צומחת מתופת

סופי

 

זה היה שבוע מלא תהפוכות עבורי. בכל בוקר קמתי מוקדם כדי ליהנות ממקלחת חמה שהייתה חסרה לי במשך שנים. השתמשתי בכל התכשירים השונים שקנה לי אנדריי, עמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי בתשומת לב רבה. מדי בוקר הלכתי לעבודה וחיכיתי לראות את אימא בסוף היום. אחר כך אנדריי ואני אכלנו ביחד ארוחת ערב ודיברנו שעות. הוא שיתף אותי במה שעבר במשך התקופה שלא ידע איפה אני. השבוע למדתי להכיר אותו יותר משהכרתי כל חיי. צפינו בטלוויזיה ושמענו מוזיקה ביחד, הוא הזכיר לי תקופה אחרת, שבה הייתי מוגנת ואהובה. את הערבים האלו איתו אני שומרת בליבי היטב. זאת הרגשה של בית, תחושה שלעולם לא ארצה לשכוח.

גם הבוקר בחנתי את עצמי. מאז שאני עובדת אצל בטי, עליתי במשקל. השיער שלי ארך, מגיע כמעט עד לישבן, אני קולעת אותו לצמה ומתלבשת. כמו אז, ג'ינס הם המכנסיים המועדפים עליי. השקעים מתחת לעיניים כבר בולטים פחות. המיטה שלי נוחה למדי, ואני מתעוררת מסיוטים באמצע הלילה לעיתים רחוקות יותר.

אתמול היה ביקור בלתי נשכח אצל אימא. אנדריי הצטרף אליי אחרי שכל השבוע הוא ניצל את הזמן לאימונים בחדר הכושר, בזמן שאני הייתי אצלה. תמיד כשהוא מלווה אותי לחדרה, האחות מספרת לו שאימא נראית חיונית יותר, נמרצת יותר. גם אני רואה איך היא נוטשת את בועת האדישות והאפתיות שהייתה בתוכה. הוא רצה להיווכח בשינוי. הוא הביט בי ובאימא יושבות קרובות זו לזו על המיטה שלה, בזמן שהקראתי לה את שני הפרקים האחרונים של ה"גיבן מנוטרדאם".

סגרתי את הספר והרמתי מבט לאנדריי שישב על כיסא מולנו, עיניו נצצו. "זה מזכיר נשכחות. נכון אימא?"

היא הנהנה לעברו ופנתה אליי. "אני אוהבת אותך, סופי שלי," אמרה בצרפתית. אנדריי זינק מכיסאו והתקרב אליה, בעוד אני הבטתי בה המומה. היא פנתה אליי מיוזמתה. אמרה לי משפט שלם. את המשפט שרציתי לשמוע יותר מכול.

"גם אני אוהבת אותך." הבטתי בעיניה והיא הייתה שם. כל האישיות המופלאה של האימא המכילה והדואגת, בעלת שמחת החיים ואצילות הנפש. ראיתי אותה, היא חוזרת אליי.

אנדריי סיפר לי ששינו לה את התרופות ושהיא בדרך להחלמה. הצעד הראשון הוא הרצון שמבעבע בתוכה. הרופא הסביר לו שלתרופות נגד הדיכאון יש אחוז הצלחה גבוה כל עוד נוטלים אותן בקביעות, אך לוקח מעל חודש עד שממש רואים תוצאות. הוא הבטיח שאם אימא תמשיך ככה, היא תחזור להיות כפי שהייתה לפני הדיכאון.

 

אני זונחת את המחשבות וחוזרת למציאות, מנגבת ידיים בסינר שלגופי ומביטה בשעון שעל הקיר. שעת העומס הסתיימה. בטי וקווין רגועים יותר עכשיו וזה הזמן שלי להפסקה קצרה. שילה עדיין כועסת עליי, ואני מחליטה לקנות לה כרטיס ברכה, להסביר לה שוב שלא הייתה לי כוונה לפגוע בה. אני יוצאת אל הרחוב ופונה לכיוון הדוכן של הולמארק1. בדרך כלל אני לא משוטטת בשעה הזו של היום. השמש מסנוורת אותי, אני ניגשת לדוכן משקפי שמש שמעבר לרחוב כדי לרכוש משקפיים משל עצמי במקום לקחת מאנדריי את משקפי השמש שלו.

