1
כמעט שלוש שנים חיכיתי שיואב יציע לי נישואין.
הוא לא עשה מזה דרמה גדולה. "טוב, נו, בואי נתחתן", הוא אמר. ואני, שחיכיתי למשהו רומנטי, לאיזה מטוס בשמיים עם שלט "התינשאי לי", או מיצג, כמו בצופים, עם כתובות אש, קיבלתי כוס קפה וביסקוויט לוטוס שהוא פתח עבורי.
"זה רק בגלל שזה חשוב לך", הוא אמר, "כי מבחינתי אפשר להמשיך ככה, אני לא צריך שאיזה רב יגיד לי ואני אחזור אחריו, תדבק לשוני לחכי אם אשכחך ירושלים. את ירושלים אני לא שוכח, ולגבי הלשון – היא מתפקדת יופי".
הוא אפילו לא קנה לי טבעת, והוא בטח לא כרע ברך. רק התיישב מולי במטבח שלנו, טבל את הביסקוויט בקפה שלו, ורגע לפני שכולו התמוסס פנימה – דחף אותו לפיו.
זה לחלוטין לא היה מה שדמיינתי.
התבוננתי בו וחשבתי, מה בדיוק אספר לילדים שלנו, שאבא הציע לאימא נישואין במטבח? שישבנו ואכלנו יחד ביסקוויטים והוא לא הרים אליי את העיניים בכלל כשהוא אמר את זה? כן, ילדים אהובים שלי, אבא שלכם לא ממש רצה להתחתן איתי, הוא רק רצה להרגיע את אימא שלו, שישבה לו על הווריד הראשי ומצצה לו את הדם.
*
בכל שישי בערב, כשהיינו מגיעים לאכול אצל הוריו, עדנה הייתה מסתכלת עליו ומסתכלת על אחיו, שצעיר ממנו בארבע שנים וכבר יש לו שלושה ילדים ופרצוף מסכן.
"טוב, מה את רוצה, אימא? לאסף נולדו תאומים, זו לא חוכמה. תתעסקי בינתיים עם הילדים שלו ותעזבי אותנו בשקט".
ואז היא הייתה מסתכלת עליי, ויכולתי לראות את המחשבות שרצות לה בראש לפי הפרצופים שעשתה. לא פעם שמעתי אותה אומרת לבעלה, "זאת'י, הפרינססה הזאת, לא תעשה לו ילדים. יותר מדי חשובה לה הגזרה שלה. אתה שומע, מוטי? מוטי? אתה שומע מה שאני אומרת לך?"
"כן, עדנה, אני שומע, אז מה את רוצה שאני אעשה? אני את שלי עשיתי". והמשיך לקרוא עיתון. הקפה השחור שלו היה מונח על השולחן הקטן במרפסת, ובין דפדוף לדפדוף הוא לגם ממנו בקול. מוטי אהב לקרוא את כל המילים בעיתון, כולל את אלו שבמודעות האבל, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה קרה ומי מת, ובגיל שלהם זה לא עניין של מה בכך.
"אנשים מתים כמו זבובים", הוא אמר לאשתו.
"בוקר טוב, מותק. איך ישנת?" עדנה ראתה אותי יוצאת מחדר האמבטיה ומייד הלבישה חיוך על הפנים שלה. היא כנראה לא שמה לב שנכנסתי לשם והייתה בטוחה שהפרינססה עדיין ישנה.
יואב יצא לרכיבת אופניים, זה היה הזמן היחיד שלו עם אחיו. קרן, אשתו של אסף, שחררה אותו לשלוש שעות ורבע בדיוק. אחר כך הוא יצטרך להחזיר לה את כל השעות והדקות, לא דקה אחת פחות.
שנאתי לישון בבית שלהם, אבל יואב אמר שזה כל כך משמח את אימא שלו ובשבילנו זה לא כזה סיפור, "אז אל תעשי מזה עניין, ליה, שימי כמה דברים בתיק ונלך".
