לרקוד לתוך הלב

 

1

מבחינה טכנית, ליבי טננט שיקרה.

היא הצליחה לעבור בין דלתות הזכוכית והזהב המסתובבות וחצתה את מבואת השיש המרשימה ובדיוק הגיעה למעליות כששומר במדים עצר אותה ושאל לאן היא הולכת. "יש לי פגישה עם מר זברב," אמרה ליבי.

"אולי יש לך, אבל לפני שתוכלי להשתמש במעלית, את צריכה לחתום בקבלה."

"אה, כמובן," השיבה ליבי בקלילות וניסתה להיראות כמי שפשוט שכחה את ההליך.

כל דבר במקום היה מרשים.

זו היתה כתובת יוקרתית במייפייר, ועוד לפני שהמונית עצרה מול הבניין האלגנטי, ליבי כבר הבינה שכניסה למקום כדי להיפגש עם דניאיל זברב אולי לא תהיה משחק הילדים שאביה התעקש שתהיה.

ליבי ניגשה אל דלפק הקבלה וחזרה על הסיפור שלה באוזני פקידת קבלה נאה מאוד. היא אמרה שיש לה פגישה עם מר זברב וקיוותה בסתר ליבה שהאישה לא תשים לב שהפגישה נקבעה למעשה לאביה, לינדזי טננט.

"ושמך?"

"מיס טננט." ליבי התבוננה בפקידת הקבלה מקלידה את הפרטים וראתה שעיניה הצטמצמו מעט כשהביטה בצג המחשב.

"רק רגע, בבקשה."

היא הרימה את הטלפון ומסרה את המידע. "יש לי כאן מישהי בשם מיס טננט. היא אומרת שיש לה פגישה עם מר זברב." אחרי שתיקה רגעית הביטה הפקידה בליבי. "מה שמך הפרטי?"

"ליבי," אמרה, אך כשהבינה שעם האבטחה במקום סביר להניח שתתבקש להציג תעודה מזהה, היא תיקנה והוסיפה, "קיצור של אליזבת."

ליבי ניסתה להפגין שלווה והתאפקה שלא לסלסל קווצה תועה של שערה הבלונדיני סביב אצבעה או לתופף ברגלה, מפני שלא רצתה להיראות לחוצה.

אך היא כן היתה לחוצה. טוב, לא ממש לחוצה, אלא יותר מוטרדת מהסכמתה לעשות זאת.

אולי היא לא תצטרך, כי פקידת הקבלה נענעה בראשה כשהחזירה את הטלפון למקומו. "מר זברב לא יכול להיפגש איתך."

"סליחה?" ליבי מצמצה, לא רק בגלל הסירוב, אלא מפני שהוא לא היה מלווה בשום התנצלות או ההסבר. "מה זאת אומרת? יש לי – "

"מר זברב נפגש רק עם אנשים שקבעו איתו פגישה, ולך, מיס טננט, אין פגישה איתו."

"אבל יש לי."

פקידת הקבלה נדה בראשה. "הפגישה בשש נקבעה למר לינדזי טננט. אם הוא לא יכול היה להגיע, הוא היה צריך להתקשר מראש ולבדוק אם הוא יכול לשלוח במקומו מחליף – מר זברב לא נפגש עם כל אחד."

ליבי ידעה שהובסה. היא קיוותה שהם לא ישימו לב לאי-ההתאמה – כפי שהיה קורה ברוב המקומות. היא כמעט התפתתה להתנצל על הבלבול ולעזוב, אך אביה נשבר בדמעות כשביקש ממנה לעשות זאת למענו. היא ידעה איזה משקל נושאת הפגישה הזאת, לכן הכריחה את עצמה לעמוד איתנה. היא הזדקפה למלוא המטר ושישים הזעירים שלה והישירה מבט אל פקידת הקבלה.

"אבי היה מעורב בתאונת דרכים מוקדם יותר היום, וזו הסיבה שהוא לא יכול היה להגיע לפגישה ושלח אותי במקומו. עכשיו, את יכולה בבקשה להודיע למר זברב שאני כאן ומוכנה להיפגש איתו? הוא מודע היטב לסיבת הביקור שלי. או אולי את תרצי שאני אכנס לפרטים כאן?"

פקידת הקבלה העיפה מבט במי שעמד מאחורי ליבי ואחר-כך הביטה לשמאלה. מסתבר שהיה לליבי קהל קטן. פקידת הקבלה כנראה החליטה שהמבואה אינה מקום הולם לדיון בעסקיו של האיש הגדול מפני שהיא משכה בכתפיה במתח.

