושם הפרחוני שלה מגרה את נחיריי, ומרירות מתוקה מציפה אותי כשאני נזכר בעצמי עטוף בניחוח הזה, באישה הזאת, מי שהיא לא תהיה. "והרבה עוד עומד להשתנות."
"הייתי חלשה," היא לוחשת. "הייתי צריכה לשים לזה סוף לפני שהתפתחו בינינו רגשות."
"אבל לא עשית את זה," אני אומר, ואיני טורח לשאול אותה למה. התשובה לשאלה הזאת טמונה בסודות שהיא סבורה שלא תחשוף בפניי הלילה.
היא נשענת עליי בעדינות, ואז מתמוססת לעומתי. "ניסיתי," היא לוחשת, ידיה גולשות לירכיי, ולכל הרוחות, מגעה נכון כל כך. המחשבה מזעזעת אותי, ואני לוקח צעד לאחור ומושך אותה אליי כדי לפתוח את הדלת, ואז מרחיק אותה ממני אל המסדרון. "הגיע הזמן לארוחת הערב, ולשיחה."
היא מועדת קלות, ולעזאזל, אני רוצה לייצב אותה. אני רוצה להציל אותה, בשעה שאני זה שכנראה יזדקק להצלה. היא מוצאת את שיווי המשקל ומתחילה ללכת, צעדיה שקולים, אך אני מקבל את הרושם שהיא רוצה לברוח; ואף שאני יודע שסת' ידאג לכך שיעקבו אחריה, אני לא רוצה שהיא תברח. אני שולח את ידי לאחור, סוגר את הדלת ומדביק אותה בכמה צעדים ארוכים, אבל היא לא מביטה בי. אני יודע שהיא לא רוצה לראות את חוסר האמון בעיניי בדיוק כפי שאיני רוצה לראות את השקרים בעיניה. שוב אני מבין עד כמה אנחנו מתואמים, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.
אנחנו הולכים זה לצד זה כפי שאנו עושים לעתים קרובות, כפי שמעולם לא נהגתי עם אף אחת אחרת. אבל אם כי בדרך כלל אני לוקח את ידה בידי, הפעם אני לא עושה זאת בדיוק מאותה הסיבה שהוצאתי אותנו לעזאזל מהדירה. מוטב שלא אעמעם את חושיי עם הרגשות שהאישה הזאת מעוררת בי, אף שבכל מקרה איני מאמין שזה אפשרי. היא רוצה להגן עליי? אני מגן על עצמי, ואיני בטוח מה מטריד אותי יותר: המחשבה שהיא אינה מעוניינת בהגנה שלי מפני שהיא לא בוטחת בי, או מפני שהיא האויבת שלי.
בתוך זמן קצר אנחנו מגיעים לסוף המסדרון ונעמדים מול המעליות בלי להביט זה בזה. אני לוחץ על הכפתור בזמן שהיא כורכת את זרועותיה סביב עצמה, תנוחה מתגוננת שאני כבר מכיר היטב. היא זהירה. היא תמיד היתה זהירה. ידעתי את זה. ידעתי שיש לה שלדים בארון, אבל חשבתי שאלה דברים שהיא עדיין לא מוכנה לדבר עליהם, לא דברים שהיא מחקה לחלוטין. המעלית מגיעה, ואני מחזיק את הדלת למענה, לא רק מפני שזה מנומס, אלא מפני שאני רוצה לשלוט בכל רגע שאבלה איתה הלילה.
היא נכנסת למעלית, ואם כי היא בדרך כלל נועזת ואפילו נוטה לעימותים, הלילה היא ניגשת לצד המרוחק של המעלית ונשענת בדממה על הקיר בזרועות משולבות. אני מצטרף אליה, לוחץ על כפתור הלובי, מסתובב אליה ומניח את ידיי על המעקה מאחוריי. שערה החום והארוך חלק, היא לבושה חצאית וחולצה בכחול כהה ובסגנון פשוט אך אלגנטי. לפתע אני תוהה אם מגבלות הלבוש שלה נובעות מבחירה או מכורח הנסיבות. אני תוהה בנוגע להרבה דברים שהייתי צריך לתהות עליהם קודם לכן.