אצלו זה באמת כמה דברים, כי אימא שלו החזיקה עבורו מכונת גילוח ואפטר שייב ותחתונים וחולצות וגרביים; העיקר שיבוא. אצלי, כל יציאה מהבית כוללת אריזה של כל הפרפומריה, הקרמים, המרכך לשיער, השמפו המיוחד לתלתלים, והפן, כי בלי פן אסור ללכת לשום מקום, גם לא למכולת.
כבר מזמן הבנתי שכל החום הזה, שאימא שלו מפגינה כלפיי וכלפי קרן, הוא מסכה שהיא עוטה על עצמה טוב-טוב, כמו ב"משימה בלתי אפשרית" כשמחליפים זהויות. אלא שאצלה זה היה באופן קבוע, מייד אחרי שהייתה מורחת קליניק, "כי קליניק זה היפואלרגני", ומעל עוד מסכה עם משהו, ורק אז מייק-אפ, פודרה וסומק. "כי אישה חייבת להיות מטופחת; קודם כול בשביל עצמה, אחר כך בשביל בעלה, שלא ילך לחפש אתונות בחוץ".
לא עניתי לה, רק חייכתי ונכנסתי לחדר שהיה פעם החדר של יואב. הפוסטרים שלו מימי התיכון עדיין כיסו את קירות החדר כי אימא שלו לא הסכימה שנוריד אותם.
גם כך הרגשתי שם נטע זר, עוף מוזר, סוג ב'. עדנה לא הבינה מה יואב מצא בשוורצע הזאת, למה דווקא היא מכולן. הוא חכם, נראה מצוין, וגם מרוויח, ברוך השם, והיה יכול לקחת לפחות מלכת יופי.
לפני כמה שבתות עדנה דיברה על זה עם אימא שלה, שלמרות שהיו לה מכשירי שמיעה מיוחדים, היא התרגלה לצעוק ולחזור על מה שאמרו לה. מרתה ישבה במטבח, טבלה בכוס הקפה שלה פרוסה מעוגת השמרים שהיא הכינה, ואמרה, "נו, מה אכפת לך, עדנה, העיקר שהילד מאושר. שוורצע זה יותר טוב מרוסייה. אני שמעתי שהרוסיות עכשיו תופסות את כל הבחורים הטובים, מוציאות להם את כל הכסף מהבלטות ולא מוכנות ללדת ילדים, כי ילדים כי זה משמין. עדיף זאת'י".
"המשפחה שלו היא משפחה חמה", כך סיפרתי לאדווה. "יש להם יכולת לחמם את האווירה בקלות ובנחמדות עם כמה משפטים לא במקום".
ארוחת ערב בימי שישי הייתה מנדטורית, ומי שלא הגיע נקנס; באותו שבוע הוא לא מקבל הביתה קופסאות של אוכל, ובמקומן הוא מקבל פרצוף סחוג והרבה הערות עוקצניות בטלפון.
"נו, אז איך היה אצל ההורים של ליה?" הייתי שומעת אותה צועקת, ויואב היה מזיז קצת את הסלולרי מהאוזן שלו ואומר באפתיות, "לא היינו אצל ההורים של ליה, אימא, היינו בבית".
"אני מבינה".
כאן היא הייתה עושה פאוזה, כאילו היא משחקת את הנסיך ב"המלט". "אז העדפתם להישאר בבית במקום לבוא לפה?"
"ליה הייתה חייבת לנוח, היה לה שבוע קשה", הוא נהג לענות.
ברגע שהמילים האלה עזבו את הפה שלו הייתי שואלת את עצמי, למה הוא לא מספר לה את האמת, למה הוא מפיל הכול עליי? למה הוא לא אומר לה שכל מה שהוא רצה זה לשבת בפלורנטין ולשתות כמה וודקות עם החברים שלו, ושגם אותי הוא השאיר בבית.
"אני מקווה שבשבוע הבא יהיה לה יותר קל", היא הייתה עונה לו, "כי אחרת אני אתקשר לפרופסורים שלה באוניברסיטה, ואגיד להם שישחררו אותה מהמטלות הקשות-קשות שיש לה, כי בגללן אני לא רואה את הבן שלי".
"הכול בסדר, אימא", יואב היה ממשיך לדבר באדישות ובינתיים בודק את המיילים שנכנסו לו לתיבה, מרחיק את הטלפון מהאוזן שלו, מהנהן ומנסה ככל יכולתו לסיים את השיחה.
