מבוא
המוות אינו רק מאורע ביולוגי נתון, כי אם גם זירה של מלחמת תרבות על המשמעויות הנקשרות בו ועל האופן שבו יש לארגן אותו. אם כאירוע קונקרטי ואם במובן הכללי של ודאות התרחשותו, המוות מטיל אימה על האדם ומערער על יציבותה ועל תפקודה של החברה. עקב השאיפה למזער את ההפרעה הנגרמת בגינו ולשמר את הסדר החברתי על כנו, גורמי הכוח והשליטה מפתחים ומפיצים מכלול של מוסדות, בעלי מקצוע, תפיסות, נורמות והסדרים שנועדו להעניק משמעות למוות ולפקח על היבטים הקשורים בו. אני מציע לכנות את המכלול הזה "מערכת המוות ההגמוני". כחלק ממערכת זו, ישנם מודלים ותסריטים תרבותיים שנועדו לעצב את אופני ההתייחסויות החברתיים להיבטים הקשורים במוות. ציות למודלים האלו באשר לדרך "הנכונה" או "הנאותה" לעסוק בנושא משמר את ההבניה של מה שמכונה בספרות המחקר "מוות טוב" (Bradbury 1999: 142).
בחברה היהודית בישראל בת־זמננו פועלת מערכת מוות הגמוני מקיפה ובעלת אחיזה איתנה בציבור. מוקד מרכזי של המערכת נוגע לסיבות מוות ולמשמעות הערכית הנכרכת בהן. מוות במהלך לחימה, בהקשר השואה או עקב פיגוע טרור מוכר כבעל חשיבות חברתית, וככזה מונצח בפומבי, נדון בתקשורת ובמערכת החינוך, ושארי המתים מקבלים אף הם תגמולים סמליים - יוקרה והערכה חברתיות - ותגמולים חומריים על פי חוק. העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ואף מחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשוליים. מוקד נוסף של מערכת המוות ההגמוני נוגע לסוף החיים. בדומה לחברות מערביות־מודרניות אחרות, החברה הישראלית עיצבה "מוות טוב רפואי", הכולל הסדרים ברורים בנוגע לניהול של סיום החיים במוסדות רפואיים, ובפיקוח הדוק של גורמי רפואה שעל פיהם יישק דבר באשר לאופן הטיפול באדם הנוטה למות. מוקד שלישי נוגע לאופן הטיפול בגופה. הניהול המקובל בישראל הוא זה שמבצעים גורמי דת אורתודוקסיים - חברות קדישא הן בעלות מונופול בנושא ומופקדות על הרוב המכריע של בתי הקברות ליהודים ועל עריכת טקסי קבורה על פי הנוסח האורתודוקסי.
על רקע מערכת המוות ההגמוני בישראל, מחקר זה בוחן פעילות של שלושה ארגונים חברתיים הכלולים בקטגוריה שאני ממשיג כ"ארגוני מוות חלופי" - גופים חברתיים שהמוות הוא הציר המארגן של פעילותם, המאתגרים תפיסות והסדרים הגמוניים ומקדמים חלופות להם:
• 'בשביל החיים' (הוקם ב-2000) פועל להשגת תמיכה ממסדית וחברתית במשפחות שיקיריהן התאבדו. כמו כן, הארגון מקדם פעילות נרחבת בנושא מניעת התאבדות.
• 'ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד' (הוקם ב-1987) פועל לקידום פרוצדורות של אי־הארכת חיים של חולים סופניים שזהו רצונם.
• 'מנוחה נכונה' (הוקם ב-1986) שם לעצמו למטרה לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר באופן התואם את השקפת עולמו, בסבסוד המדינה.