דלתות המעלית נסגרות ואוטמות אותנו יחד בתוך קופסת הפלדה עם השקרים שלה והשאלות שלי. המעלית מתחילה לזוז, מבטינו נפגשים, והקשר בינינו מכה בחזי בעוצמה עזה כנגד רצוני. אבל זה המצב. אני פגיע כפי שנשבעתי שלעולם לא אהיה בפני אישה, או בפני אף אחד, ודומה ששכחתי את הלקחים שמשפחתי לימדה אותי לפני שנים. את האזהרה שאמי נתנה לי לגבי אמילי; שהאנשים הקרובים אליך ביותר הם אלה שעלולים לפגוע בך הכי קשה. לסתי נקפצת בחוזקה, ולפתע מבטי יורה חִצֵי האשמה.
דומה שהמחווה לא נעלמת מעיניה של אמילי, שמרימה את סנטרה ומכריזה, "אני לא מתכוונת לשבת מולך בארוחת הערב אם תסתכל עליי ככה."
"איך אני מסתכל עלייך?"
"כאילו אני אחת מכל האנשים שאתה לא יכול לבטוח בהם ושבגדו בך."
"תשני את דעתי."
"אז אני צודקת," היא אומרת, וקולה נשבר. "אתה באמת חושב שאני אחת מהם."
"המחשבות שלי מאוד מבולבלות כרגע."
"אמרתי לך —"
"אל תגידי לי שום דבר במעלית הזאת."
"כמובן," היא אומרת בקול חנוק. "מפני שכל בני המשפחה שלך עוקבים אחד אחרי השני, אז יש פה מצלמות."
"את מכירה אותי ואת המשפחה שלי היטב," אני אומר ביובש. "ואילו אני לא יודע עלייך את כל מה שהייתי רוצה לדעת."
"חשבתי שאנחנו לא אמורים לדבר במעלית."
"אני רוצה להכיר אותך יותר לעומק," אני אומר, תרתי משמע. "ולא אכפת לי שאנשים ידעו את זה."
"אתה יודע יותר משנדמה לך," היא עונה, בוררת מילים מתוך מחשבה על הקהל שמעסיק גם אותי.
"ובכל זאת, את מסתורית בעיניי," אני משיב בדיוק ברגע שהמעלית מאיטה והפעמון מצלצל. מבטה מזנק לדלתות, וכשאני מרים את מבטי אני מבחין שהגענו לקומה הרביעית, ולא ליעד שלנו. אין לי כל כוונה להניח לחומה אנושית לאפשר לאמילי לברוח, אז אני סוגר את הפער בינינו עד שאני עומד ממש לפניה כשמבטה שב אליי. כשעיניה פוגשות את שלי, שפתיה נפשקות בהפתעה, ואני רוצה להבין את פשר ההבזק המיוסר שאני רואה בבירור בעיניה.
הדלתות נפתחות וקולות גבריים מגיעים לאוזניי, מתגברים כשהם נכנסים למעלית, דוחקים את אמילי ואותי וכופים עליי לצמצם את הפסע שהותרתי בינינו ולהקיף את מותניה בידיי. המגע גורם לה להתנשם בחדות, ידיה נכרכות סביב מפרקי ידיי, ואיני בטוח אם היא מחזיקה אותי במקומי, או מצטערת שאינה יכולה להזיז אותי מדרכה ולברוח. הדלתות נסגרות מימיני, והמעלית מזדעזעת ומתחילה לנוע. הזעזוע גורם לאמילי להתנודד קדימה, והיא מניחה את ידה על חזי כדי לבלום את עצמה. כמו המומה ממה שעשתה, היא מנסה להסיר ממני את ידה, אבל אני מכסה אותה בשלי ומצמיד אותה אליי. מבטה מזנק מיד מכפתורי חולצתי המהפנטים לפרצופי ומעניק לי הזדמנות להבחין בבלבול שפשט בפניה. היא לא יודעת אם היא רוצה לאחוז בי או להדוף אותי מעליה. מבחינה זאת, אנחנו תמימי דעים, אבל סערת הרגשות שלה אינה מנחמת אותי. היא לכודה בסבך השקרים שלה, ומה שהיא עומדת לעשות עם החופש שאני עומד לתת לה יעיד רבות על מי שהיא, ועל מי שאנחנו יחד.