"זה לא מתאים לך כל כך," אומר לי קולו המוכר בשעה שמדדתי משקפיים מול המראה. אני מתעלמת ממנו ונושמת עמוק, מנסה להאט את קצב ליבי המשתולל. מה מייקל עושה פה? "הנה, נסי את אלו." הוא מגיש לי זוג אחר.

אני מסירה את הזוג שמדדתי ומפנה מבט אל מייקל. הוא מזדקף והחיוך חושף הגומה שלו נמחק מפניו כשהוא רואה את מבטי. באיזו רשות הוא מייעץ לי? הוא מושך בכתפיו וידו שאוחזת עדיין במשקפיים מושטת לעברי.

סופי תירגעי! אני נוזפת בעצמי. מנסה להשליט קצת היגיון בעצביי. הוא גורם לי להיות דרוכה ונוקשה, אך זה לא הוגן כלפיו. אני לא צריכה לשדר לו את התסכול שלי ממנו, את התחושות שהוא מעורר בי. אני לוקחת מידו את המשקפיים ומפנה מבט לכיוון המראה, לא לפני שאני מספיקה לראות את הגומה שלו כשהוא מחייך שוב. הבטן שלי מתכווצת, הוא מחייך עבורי.

"תני לי לראות," הוא מבקש. אני פונה אליו. "מה דעתך?" הוא שואל בציפייה.

אני חוזרת לבחון את עצמי במראה. "לא יודעת," אני עונה לו בכניעה. "אלו מתאימים יותר מהזוג השני?"

"אני חושב שכן."

אני מושכת בכתפיי ושואלת את המוכר למחיר.

מייקל מתקרב ורוצה להגיד משהו, אך אני משתיקה אותו במבט כשאני מוציאה כסף מהכיס האחורי של הג'ינס ומשלמת. הוא מרים ידיים לכניעה וצוחק. "לאן את הולכת?"

אני נאנחת, חייבת לזכור שלפני הכול הוא חבר של אנדריי. חבר טוב שלו. לא יקרה לי כלום אם נדבר, כבר היו לי שיחות איתו בעבר.

"לקנות כרטיס ברכה."

"אפשר ללוות אותך?" ההיסוס ניכר בקולו.

אני מושכת בכתפיי בתגובה ומתחילה ללכת. הוא מדביק את הקצב וצועד לצידי.

"אני שמח שפגשתי אותך. הבוקר שלי לא היה מי יודע מה."

למה הבוקר שלו לא היה טוב? "ועכשיו היום שלך טוב יותר?" אני מקווה בשבילו שכן.

הוא מרים את משקפי השמש מעיניו ומבטו ננעץ בי. צבען החום בהיר המיוחד מפתיע אותי בכל פעם מחדש. אני בולעת רוק בכבדות כשזווית פיו עולה בצידו האחד של פניו. "היום שלי בהחלט משתפר מרגע לרגע," הוא אומר בקול נמוך. השיער השחור שלו נופל על מצחו אף שהוא מסרק אותו באצבעותיו לאחור. אני מפנה ממנו את המבט, חוששת ממה שיראה בעיניי. אנחנו מגיעים לדוכן של הולמארק, אני מתעלמת מנוכחותו ומחפשת כרטיס מתאים, מעקמת פנים כשאני קוראת את התוכן. בכל הכרטיסים כתוב משהו שרחוק ממה שאני מנסה לומר לשילה.

"מה את מחפשת?" קולו מזכיר לי את נוכחותו.

"לא משנה, בכל מקרה אני לא מוצאת את זה," אני אומרת באכזבה.

"בכרטיסים האלו כתובות יותר מדי מילים, לא?"

"האמת שלא אהבתי את מה שכתוב בהם."

"אני מכיר מקום שמוכר כרטיסים ריקים, תוכלי לכתוב בעצמך את מה שאת רוצה לומר."