"רק רגע."

שיחת טלפון נוספת נערכה, מחוץ לטווח שמיעתה של ליבי, ולבסוף חזרה האישה המטופחת ונתנה לליבי כרטיס אורח. סוף-סוף היא הורשתה לעבור את המחסום המאויש בשומרים שהקיף את דניאיל זברב.

דלת המעלית הוחזקה פתוחה עבורה והיא נכנסה לתא.

אפילו המעלית היתה יוקרתית. השטיח היה עבה תחת רגליה. לא היתה שום מוזיקת רקע, רק אוויר קריר ותאורה עמומה, שהיו מבורכים מאוד בערב קיץ חם אחרי חצייה מהירה של לונדון כדי להגיע לכאן.

אסור היה לה להניח לאביה לשכנע אותה לעשות זאת, חשבה.

למעשה, היא לא עשתה זאת. כשליבי הסכימה לנסות לשכנע את האיש הזה להגיע לחגיגת יום-הנישואים הארבעים של הוריו, היא ציפתה להיפגש עם אדם בשם דניאל תומס.

אך בדיוק כשעמדה לעזוב, אביה קרא לה לחזור.

" יש משהו ששכחתי להגיד לך."

אביה, שהתחנן בפני ליבי עד דמעות, נראה באותו רגע נבוך וחמקמק במקצת. "הוא משתמש עכשיו בשם אחר."

"סליחה?" לליבי לא היה מושג על מה הוא מדבר.

"או, ליתר דיוק, מסתבר שדניאל תומס חזר לאחרונה לשמו המקורי – דניאיל זברב. הוא מאומץ."

"טוב, אם הוא חזר לשם הולדתו, אין ספק שקיים במשפחה קרע רציני. אני לא מתכוונת להתערב..."

"בבקשה, ליבי," התחנן אביה. "כל מה שזברב צריך לעשות זה להופיע ולשאת נאום."

נאום? רשימת הדרישות עבור דניאיל הלכה ותפחה. להופיע, לרקוד עם הדודות, להיות חברותי, וכעת עליה לבקש ממנו לשאת נאום!

לא, ליבי לא הרגישה בנוח עם שום דבר מזה. היא חייתה בבועה החולמנית הקטנה שלה שבה תפקיד המתווכת לא היה קיים. היא היתה גלויה מאוד, במובן זה שהיו לה פנים מלאות הבעה ונטייה לומר את מה שעל ליבה. כמו כן, למורת רוחם של הוריה, היא תמיד סירבה ללכת בתלם.

"לא אמרת שום דבר על נאום שהוא צריך לשאת."

"את מוכנה רק לדבר איתו בשבילי, ליבי? בבקשה!"

למה לעזאזל היא הסכימה?

כמובן, היא חיפשה מידע על דניאיל כשעשתה את דרכה לכאן במונית. אביה אמר לה שפנים אל פנים הוא משוכנע שליבי תצליח לעורר את המצפון של האיש, אך מהרפרוף החטוף שלה במספר כתבות, נראה שלבעל הממון הנחשב, שנודע בעבר כדניאל תומס, לא היה דבר כזה.

כתבה אחת ציינה שהוא רואה בכל אדם יריב ושהוא מוכן לדרוך על כל מי שצריך כדי להשיג את מטרתו.

בנוגע לנשים – טוב, יהיה צורך בהרבה יותר מנסיעה בת שלושים דקות במונית כדי להתעדכן באשר לחלק הזה של ההיסטוריה שלו! התיאור שובר לבבות הירבה להישמע. נצלן. ממה שליבי הצליחה לקלוט, מערכת היחסים הארוכה ביותר שלו, כשהשימוש בתיאור מערכת יחסים נובע רק מהיעדר ביטוי קולע יותר, היה רומן בן שבועיים עם דוגמנית-על גרמנית, שהתרסקה בעקבות פרידתם הפתאומית.

טוב, למה הנשים האלו ציפו? חשבה ליבי כשקראה שחלקן חשבו שהפרידה היתה אכזרית.

למה שמישהי תיכנס למעורבות איתו?

ליבי לא היתה בקטע של סטוצים, אך נראה שדניאיל זברב היה אמן בתחום. היא היתה זהירה במערכות יחסים ואף פעם לא האמינה לגמרי לגברים שאמרו שהריקוד שלה לא יפריע להם ושאין להם בעיה עם השעות שהיא הקדישה לאמנות שלה.