בשלב הזה הייתי מרגישה איך הדם שלי מתחיל להתחמם למצב צבירה אדים. הייתי בולעת רוק, כי לא היה לי כוח לקום להביא לעצמי מים, ואומרת לעצמי, תירגעי, ליה, הכול טוב, עוד מעט תתחתנו ואת כבר תראי לה מה זה. היא תתחנן לראות אותו, ואת לא תצטרכי לדפוק לה חשבון יותר. תוכלי להוציא את הצד המרוקאי שלך, זה שמוסתר בינתיים, עד הטבעת, ואז נראה אותה. שתיחנק כבר עם הבשר בשזיפים שלה. מי בכלל רוצה לאכול את זה? שתגיד תודה שאני מוחלת על כבודי, סותמת את הפה ועושה את עצמי כאילו לא שמעתי את כל מה שהיא אומרת עליי, ואוכלת בשר קשה שאימא שלי לא הייתה מעיזה לתת לכלבים בשכונה, שלא ייחנקו ואז יאשימו אותה ברצח.
*
"אז מה את אומרת?" שאל יואב. הוא קם מהכיסא, הניח את הספל בכיור, פתח את הברז ומילא עד שהמים גלשו משפת הספל וכיסו את קרקעית הכיור. ככה אימא שלו לימדה אותו, "אחרת יש כתמים על הספלים וזה ממש חבל. הנה, תראה את הספלים של סבתא מרתה, הכול בדיוק כמו ביום שהיא באה עם האונייה, עוד לפני המלחמה. היה לה מזל גדול, ההורים שלה רצו שהיא תישאר בגרמניה, אבל היא החליטה שהיא נוסעת לפלשתינה.
"ליה?" המהם יואב בגבו אליי, ופתאום הבנתי שלא עניתי למה שהוא כינה "הצעת נישואין". כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יאמר לי, "ליה אהובתי, אני רוצה שתהיי אשתי". הייתי מדמיינת בלילות שהוא אומר לי שכל החיים שלו הוא חיכה לאישה כמוני, שאני אהבת חייו, שהוא לא מאמין איזה מזל נפל בחלקו, שהוא לא היה מוצא בחיים אישה טובה ויפה וחכמה ונפלאה יותר ממני.
במקום זה הוא הציע לי ביסקוויטים. שנתיים ושבעה חודשים חיכיתי. והמחווה שלו, שכללה פתיחה של הצלופן של שני ביסקוויטים – לא אחד, שניים! – לא ממש ריגשה אותי עד דמעות, ולכן לא צעקתי מייד, "כן, אהובי".
בביסקוויט השני נפער בי נקיק של נחל אכזב, שפעם היה מלא במים ועכשיו הוא מתייבש לו לאיטו.
זה יואב, שכנעתי את עצמי, ככה הוא. זה לא בגללי. הוא אדיש. זה האופי שלו. לא ממש אכפת לו מחתונות.
בחתונות של החברות שלי הוא היה נעמד בסוף, כשכולם היו נדחפים קדימה כדי לראות את החתן מזיל דמעה ואת הכלה רועדת מהתרגשות. הוא תמיד החזיק בידו כוס שמפניה גבוהה והמתין שאפסיק ליילל ולמרוח את כל האיפור שלי. כשהטקס הסתיים היה מתקרב אליי ואומר, "אני לא מבין על מה את בוכה", ומייד אחר כך שואל, "טוב, היינו?"
אף פעם לא נשארנו לריקודים, אפילו לא למנה הראשונה, כי מבחינתו של יואב זה בזבוז זמן.
"הוא לא בת", אמרה לי אדווה כשהתלוננתי בפניה, "מה את רוצה, שהוא יבכה בחופות של החברות שלך? תאמיני לי, ליה, את לא רוצה גבר שבוכה בחתונות. מה נהיה מגברים היום? צריך גם קצת פאסון. כל המדינה הזאת רכיכות. איפה הגברים של פעם, עם ידיים פצועות מעבודת אדמה, חרושות, עם סימני שמש וחתכים?"