הרעיון שלו מוצא חן בעיניי. אני מביטה בשעון, התמהמהתי יותר מדי. "זה רעיון טוב, אבל אני צריכה לחזור."

"אני אלווה אותך," הוא קובע וכבר מצטרף אליי. צלחתי את המפגש בינינו, אך זה מספיק, קיבלתי מנה גדושה ממנו היום. אני מחבבת אותו, מאוד, והתחושות שהוא מעורר בי גורמות לי לתחושת אי־נוחות. אני זקוקה להפוגה ממנו, אולי אפילו לתמיד.

"לא. אני אחזור לבד," אני עונה בנחרצות ומייד מתחרטת על הבוטות. "תודה," אני מנסה להישמע אגבית.

הוא מהנהן ונעצר במקומו. אני ממשיכה ללכת ועוצרת את עצמי מלהסתובב אחורה, לראות אם הוא עדיין שם. יש לי תחושה חזקה שהוא עדיין מביט לכיווני, אני מסתובבת בפינת הרחוב ומציצה לכיוון שבאתי ממנו. הוא עדיין עוקב אחריי במבטו, גורם לי לחייך. אני נעלמת משדה הראייה שלו ונכנסת למסעדה.

"סופי? הכול בסדר?" שואלת אותי בטי.

"כן, למה?" אני מיתממת. הלב שלי משתולל. שום דבר מזה לא בסדר.

"את סמוקה. לכי לשתות מים," היא מחייכת. אוף!

 

 

אני מדפדפת בעיתון ישן שמונח על השולחן הקטן ומתופפת ברגלי על הרצפה בחדר ההמתנה הצהבהב, חוששת שמא יהיה עליי לספר מה עברתי. אני לא מוכנה להרגיש מושפלת, מה יחשבו עליי אם יגלו שהייתי פעמיים בהיריון? ואולי הם לא יכולים לדעת זאת?

רופא אמור להצטייר כדמות חיובית שעוזרת לזולת, אך הרופא הנורא שנתן לי את הכדור שגרם להפלה, שיתף פעולה עם האנשים שהחזיקו בי. אני רואה בו את התגלמות הרוע, את ההוכחה שלא ניתן לבטוח באיש.

"את יודעת, גם אני מגיעה לעשות בדיקה כללית אחת לשנה," אומרת בטי היושבת לצידי. היא מניחה יד חמה על הרגל הקופצנית שלי אך זו לא מוצאת מנוחה. "אנחנו רק רוצים לדעת שהכול בסדר." אנדריי נעזר בבטי ללחוץ עליי להיבדק. כשהוא רוצה משהו, הוא יודע איך להשיג אותו. הסכמתי להיבדק רק כדי לא לשמוע אותו מסביר לי את החשיבות של הבדיקה, מתנהג אליי כאל ילדה קטנה. זה שאני לא רוצה להיחשף לא הופך אותי לבורה.

"סופי מורין?" קוראת המזכירה בשמי ומסמנת לי להיכנס לחדר כשאני נעמדת. בטי נשארת להמתין בחוץ כפי שביקשתי ממנה. להשפלה שלי לא יהיו עדים נוספים.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי. שתי רופאות ממתינות לי, מחייכות אליי.

"היי סופי, בואי היכנסי. את יכולה לשבת פה," אומרת לי הרופאה המבוגרת יותר. "אני דוקטור מרגרט. אני רופאה כללית, וזו," היא מחווה בידה לעבר הרופאה השנייה, "דוקטור מרי, רופאת נשים." אני יושבת כשידיי בין רגליי, גופי מכווץ מבושה, ומהנהנת לעברן. "חשוב לי ליידע אותך שכל מה שייאמר בחדר הזה יישאר כאן, בינינו. את מבינה?"

אני מהנהנת תחילה, ואז בגרון יבש וקול שבקושי נשמע אומרת, "כן."

"יופי. דודתך סיפרה לנו שנחטפת ובמשך עשר שנים הם לא ידעו עלייך דבר?"

"כן."

"בת כמה את?"

"עשרים וארבע."

"היית בת ארבע־עשרה כשנחטפת?"