זהירותה תמיד הוכחה כמוצדקת. הסיבות לכל הפרידות היו תמיד זהות – שהיא עסוקה בכפייתיות בבלט, שהיא שקועה בעצמה ושהיא אף פעם לא פנויה לצאת לבלות.

נכון.

היא אמרה להם זאת מההתחלה.

ליבי עברה מהרהורים על חיי האהבה האיומים שלה לניסיון לפענח את דניאיל.

למרבה הפלא, לא היה מידע רב על שינוי השם שלו – נראה כאילו התקשורת נזהרה לא להעלות בפניו נושאים מסוימים.

ליבי היתה שותפה לדעתם. היא בהחלט לא ששה לבקש ממנו לשחק ב"משפחה מאושרת".

כמובן, היא הרגישה כמו דויד שעומד להתייצב מול גוליית כשיצאה מהמעלית ופסעה לאורך מסדרון. היא פגשה באישה יפה מאוד נוספת שסקרה אותה בעיניה כשליבי התקרבה אל שולחנה.

"אני כאן כדי להיפגש עם מר זברב," אמרה ליבי, אך חיוכה לא זכה למענה.

"אולי תרצי להתרענן לפני שתיכנסי אליו."

"אוה, אני בסדר, תודה." ליבי נענעה בראשה – היא באמת רצתה רק לגמור עם זה.

"השירותים נמצאים בהמשך המסדרון, מימין."

למבוכתה הרבה הבינה ליבי שנרמז לה, מפורשות, שהיא צריכה לשפר את הופעתה.

האם דניאיל זברב הגדול יכול להניח עיניים רק על אנשים מושלמים? האם הוא מוכן להיות מוקף רק בנשים מטופחות ומגונדרות?

אך היא דיכאה את התגובה המתחכמת וניגשה אל שירותי הנשים כשהיא מסמיקה עד שורשי שערותיה. כשנכנסה לשירותים וראתה את עצמה במראת הגוף, גם אם לעולם לא היתה מודה בכך, היא שמחה על העצה להקדיש לעצמה כמה רגעים לפני פגישתה עם דניאיל.

זה היה יום אוגוסט חם, רוחות נשבו, ושערה הוכיח זאת.

ליבי, שהיתה נחושה בדעתה להמשיך להתאמן ולשמר את כישוריה, בלי השגרה הנפלאה של שיעורי ריקוד וחזרות, עסקה בחימום בבית כשקיבלה את ההודעה שאביה היה מעורב בתאונת דרכים. כמובן, היא לבשה במהירות טייטס ועליונית מעל בגד הגוף שלה, חטפה את תיק העבודה שלה ומיהרה למיון.

ראשה עדיין היה מסוחרר מכל המידע שאביה חשף בפניה אחר-הצהריים. העסק המשפחתי היה בצרות גדולות, והם היו חייבים שמסיבת יום-הנישואים הזאת תתקיים בחודש הבא. אולם כדי שהדבר יקרה, עליהם להשיג את אישורו של דניאיל להיענות להזמנה מהוריו.

ליבי לא יכלה לחשוב על הבעיות העסקיות של אביה בזה הרגע.

היא פשפשה בתיקה הענקי, הוציאה עליונית שנהב נקייה, לבשה אותה מעל בגד הגוף והחליפה את הטייטס בחצאית צרה אפורה. שערה הבלונדיני כבר היה אסוף אך מבולגן, לכן היא סירקה אותו ואספה אותו מחדש. פניה היו נטולות איפור והיא נראתה צעירה בהרבה מעשרים וחמש שנותיה. משום מה היא חשבה שמראה רענן לא יקסום לגבר מתוחכם כמוהו, אך לא היו לה תכשירים רבים בתיק האיפור שלה. מעט מסקרה הגדילה את עיניה הכחולות, והיא הוסיפה גם קצת ליפגלוס.

זה מה יש.

ליבי ידעה שאין לה סיכוי להשפיע עליו. גבר שחתך קשרים עם משפחתו בדרמתיות כזאת עד ששינה את שמו, בוודאי לא ירצה לשנות את המצב רק בגלל שהיא מבקשת.

חוץ מזה, ליבי היתה האדם האחרון בעולם שיגיד למישהו אחר מה עליו לעשות.

היא עצמה לא אהבה עצות חינם.

אחרת היא היתה עובדת בעסק המשפחתי.