את פעילי שלושת הארגונים אני מגדיר כ"יזמי מוות חלופי" - שחקנים חברתיים המבקשים להפיץ תפיסות לא מקובלות ולקדם הסדרים לא מקובלים בנוגע למוות. בכל אחד מהארגונים יש גרעין, לא בהכרח קבוע, של פעילים שיוזמים ומבצעים את עיקר הפעילות. לצִדם יש כמה מאות עד כמה אלפי חברים שמשלמים דמי חבר; מגיעים למפגשי הארגון; משתתפים או השתתפו בקבוצות התמיכה שמארגן 'בשביל החיים' לבני משפחה שיקיריהם התאבדו, מילאו את טופס ה"צוואה בחיים" שמפיץ 'ליל"ך' ובו פירטו את ההנחיות לאופן הטיפול שהם מעוניינים או אינם מעוניינים לקבל בסוף חייהם, וקברו את יקיריהם או נקברו בעצמם בבתי הקברות שמפעיל 'מנוחה נכונה', בטקסי לוויה שעוצבו בהתאם לרצונם.
הניתוח האינטגרטיבי של הארגונים העומד במרכז מחקר זה מתבסס על ההנחה שלצד הבדלים בתחומי הפעילות, במטרות הארגוניות, במספר החברים והתומכים ובאופני ההתנהלות, יש קווי דמיון בבסיס פעילותם. הגופים שאני חוקר מבקשים להעשיר את הדיון הציבורי בסוגיות שאינן מקבלות התייחסות חברתית וממסדית. בשאיפה זו יש קריאת תיגר על ההבחנה בין מוות בהקשר הלאומי, שנוכחותו בספרה הציבורית בישראל רבה, ובין המוות הפרטי, "הבנאלי", שלכאורה אין בו עניין לציבור (Walter 1994: 189), או אף ה"מגונה" במקרה של התאבדות. זאת ועוד, פעילי הארגונים מבקשים להפיץ רעיונות ואופני התנהגות חדשניים ושנויים במחלוקת תוך כדי אתגור תפיסות רווחות ומאבק בגורמי מקצוע מוסמכים לעסוק במוות. 'בשביל החיים' שואף לשנות את היחס החברתי המגנה והמדיר שהוא מנת חלקם של אנשים שנטלו את חייהם ושל בני משפחותיהם, ופועל להעלאת העיסוק בהתאבדויות לסדר היום החברתי, מתוך ערעור העמדה שלפיה מוטב להימנע מלדון בנושא מחשש שהדבר יעודד התאבדויות נוספות. 'ליל"ך' מקדם פרוצדורות אותנזיה, העלולות להיתפס כעידוד התאבדות, וכן נאבק במדיקליזציה של המוות ומאתגר את סמכותם הבלעדית של גורמי הרפואה לנהל את תהליך קץ החיים. 'מנוחה נכונה' מקדם טקסי מוות בבתי קברות שהוא מפעיל, ובכך מערער על מצב שבו גוף הקבורה הדתי־אורתודוקסי - שמורכב מחברות קדישא - נתפס כאחראי הבלעדי להבאת אדם למנוחתו האחרונה.
אני מציע לראות בהתנהלות שלא על פי מערכת המוות ההגמוני ביטוי של "מוות רע", כלומר מוות שאינו מקובל חברתית, שהעיסוק בו נעדר לגיטימציה ואף עלול להיתפס כערעור על הסדר ועל הארגון החברתיים ולהיתקל בגינוי ובהתנגדות. תחומי עיסוקם של פעילי שלושת הארגונים, הגוף שבו הם חברים ומטרות פעילותם חורגים ממערכת הפיקוח החברתית בישראל ואף מאתגרים אותה. לפיכך, בעיה האורבת לפתחם היא תפיסה שלהם כמקדמים עיסוק במוות רע. נראה ששני אופני התנהלות עיקריים פתוחים בפני הפעילים, אך שניהם עלולים להקשות עליהם בהשגת מטרותיהם. מחד גיסא, הם יכולים לבחור לפעול הרחק מעין הציבור וכך לצמצם את הגינוי ואת הרתיעה החברתיים, אולם התנהלות מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם שאיפתם לקדם שינוי חברתי נרחב בתחומי עיסוקם. זאת ועוד, פעילות "מתחת לרדאר" תותיר את הארגונים בשוליים החברתיים ותקבע להם דימוי של עוסקים בנושאים נעדרי לגיטימציה. מאידך גיסא, פעילות פומבית ואתגור מפורש של סדרים מקובלים עלולים לעורר או להגביר את הסנקציות החברתיות ואת ההתנגדות בקרב הציבור ובקרב גורמי מוות הגמוניים כלפי הפעילים וכלפי פעילותם. עולה מכך פרדוקס בנוגע לאופן התנהלותם וניסיונות השגת מטרותיהם. פרדוקס זה מעלה את שאלת המחקר שאליה אני נדרש: כיצד מקדמים עיסוק במוות רע בחברה שאינה סובלנית לחריגה ממערכת המוות ההגמוני?