"שלוש־עשרה," אני ממשיכה בתשובות הקצרות שלי.

"אני אשאל אותך שאלה אישית, אך היא חשובה מאוד. בסדר?" אני מהנהנת אף שזה לא בסדר. "האם במהלך התקופה הזו, היית במגע מיני?"

אני מרגישה את הרעידות בכל גופי, הלשון שלי כבדה. אני לא מסוגלת להודות בקול רם במה שעברתי. מזה בדיוק חששתי. הרופאה הצעירה מניחה יד על כתפי. "סופי," היא קוראת לי. "אנחנו חייבות לדעת." הראש שלי מסתחרר מרוב מחשבות מטלטלות. לבסוף אני אוזרת אומץ ומהנהנת.

הן ממשיכות לשאול שאלות על התזונה שלי, על ההרגלים שלי, ומסבירות שאעבור בדיקות דם שונות, בדיקות פיזיות וגם בדיקה וגינאלית, באזור שהנפש שלי נפרצה בכל פעם שמישהו פלש לתוכו. הרגשתי כפושעת בחקירה משטרתית.

דוקטור מרגרט הניחה שאני בתת־תזונה. "נחכה לתוצאות של הבדיקות ואז נדע אילו ויטמינים עלייך לקחת," היא הסבירה לי לאחר שהיא לקחה ממני דגימות דם ומילאה שבע מבחנות בצבעים שונים. היא יצאה מהחדר ונשארתי עם דוקטור מרי. החלק הקשה לפניי, עליי לעבור בדיקה וגינאלית.

"אני אהיה עדינה מאוד. אף אחד לא יפגע בך כאן." הבדיקות האלו הכרחיות ומפחידות באותה המידה. היא מלטפת אותי ברוך ומרגיעה אותי, מצליחה לשכנע אותי להתפשט.

הבדיקה קשה מאוד, אני נעה בחוסר נוחות ומשחררת את הדמעות. היא פונה אליי מפעם לפעם ושואלת אם אני רוצה שהיא תפסיק. אני מאשרת לה להמשיך. אני כבר שם, בתוך הסיטואציה הזו, מתמודדת איתה בגבורה ולא בצרחות. המחאה היחידה שלי היא הדמעות שגולשות על לחיי עם ההתייפחות השקטה. אם היא תפסיק עכשיו, אצטרך לעבור זאת שוב.

"סופי?" היא מבקשת את תשומת ליבי. "עברת בעבר הפלה?" גופי מתכווץ בתגובה לשאלתה ופולט התייפחות קולנית. היא מוציאה ממני לאט את המתמֵר. "זהו. את יכולה להתלבש, סיימנו כאן."

הופתעתי לטובה מהעדינות שנהגה בי הרופאה. היא לא שפטה אותי, אלא הבינה את הקושי שלי. לאחר הבדיקה היא לא שאלה שאלות נוספות. היא לקחה משטח מצוואר הרחם וביקשה שאחזור אליה בעוד חודש. "הכול יהיה בסדר," היא הבטיחה לי. "אני יודעת שאת מתמודדת עם שינויים גדולים ועם עבר לא פשוט. זה חשוב לשוחח עם אשת מקצוע שתוכל לעזור לך להתמודד עם הכול," היא הוסיפה.

 

אני נפרדת מבטי ויוצאת מהרכב. אנדריי ממתין לי בבית. המחשבה על חזרה הביתה נראית לי ציורית, רומנטית. לא מציאותית. אני חיה חיים רגילים? בית, משפחה, עבודה. נראה שיש לי הכול ועדיין חסר לי הרבה.

הרופאות עזרו לי להבין כמה דברים חשובים. אני לא יכולה להזניח את עצמי בגלל בושה. טיפלתי בגוף ושרדתי את זה, עכשיו אני שלמה יותר עם הלחץ של אנדריי לטפל בנפש. אני אשרוד גם זה כי אני רוצה יותר מאשר לחיות חיים ריקים מתוכן. אני יכולה להפיק מהם יותר, אבנה את עצמי, כמו שאמר לי אנדריי, אוכל לעשות מה שאני רוצה.