ההשלמה עם הידיעה שהיא תישלח לדרכה עוד לפני שתצליח לפלוט את המשפט הראשון, כמעט העלימה את הפחד מפני הפגישה איתו.

כן, היא פשוט תגיד את מה שעליה לומר ואז תעזוב. היא לא תסכים להיבהל ממנו.

הסנובית בדלפק הקבלה כנראה פסקה שליבי נראית ייצוגית כעת, מפני שהיא הרימה את הטלפון והודיעה לאיש שהפגישה של שש הגיעה. "עם זאת, כמו שאמרתי זה – " הוא כנראה קטע אותה משום שהיא לא סיימה להסביר שוב שלפגישה הופיעה ליבי ולא לינדזי. "אני אשלח אותה פנימה."

כשליבי ניגשה סוף-סוף אל הדלת, הסתבר שהיא הקדימה את המאוחר.

"את יכולה להשאיר את התיק שלך כאן."

היא עמדה לסרב, אך הבינה שוב שלא מדובר בהצעה, לכן הניחה את תיקה על הרצפה וניגשה אל הדלת. כשעמדה להרים את ידה, פקידת הקבלה עצרה אותה.

"אל תדפקי, זה מעצבן אותו. פשוט תיכנסי."

ליבי נתקפה חשק לדפוק רק כדי לעשות לו דווקא!

ולדפוק שוב.

ואז לדפוק שוב.

המחשבה העלתה בה חיוך.

רחב!

וכך הוא ראה אותה לראשונה.

מחייכת מאיזו בדיחה פרטית, כי דניאיל ידע שהעוזרת האישית שלו בוודאי לא אמרה משהו שהישרה בה נינוחות.

היא היתה רקדנית.

לא לבושה חשף זאת אלא עמידתה, כשסגרה אחריה את הדלת. והיא ניסתה להתגבר על הליכת הרקדנית שלה כשהתקרבה אליו מעט ואחר-כך עצרה.

ליבי מצמצה כשנכנסה למשרד. היא עמדה בתוך גלויית נוף של לונדון. היא יכלה באותה מידה לקנות כרטיס ללונדון איי, אף ששם בוודאי לא היה יושב מולה מישהו חתיך כזה!

היו לו שיער כהה, עיניים כהות ועור חיוור, וצלקת אדומה חצתה את עצם לחיו השמאלית. הוא ישב זקוף בכיסאו מאחורי שולחן גדול מאוד והתבונן בה בעניין קל.

למרות המשרד הענקי, למרות החלל הרחב, הוא נראה כה רשמי ומרשים, עד שהשתלט על כל סנטימטר במקום.

"תודה שהסכמת להיפגש איתי, מר זברב," אמרה, אף שבתוך תוכה, בגלל ההשפעה האדירה שלו, רצתה בעצם להסתובב ולברוח.

"בחיי, מר טננט," אמר דניאיל. "איזה קול גבוה וצלול יש לך."

קולו שלו היה עמוק ודבריו היו מתובלים ומצופים במבטא רוסי שוקולדי. כשהתחוור לה שהוא רומז לפגישה שנקבעה עם אביה, חיוכה נמתח עוד יותר והיא איבדה את הפחד שלה.

"חוץ מזה, מר טננט," המשיך דניאיל כשעיניו בחנו את רגליה החשופות הדקיקות, "איזה עור חלק יש לך."

ליבי עמדה לפניו ולא פחדה כלל. היא עדיין חייכה.

"אני חושבת ששנינו יודעים, מר זברב..." החלה לומר, אך השתתקה כשפגשה כהלכה באותן עיניים אפורות קרות ששיפדו אותה. היא שלחה התנצלות אילמת לכל אותן נשים שלהן בזה בשמחה כזאת על שניהלו קשר איתו. היא מעולם לא הבינה נשים שיכלו פשוט לזנק למיטה עם גבר, אך היה עליה להתאמץ להיאחז במצפון שלה, כי הוא היה כה יפה, מבטו כה עז וכה סקסי עד שהוא אולי יכול היה להשכיב אותה בו-במקום.

היא נאלצה לכחכח בגרונה כדי שתוכל להמשיך לדבר, והיא נאלצה להיזכר במילים האחרונות שאמרה כדי למצוא את חוט מחשבתה.

כן, בדיוק...

"אני חושבת ששנינו יודעים, מר זברב," אמרה ליבי, "שאתה הזאב הגדול והרע!"