לצורך ניתוח הפעילות של יזמי המוות החלופי נעזרתי בשיטות מחקר איכותניות, הסתמכתי על שלל חומרים אמפיריים ועל מקורות נתונים מגוונים: ערכתי ראיונות עומק מובנים למחצה עם בעלי תפקידים ופעילים בארגונים; קיימתי תצפיות בכינוסים ובאתרי פעילות; ואספתי ארטיפקטים תרבותיים כגון ביטאונים, כתבות בתקשורת ודיונים בכנסת. בתוך כך, ביקשתי להקיף זירות פעילות שונות, הן ברמה הפנים־ארגונית המכוונת לפעילים והן ברמה הציבורית, בפעילות הפצת מסרים ואינטראקציות עם גופים שונים ובכללם גורמי ממסד.
לאחר הצגת הרקע התיאורטי, החברתי והתרבותי של מחקר זה אנתח את האסטרטגיות שנוקטים פעילי הארגונים לצורך הפצה של תחומי עיסוקם, מתוך ניסיון שינוי משמעותם השנויה במחלוקת והצדקת ההידרשות אל תחומי עיסוק אלה. נוסף על כך אבחן ביטויים של אסטרטגיה פרדוקסלית לכאורה, של דגש על פעילות מכוונת חיים מצד ארגונים חברתיים שעיקר עיסוקם הוא מוות. היבט נוסף של מוות רע הוא שהפעילים חברים בארגונים שאינם מוכרים כמוסמכים לעסוק במוות. לצד הניתוח של הניסיונות להצדיק עיסוק בנושאים שנויים במחלוקת אציג ניסיונות השגת לגיטימציה לארגונים עצמם. אנתח יצירת קשרים עם מנגנוני מדינה ועם גופים נוספים ב"שדה המוות" לצורך השגת לגיטימציה "עוקפת הגמוניה" לפעילות של ארגוני המוות החלופי. לאחר מכן אתמקד בהתנהלות הארגונים ביחס ישיר למוקדי המוות ההגמוני. יזמי המוות החלופי מבקשים לקדם רפורמות, שלמצער חלקן עומדות אל מול גורמים מוסמכים ועמדות ממסד. אבחן ניסיונות של הפעילים לבסס את מומחיותם לנוכח מומחי מוות הגמוניים. עוד אנתח את היחסים המורכבים - יחסי קִרבה, מובחנות וביקורת - שמנהלים פעילי הארגונים עם מוקדי המוות ההגמוני בישראל - מוות בהקשר הלאומי ומוות שמעורבים בניהולו ובהתייחסות אליו גורמי דת אורתודוקסיים.
פרקי הספר מאורגנים על פי מאמציהם של יזמי המוות החלופי לבסס את עצמם ואת תחומי עיסוקם מתוך הידרשות לקשיים שונים. ארגון זה נובע משאיפתי להעמיד במוקד הדברים מרכיב מרכזי העולה מניתוח פעילות הארגונים, והוא ניסיונותיהם להשיג לגיטימציה חברתית וממסדית לעיסוק הנתפס כְבלתי מקובל, כאמצעי להשגת מטרותיהם הרשמיות. בניתוח הנתונים שמתי דגש על השוואה בין הארגונים על פי נקודות משותפות; אך מאחר שלא כל הסוגיות הנדונות מקבלות אותו משקל ואותה חשיבות בכל אחד מהגופים, וכדי לא לכפות קטגוריות ותמות ניתוח, יש לעתים חוסר איזון בהצגת הארגונים. עם זאת, בסופו של הספר אמורה להתקבל תמונה עשירה בפרטים באשר לשלושתם ביחד ועל כל ארגון בנפרד. כמו כן החלוקה לפרקים לא מיועדת להיות חדה וחותכת. אדרבה, מחקר זה ארוג מחוטי שני שחלקם מלווים כל ארגון לאורך מכלול הניתוח. נושאי הפרקים משתלבים ומאזכרים זה את זה, וכך גם רעיונות שנרמזים בפרק מסוים עומדים במרכז פרק אחר. אופן הצגה זה של המחקר נועד לבטא את המורכבות הכרוכה בפעילות של יזמי המוות החלופי.