אני פותחת את דלת הבית ומנופפת לשלום לבטי שעדיין ממתינה ברכבה. קולו של אנדריי נשמע מחדרו, הוא משוחח עם מישהו.

"אני לא מאמין," הוא אומר בקול רם. "אז אתה נעלם? כל היום חיפשתי אותך ולא היית זמין." הוא שקט, כנראה מקשיב לדובר מן העבר השני. מעניין מה גרם לו להישמע נסער כל כך. אני מאפשרת לו את הפרטיות שנחוצה לו ונכנסת לחדרי, נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים, משחזרת את השיחה עם הרופאות. "פאקינג כלבה. אני לא מאמין. איך לא סיפרת לי?" הוא צועק.

אני מזדקפת בבהלה. מי הכעיס אותו? אני הולכת למטבח לשתות מים ושומעת את צעדיו של אנדריי מתקרבים. "תגיע אליי עכשיו. אני רוצה לשמוע את ההקלטה! אני פאקינג לא מאמין," הוא אומר בנחרצות ומנתק, מניח את הנייד על השיש ונושק לראשי.

הוא נראה מהורהר.

"מה קרה?"

"מה?" הוא ניעור מהמחשבות.

"למה אתה כועס?"

"למה?" הוא מגחך. "יש לי חבר חכם. הפתגם יותר מזל משכל פועל אצלו הפוך. יש לו הרבה יותר שכל ממזל." לא הבנתי כלום. הוא מוציא בירה מהמקרר, פותח אותה ולוגם לגימה ממושכת. "נזמין פיצה או סיני?" הוא מעביר נושא.

"אמממ, לא משנה לי," אני מושכת בכתפיי.

"אז סיני?" לא מתאים לאנדריי להישמע לא מרוכז, משהו ערער אותו. הוא תמיד מפגין שליטה.

אני מחייכת ומהנהנת.

"מה שלום אימא?" ביקשתי ממנו לבקר אותה היום במקומי. הוא מספר לי על ההתקדמות שלה בעיני הצוות הרפואי ולא מחדש לי דבר.

"עד שהאוכל יגיע, אני הולכת להתקלח," אני מודיעה לו כשהוא לוקח את הטלפון ליד.

"חכי רגע, סופי," הוא הולך אחריי לכיוון החדר שלי, "איך היה היום?"

"היה בסדר." בדיעבד זה לא היה נורא כמו שחשבתי שיהיה.

"אז את בסדר?" הוא מביט לתוך עיניי. אני נושקת על לחיו ומחבקת אותו.

"תודה שאתה דואג לי. הכול בסדר." אני נכנסת לחדר, אוספת את הפיג'מה הכחולה שעליה הדפס של מיני מאוס שקנה לי אנדריי, ונכנסת למקלחת.

המים מחטאים כל חלק טמא, אני מתנקה מכל מגע לא ראוי, ממגע ידיים צורב שהשאיר חותם בגופי ובליבי. משפשפת מעליי חטאם של אחרים. דמעות שוטפות את עיניי, אני אומרת לעצמי שזה הבכי האחרון בפעם ה... איזו פעם זו?

סגרתי את הברז והשקט שנוצר אִפשר לקולו של אנדריי להישמע. הוא כועס שוב. הוא בטלפון? אני ממהרת להתלבש ולהסתרק.

ריח האוכל מגיע אליי כשאני פותחת את דלת חדר הרחצה, כך גם קולו של מייקל. "אני חושב שיכולתי להרוג מישהו. הייתי חייב להתרחק."

 

 

 

מייקל

 

אחרי שנפרדתי מסופי, נכנסתי לחנות מכשירי כתיבה וקניתי לה כרטיס ברכה שעליו ציור של דובי מחזיק לב אדום. קיוויתי שזה יתאים למה שהיא חיפשה. אחר כך נסעתי לראות את כריס, נשארו לו עוד שבועיים עם הגבס הארור הזה. הוא נראה מתוסכל כל כך, יושב על הספה כשהרגל המגובסת מונחת על השולחן, שלט הטלוויזיה בידו, והמחשב הנייד מונח לצידו. המבט שהרים אליי היה כשל כלבלב שרוצה לצאת לטיול. הוא חייב להיות בתנועה מתמדת, השהייה בבית מטריפה אותו. הוא מטפס על הקירות עד שדיאן חוזרת מהעבודה.