המעלית עוצרת, ואמילי שוב מסיטה את מבטה ומסתירה את התשובות שהייתי עשוי למצוא בהן. כולי תקווה שהיא באמת תישאר, ושהישיבה במסעדה תעניק לה את תחושת הביטחון שהיא זקוקה לה כדי לספר לי את האמת, לא משנה כמה מכוערת היא עלולה להיות. אני נאבק בדחף לאחוז בידה, לאחוז בה, ובמקום זאת לוקח צעד הצדה ופונה קדימה. היא נעמדת לצדי וצופה בדלתות הנפתחות, כמתכוננת לזנק קדימה, ואני מזכיר לעצמי שאשיג את התשובות שאני מחפש בדרך זו או אחרת, ואף על פי שאני רוצה שתישאר, אולי יהיה קל יותר אם אניח לה לברוח ואתן לה להוביל אותי אליהן.
שני הגברים שאיתנו יוצאים ומפנים לנו את הדרך לצאת למסדרון. באותו הרגע אני מחליט שאין שום סיכוי שאאפשר לה לברוח ממני בקלות כזאת. היא שיקרה לי. אני לא אקל עליה. אני שולח את ידי סביב מותניה ואוחז בהם, מצמיד את רגלינו כשאנחנו צועדים, ולא מניח לה לחמוק. "שיין, אני —"
"זאת ארוחת ערב," אני אומר. "את תהיי מוקפת אנשים שיוכלו להגן עלייך."
היא נעצרת במקומה, פונה אליי, ושוב מניחה את ידה על חזי. "אני לא זקוקה להגנה מפניך. אתה זקוק להגנה מפניי."
נורות אדומות שוב נדלקות בראשי. "יש לך מושג בכמה דרכים אני עלול להבין את זה? את מנסה להזהיר אותי או מה?"
"לא. כן. לא. אני לא מנסה להזהיר אותך מפני מה שאתה חושב."
"מה אני חושב?"
"כבר אמרת לי שאתה חושב שאני מרגלת אחריך, ואני לא." היא מצמידה את כף ידה לפניה. "זה לא עובד." היא שומטת את ידה ומביטה בי. "אני חייבת ללכת." היא מתחילה להתרחק ממני, והעובדה שאנחנו נמצאים במקום ציבורי לא מותירה לי ברירה אלא להניח לה, ושנינו יודעים את זה.
היא נפנית ממני ולוקחת צעד, ואז פולטת קריאת הפתעה וקופאת במקומה כשאבי נעמד מולה. "מר ברנדון."
הוא גבוה, שערו הדל אפור, חליפתו הכחולה שנתפרה למידותיו נתלית עתה ברפיון מגופו החלש ומוכה־הסרטן, אבל אין שום דבר חלש בעיניו כשמבטו ננעץ באמילי.
"אמילי," הוא אומר. "לא ציפיתי לראות אותך כאן."
היא לופתת את תיק היד שלה בחוזקה, ועמוד השדרה שלה מזדקף בנוקשות ומציף אותי בדחף לגונן עליה, אותו דחף שפיתחתי כלפי אמילי ואבי גם יחד. אני נעמד קרוב לצדה, וכף ידי מתמקמת על גבה התחתון ברכושנות. "מה אתה עושה כאן, אבא?" אני מפטיר בטון חד שאמור להישמע תובעני. כבר אמרתי לו להוציא את המאהבת הארורה שלו מארבע העונות משום שאני גר שם.
עיניו האפורות, שדומות כל כך לשלי, מתמקדות בי בחדות. "באתי לראות אותך," הוא מכריז, בעודו מכניס את ידו לז'קט החליפה הכחולה שלו, שולף מעטפה ומגיש לי אותה. "שטר הבעלות על הדירה שלך, לבקשתך. העברתי אותה על שמך."
אני חוטף מידו את המעטפה, מודע לעובדה שמעשיו מונעים ממניעים אנוכיים כלשהם, תוחב אותה בכיסי ומבהיר לו שאיני מעוניין בשיחה שהוא מקווה לנהל איתי. "תחזור הביתה לאשתך."