ספר זה מבקש למלא חסרים אמפיריים בספרות המחקר. ראשית, רוב המחקרים בתחום המוות בישראל מתמקדים בהקשר הלאומי. המחקר הנוכחי בוחן תחום מוזנח של פעילות בתחומי עיסוק המובחנים ממערכת המוות ההגמוני, של גופים שאינם משתייכים למערכת זו. שנית, המחקר מנתח פעילות במסגרת ארגונית בנושאים קשורי מוות שנבחנו בצמצום, בישראל ובתרבויות אחרות. המחקרים המועטים שמוקדשים לשכול במשפחות כתוצאה מהתאבדות נוטים לתאר את השכולים כמסתגרים ביגונם ומצניעים את אסונם בניסיון להתמודד עם הסטיגמה החברתית המוטלת עליהם ועל יקיריהם שהתאבדו. אך מה עם אלה שאינם שותקים ומסתגרים, אלא פועלים באופן מאורגן לשינוי היחס החברתי? אלה קיבלו התייחסות מחקרית מועטה ביותר. בדומה לכך, פעילות מאורגנת לקידום חלופות בהסדרי לוויה וטקסי מוות כמעט לא נחקרה. אמנם תחום הפעילות של ארגונים המקדמים אותנזיה נחקר, גם בהקשר הישראלי, אולם תרומה אמפירית מסוג שלישי שאני מציע היא הסתכלות כוללנית, ראשונה מסוגה: מטרתי היא להשוות בין אופני הפעילות של שלושה ארגונים שונים על מנת להבליט נקודות דמיון ודגשים ייחודיים באופן הפעילות של כל אחד מהם בתחום פעילותו הספציפי, ועל מנת לעמוד על תמות כלליות, רחבות, וכך להציג ניתוח מקיף באשר לניסיונות שינוי של תפיסות והסדרים בנושא מוות בחברה הישראלית.
מחקר זה משלב בין המיקרו למאקרו על ידי ניתוח פעילות של חברי ארגונים קטנים יחסית, הפועלים בשולי החברה אך שואפים לקדם שינוי חברתי ותרבותי רחב היקף. זאת ועוד, השוליים מספקים לחוקר החברה נקודה ארכימדית שממנה אפשר לפתח פרספקטיבה ביקורתית על המרכז. מהמקום הזה אפשר לבחון אידיאולוגיות דומיננטיות שנתפסות כנורמטיביות או אף טבעיות (Lock 1995: 1). חשיפת "המובן מאליו" בנוגע לתפיסות מוות מתאפשרת באמצעות בחינה של גופים המאתגרים אותן ומציעים להן חלופה. נוסף על כך, מטרה של ספר זה, ותרומה מוצעת, היא לבחון את השוליים כדי לתת קול לקבוצות שלא תמיד נשמעות ולהביא למרכז את תחומי עיסוקן המודרים, מתוך תקווה שהדבר יסייע, ולו במקצת, לקידום מטרותיהן.
בדומה ליכולת להסיק על המרכז באמצעות בחינת השוליים, כך באמצעות חקר המוות אפשר ללמוד על עולם החיים ועל התהליכים והערכים הרווחים בחברה. מחקר זה מבקש להאיר היבטים בחברה הישראלית באשר להתנהלות שחקנים חברתיים ולמאבקי כוח בין גורמי הגמוניה לגורמים מאתגרים באמצעות בחינה של פעילות חלופית בנושא מוות, שהיא זווית ניתוח שלא נדונה בהרחבה. עם זאת אין בכוונתי לעשות רדוקציה של פעילות בהיבטים קשורי מוות לפעילות בתחום החיים. כפי שאני מראה בפרקי הספר, ניתוח מבעד לפריזמה של תחום המוות מעלה סוגיות שחלקן חופפות ומשיקות לסוגיות אחרות של פעילות חברתית וחלקן ייחודיות.