"אני רואה שלא משעמם לך?" אני מחייך אליו ויושב לידו.

"נמאס לי מהחרא הזה. עוד שבועיים כאלו ובסוף תצטרך לאשפז אותי במחלקה הפסיכיאטרית," הוא מגחך לעצמו. "לפחות ניצלתי את הזמן ומצאתי עבודה. אתה יכול לשחרר לחץ עכשיו." אני פוקח את עיניי בפליאה.

"וואו, איזה יופי!" העיקר שיישאר קצת בסביבה ויפסיק לחיות כמו נווד. "במה?"

"מדריך צניחה חופשית," הוא אומר בגאווה. פי נפער ואז נסגר. אני מסתכל על הגבס המזוין ואז עליו. הוא מתחיל לצחוק.

"אני אמור להתחיל בעוד חודש," הוא מסביר, אך אין בזה שום היגיון. הוא עדיין יהיה צריך לעשות פיזיותרפיה, לחזק את השרירים. אני מחליט לא להכביד עליו עם המחשבות שלי. זה שיש לו למה לחכות עושה לו טוב והוא נשמע מרוצה.

אני לעומתו לא מרוצה בכלל. הוא אוהב סיכונים וריגושים, אנחנו לא משדרים על אותו גל וכנראה זה לא יקרה לעולם. אני נאנח וקם למטבח.

"אז מה אתה עושה פה מוקדם?" הוא קורא אחריי. בדרך כלל אני מגיע אליהם מאוחר בערב. הוצאתי בירות מהמקרר, הגשתי לו אחת והתיישבתי בכבדות. התחלתי לספר לו מה קרה. דיאן הגיעה באמצע הסיפור וחזרתי עליו באוזניה. כשהם שמעו את ההקלטה בנייד שלי, דיאן נדה בראשה כלא מאמינה. כריסטופר רק משך בכתפיו.

"אז מה, היא מכוערת?"

"מי?"

"לוסי הזאת." הוא מחווה לעבר הנייד.

"ממש לא." לא חיצונית בכל אופן. אחי מרים לעברי גבה. "תגיד אתה מטומטם?" אני נוזף בו, "תחשוב מה היה קורה אם הייתי מזיין אותה? היא הייתה גומרת לי את הקריירה."

"באמת כריס! שאני לא אשמע שאתה עושה שטויות כאלו. אלוהים," אומרת דיאן בכעס. אפילו אותה, האדם השאנן ביותר שאני מכיר, הסיפור הזה טלטל. "מייקל, מה אתה הולך לעשות?"

"תהיה כאן נקמה מתוקה," אני מבטיח.

אני נפרד מהם, נכנס למכונית ומתקשר לאנדרו בדיבורית. במהלך היום ניתקתי את הנייד והפסדתי שיחות רבות, ממנו ומג'ון בעיקר. אנדרו נשמע כועס, מתברר שהשמועה כבר פרסה כנפיים ומצאה דרכה לחברים היקרים שלי בעבודה. אני אראה לכל אחד מהם בדיוק מאיזה חומר קורצתי. עכשיו כשאני רגוע יותר, אני יכול לחשוב בהיגיון, אני כבר יודע מה אני הולך לעשות אחרי סוף השבוע. הקרקס הזה לא יהיה על חשבוני.

 

 

"אם הייתי במקומך הייתי עושה אותו הדבר. פאק! אני לא מאמין איזו תעוזה יש לה," אומר לי אנדרו. הוא כועס כאילו באמת היה במקומי, מסתובב הנה והנה בסלון שלו. אני יושב על הספה ועוצם עיניים, מותש מהיום הזה. מתאים לי שתהיה לי הפוגה מהנושא הזה. אני פוקח עיניים כבדות ומשפשף את הרקה.