"היא עסוקה," הוא אומר. "לעתים קרובות יותר משאתה יודע."
לכל הרוחות, אני רוצה לשאול למה כוונתו, אבל לא נותן לו את הסיפוק הזה. "אתה יכול להאשים אותה?"
שפתיו מתהדקות במחווה היחידה שמעידה שפגעתי בעצב רגיש, אבל תשובתו אינה התשובה שציפיתי לה. "לא, למען האמת. ועכשיו אני עולה לדירה שעדיין נמצאת בבעלותי, ושתישאר בבעלותי."
"זה לא מקובל עליי. אני רוצה שאתה והצעצוע שלך תצאו לי מהבית."
"ובכן, בן, ודאי תשמח לדעת שלדברי הרופאים, לא תצטרך לסבול את זה עוד זמן רב. אני עומד למות בקרוב."
גוש כבד ובוער מתגבש בחזי, מתח מקשיח את גופי, ואצבעותיה של אמילי ננעצות בזרועי בעוד ירכה נצמדת קלות לשלי. "קלף ה'נידון למוות' לא יעבוד עליי."
"שנינו יודעים שזה לא נכון, בן," הוא אומר. "אילו רק זה היה משפיע על אמא שלך כפי שזה משפיע עליך." במקום להשתמש בדבריו כבפיתיון נוסף, הוא מסיים את השיחה. "תיהנה מהערב שלך." הוא זורק לאמילי מבט חטוף. "אנחנו נדבר בבוקר." הוא עוקף אותנו ומתחיל ללכת, אבל אני לא ממשיך בדרכי, וגם אמילי לא פותחת במנוסה, אף על פי שהיא בהחלט יכולה לברוח עכשיו. אני פשוט עומד במקומי. ולמרבה הרוגז, מתחוור לי שהוא צודק. הוא פגע באנושיות שבי, ברגש שבי, שמגיב על הבטחה של מותו הקרוב. אני נושם עמוק ומנסה להכיל את מעמסת הרגשות שמציפים אותי במקום לדחותה. מפני שאי אפשר לשלוט במה שדוחים, ושליטתי העצמית חיונית לי אם ברצוני לשרוד, ואולי גם למשפחתי. ואולי גם לאמילי.
אני מניח את ידי על גבה של אמילי ודוחק בה קלות, כשאני שומע שוב את קולו של אבי. "בן." אני עוצר מבלי להסתובב אליו, והוא מוסיף, "בוא לבית ביום ראשון בלילה. גם דרק יבוא. הגיע הזמן שנסיים את משחק השח שלנו אחת ולתמיד."
האוויר סביבנו זז ואני יודע שהוא הלך, השאיר את דבריו תלויים באוויר בהתגרות. בכל מפגש משפחתי אחי ואני ממשיכים משחק שכבר נמשך שנים, וזאת דרכו של אבי לומר לי שבקרוב עליו להסתיים, שאחד מאיתנו חייב לנצח או שמועצת המנהלים תערוך הצבעת ראש־בראש על השליטה בחברה. ואבי, בתפקיד המלך, מתמרן את הטורניר, שאני מקווה בכל לבי שלא ימנה את אמילי עם משתתפיו. או שהיא בצרות, או שהיא עצמה צרות, והלילה הזה לא יסתיים בלי שאגלה בדרך זו או אחרת איזו מן האפשרויות נכונה.
אני יכול להמשיך ללכת, אבל איני עושה זאת. אני ממתין. אמילי רוצה לעזוב. אני נותן לה ללכת. אני אמצא אותה. אני אגלה את סודותיה.
"אני נשארת," היא אומרת ומשלבת את זרועה בזרועי.
לפני דקות אחדות הייתי שואל אותה למה, אבל עכשיו זה לא משנה. עכשיו אבי הזכיר לי שכל דבר, כל תשובה, עלולים להיות מניפולציה. הדבר היחיד שחשוב מעתה והלאה הוא האמת שאני זקוק לה מאמילי, ולא אכפת לי איך זה יקרה. גם אם המשמעות היא שאחזור לתוכנית המקורית שלי, אקח אותה למעלה, אקשור אותה למיטה ואזיין אותה עד שאקבל את התשובות שאני רוצה.
.jpg)
.jpg)