"אדווה, את מדברת על אבא שלך. היום זה כבר לא ככה. גם בסיירת מטכ"ל מלמדים אותם שזה בסדר לבכות. ומה כל כך רע בזה? הם לא גוש בשר. זה בכלל לא רע לגלות שיש רגשות שם בפנים".
יואב התיישב בחדר העבודה. קבענו שהחדר יהיה של שנינו, אבל קצת אחרי שעברנו לגור יחד הוא השתלט עליו ואני מצאתי את עצמי עובדת בסלון.
נכנסתי להתקלח. נעמדתי מול המראה הקטנה, ואז טיפסתי על דופן האמבטיה כדי שאוכל לראות עוד חלקים בגוף שלי חוץ מהפנים.
כל ציצי שלי פונה לכיוון אחר. לאחד פטמה שקועה. רק כשתהילה ילדה את בר, הבנתי שככה קוראים לזה. הציצי הימני שלי דווקא מזדקר. כילדה, הציצים האלה עשו לי צרות צרורות, לכל החברות שלי היו ציצים שווים, עגולים וזקופים, ורק אצלי אחד הסתכל הצידה והשני לא הסתכל בכלל.
הבטן שלי רופסת ומסומנת בצלקת עם סימני מתיחה ורודים, מזכרת מתסביב שחלתי שהסתיים בניתוח חירום כשהייתי בת חמש-עשרה. "היא כמעט מתה", לחש אבא ג'קי לאימא שלי בחדר ההתאוששות. "היה שם דימום מסיבי, רגע לפני נמק". הם לא ידעו שאני שומעת, ואף פעם לא דיברתי איתם על זה.
נגעתי בצלקת. לפעמים, בחילופי עונות, היא מגרדת לי. למרות שהבטיחו לי בבית החולים שסימני הניתוח ידהו עם הזמן – זה מעולם לא קרה, הם ורודים ובולטים על העור הכהה שלי.
נכנסתי לאמבטיה, ומבעד לזרם המים יכולתי לשמוע את יואב מרים את קולו. "אסף, תירגע", הוא אמר.
זה לא היה אופייני ליואב. אחיו מעולם לא הצליח להוציאו משלוותו, או אולי זו האדישות שטבועה בו חזק כל כך. מעט מאוד אנשים הצליחו לעשות את זה. תמיד חשבתי שאם יודיעו לו שאבא שלו מת ממש ברגע זה, הוא יגיד, "אוקי. אני אבוא יותר מאוחר, אל תדאגו, זה יסתדר".
הסתבנתי במהירות, וכשיצאתי מהמקלחת עטופה בחלוק הכחול ובמגבת מסובבת על הראש כמו אבועגילה, ראיתי אותו עומד מאחורי הדלת עם הטלפון ביד.
לרגע שמחתי. חשבתי שהנה, הוא מחכה לי כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי, ועכשיו הוא ייקח אותי בזרועותיו ישר למיטה ונאהב לנו עד אור הבוקר. בכל זאת – הוא הציע לי נישואין.
במקום זה הוא אמר, "אסף התקשר, אשפזו את אבא שלי. אני נוסע לתל השומר", ובלי לחכות לתשובה הוא לקח את המפתחות שלו ויצא מהבית.
"רגע, חכה שנייה", צעקתי ויצאתי לחדר המדרגות, עדיין בחלוק הכחול, אבל הוא נעלם בפתח המעלית. חזרתי לדירה, פשטתי את החלוק, לבשתי מכנסיים קצרים ואת החולצה הלבנה שקנינו במחנה יהודה בפעם האחרונה שהיינו בירושלים, וככה, בלי להסתרק ובלי פן, נכנסתי לכפכפים ונסעתי לתל השומר, תוך שאני מחייגת אליו שוב ושוב.
כל הדרך הוא דיבר בטלפון. כשסוף סוף ענה לי הוא צעק, "מה את רוצה? את לא שומעת שאני בטלפון? למה את מטרטרת לי במוח?"
"מה קרה לאבא שלך?" צעקתי לו במהירות.
"אני לא יודע, אני בדרך למיון, כולם שם".
וניתק.
.jpg)