"די, אנדרו. הפאקינג כלבה הזו לא מעניינת אותי." לעומת זאת... אחותו היפה שמוסתרת מעט מאחוריו, מעניינת אותי מאוד ברגע זה. עיניה הצלולות נראות מבוהלות. נראה לי שטון הדיבור שלנו מלחיץ אותה. אנדרו זז הצידה, והנה היא עומדת מולי. פאק! היא לובשת פיג'מה קצרה. רגליה הלבנות והחטובות, יש לומר, חשופות לעיניי. לפי קצב הלב שלי, אני מבין עד כמה אני נרגש לראות אותה.

אנדרו עוקב אחרי המבט שלי ומסתובב אליה. "סופי, יצאת מהמקלחת בזמן. האוכל הגיע," הוא משנה את טון דיבורו ברגע שהוא פונה אליה.

הוא מסמן לי בעיניו לחתום את הנושא ואני מהנהן.

"אני הולך להביא צלחות," אומר אנדרו תוך שהוא ניגש למטבח.

היא לא מביטה בי, עומדת כמאובנת, אובדת עצות. שפתיה הוורודות היפות רועדות. אני לא מבין את התגובה שלה, היום היא הייתה בסדר איתי. האמת שזה לא אמור להפתיע אותי, כבר גיליתי עד כמה היא לא צפויה. "אני כבר חוזרת." היא בורחת לחדרה והדלת נטרקת. שיט. מה יהיה עם הבחורה הזו?

"איפה סופי?" אנדרו מניח שלוש צלחות על השולחן.

"כדאי שתבדוק שהיא בסדר," אני מחווה בראשי לעבר הכיוון שאליו ברחה. "אני אלך." אני לא מסוגל לראות שהיא מפחדת ממני. זה הדבר האחרון שאני רוצה.

"מה פתאום? לא סיימנו לדבר. חכה כאן!" אני מושך בכתפיי, מסוקרן לדעת אם התגובה שלה היא בגללי או שאולי זה היה משהו אחר שהבהיל אותה.

לפני שאנדרו יוצא מהסלון לכיוון חדרה, היא חוזרת לבושה. יותר מדי לבושה. עכשיו אני מבין למה היא ברחה. השריטה שלה עמוקה מאוד.

אני לא יכול להסתבך עם הבחורה הזו. אני משנן את המנטרה הזו לעצמי.

בחורה? היא ילדונת.

טוב. לא ילדונת, היא בת עשרים וארבע.

מה פתאום אכפת לי מכל זה? אכפת לי ממנה?

כי היא אחותו של החבר שלי. לכל חבר טוב היה אכפת באותה המידה, לא? אז למה לעזאזל כשהרגשתי חרא היום, רציתי לראות אותה?

אני לא יכול להסתבך בזה.

פאק! אני לא רוצה להסתבך בזה. איתה. אני לא הטיפוס המסתבך.

אני מסתכל עליה ומחייך. היא יפהפייה גם כשהיא מכסה כל חלק מגופה בבגדים גדולים ומגוחכים, במיוחד עכשיו, כשאני יודע מה מסתתר תחתם. היא לוקחת לעצמה מנה ומתיישבת על הכורסה מול הטלוויזיה בשיכול רגליים, רחוק ממני ככל האפשר.

נראה לי שבכל זאת הסתבכתי.

הנייד של אנדרו מצלצל והוא עונה לטלפון, מסמן לי שהוא כבר חוזר. אני מוציא את כרטיס הברכה מכיסו הפנימי של הז'קט ומושיט אותו לעברה של סופי. "במקרה נתקלתי בכרטיס הזה. הוא מתאים לך?"

היא פונה אליי מבולבלת ומסתכלת על היד שלי, עיניה נפערות בהפתעה. רק בשביל לראות את העיניים האלו מופתעות, היה שווה לחפש את הכרטיס הזה. היא לוקחת אותו ממני ופותחת אותו. "הוא ריק." שפתיה נמתחות בחיוך עדין.

"ככה תוכלי לכתוב מה שבא לך." מעניין למי הכרטיס מיועד? "קחי אותו."

"באמת?" היא שואלת בביישנות ולחייה נצבעות בסומק קל. אני מדמיין או שגרמתי לה להסמיק?

הרגע הנדיר בינינו נגמר כשאנדרו חוזר לסלון. סופי צופה בטלוויזיה, אנדרו ואני אוכלים ומשוחחים בשקט על יום שני הבא. בישיבת הבוקר אני אשמיע את ההקלטה מול כולם. הרצון שלי לנקמה חזק כל כך. לפגוע במוניטין שלי? אין סיכוי שאתן לזה לקרות.

"תלך מחר למשרד?" שואל אנדרו. בשבת המשרד יחסית ריק וזה זמן טוב להספיק הרבה, בלי שיחות טלפון, בלי פגישות לא צפויות. עניין של כמה שעות ואז אלך להתאמן. מקווה שניפגש באחד הברים בערב.

"אני מושעה," אני מגחך. כאילו שזה ימנע ממני ללכת לעבוד. "האמת שלא תכננתי, אבל אין לי ברירה, השארתי יותר מדי דברים פתוחים." הייתי אמור לסיים היום הכול כדי לבלות מחר עם דיאן וכריס. חלפו שנים מאז הייתי מתמחה שעובד גם בסופי שבוע.

"מה עם כריס באמת?"

"מצא עבודה. מחכה להוריד את הגבס ולהתחיל לעבוד." אני מחייך כשאני חושב על העבודה שלו.

"מה אתה אומר? אז הוא נשאר פה? עבודה קבועה? רק שלא ישתעמם. אתה יודע."

"להשתעמם?" אני צוחק. סופי מביטה בי לרגע קצר וחוזרת להביט בטלוויזיה, ראשה שעון על אחת הכריות. היא נראית נינוחה יותר לעומת המתח התמידי שהיא מצויה בו בדרך כלל. "הוא מצא עבודה כמדריך צניחה חופשית." אני מחזיר את המבט לאנדריי, מדגיש לאט את שלוש המילים האחרונות.

"מה אתה אומר? שיחק אותה."

"הוא שונה ממני כל כך," אני נאנח. אני שמח בשבילו, הבעיה היא אצלי, אני אוהב להרגיש את הקרקע מתחת לרגליים שלי. הוא אוהב את האוויר.

"אתה יודע, יבוא יום ותרצו אותם דברים."

"ממש. מתי? אני כבר רוצה להגיע לשם."

"בגיל חמישים," הוא צוחק. "שניכם תרצו לעשות סקס כמו בני עשרים," הוא לוחש את המשפט האחרון. אני מרים מבט לעברה, מוודא שהיא לא שומעת אותנו. למעשה, אין סיכוי שהיא תשמע, היא נרדמה כשצלחת מלאה באוכל מונחת בחיקה.

"אני מבין שחזרת לספר בדיחות," אני מחייך אליו וקם, מתקדם לכיוון הדלת. "אני ארצה לעשות סקס כמו בן שלושים," אני מושך בכתפיי.

"וואלה? צודק! אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום..." שנינו צוחקים ליד הדלת. השיחה הילדותית הזו השכיחה ממני את היום הנורא הזה.

"אחותך לא אכלה כלום." אני מחווה לעברה. מבטו מרצין, בהחלט שינוי חד של הנושא.

"אני יודע, היא אוכלת ממש מעט."

"חשבתי שהיא אוכלת טוב יותר, דווקא נראה שעלתה קצת במשקל."

"מייקל," הוא מזהיר אותי, "אתה בוחן את אחותי?" עיניו ננעצות בעיניי, מבט ללא פשרות.

אני לא מתקפל. אחותו מעניינת אותי. בא לי להגיד לו שאני ראיתי אותה קודם. "ברור. אתה יודע שאכפת לי ממנה." אני לא חושב שהוא ישמח לדעת שאני חושב עליה הרבה.

"אתה חבר טוב." מבטו מתרכך. הו, אנדרו, לא היית אומר את זה, לו ידעת מה עובר לי בראש...

"באמת טוב לדעת," אני מושך בכתפיי ויוצא. "נדבר מחר," אני אומר רגע לפני שאנדרו סוגר את הדלת.