שאיפתי להעמיד את המוות במרכז מתבטאת בתחומי הידע והספרות התיאורטית שבהם אני נעזר. במוקד עומד תחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של המוות, ובכלל זה אופנים מקובלים ולא מקובלים לעסוק בנושא, מאבקים חברתיים, וניסיונות לעצב ולשנות תפיסות, הגדרות, הסדרים ומשמעויות של מוות טוב ומוות רע. לכך מצטרף תחום ידע נוסף - ניתוח מסגור (framing analysis) של ארגונים חברתיים. תהליכי מסגור הם מאמצים אסטרטגיים לעצב ולהפיץ "מסגרות" - פרשנויות של המציאות החברתית ודימוי של הארגונים עצמם - כדי להניע לפעילות קולקטיבית, לספק לגיטימציה לפעילות ולהשפיע על השיח הציבורי (Hipsher 2007: 246). נוסף על כך, גם תחומי ידע ספציפיים שבהם אני עושה שימוש, כדוגמת סוציולוגיה של בעיות חברתיות, "עבודת גבול" סמלית, ויחסי הדיוטות־מומחים, מוצגים דרך פריזמת המוות.
ביטוי נוסף להעמדת המוות במוקד הניתוח עולה ממושגים שאני מפתח על בסיס מונחים מתחום ספרות המחקר בנושא ארגונים חברתיים. אני עומד על המאפיינים של מה שאני מכנה "זהות מוות קולקטיבית" ושל פעילות ב"שדה המוות". מצד אחד, במושגים אלה כלולים מאפייני מסגרת הידע שממנה הם שאובים. מצד אחר, הניתוח שאני מציע מבקש לעמוד על ייחוד הנקשר במושגים, הנובע מהעיסוק במוות.
בהמשך לכך, המחקר הנוכחי מבקש להוסיף לתחום התיאורטי בחקר המוות. מספרות המחקר עולה על פי רוב תמונה דיכוטומית - מוות הוא "טוב" או "רע". אפשר לנסות "לתקן" את המשמעות של מוות רע ולהציגו כמוות טוב, כמתואר במחקרים שונים, אולם אם הארגונים שאני חוקר ינקטו את קו הפעולה הזה ותו לא, פירוש הדבר יהיה ויתור על שאיפתם לשנות תפיסות והסדרים הגמוניים. כיצד משנים משמעויות של מוות רע ואת היחס החברתי של גינוי, רתיעה והדרה העלולים להיות מנת חלקם של העוסקים במוות שלא על פי המקובל, כשבתוך כך מבססים אותו כמובחן ממערכת המוות ההגמוני? איך מקדמים "מוות טוב שאינו הגמוני" אם מוות טוב הוא־הוא מוות הגמוני? נראה שספרות המחקר הקיימת תתקשה להסביר את התנהלות שלושת הארגונים.
ההסבר שאני מציע הוא שהתפיסות ואופני ההתנהלות החדשניים של פעילי הארגונים כוללים מוטיבים ומאפיינים מקובלים חברתית באופן היוצר תמהיל בין היבטים של מוות טוב ומוות רע. תנועת מטוטלת מאפיינת את הארגונים - בין התנגדות לגורמי הגמוניה להדגשת שיתופי פעולה עמם, בין אימוץ סלקטיבי לדחיית סמלים רווחים בכלל והנקשרים במוות טוב בפרט. תנועה זו, שבמבט ראשון עשויה ליצור רושם של התנהלות רוויית סתירות, היא ביטוי לאסטרטגיה המשותפת לארגונים שאינם מבקשים לגיטימציה לשם עצמה, שתמצב אותם כמרכיב בתוך מערכת המוות ההגמוני. השילוב בין המקובל והלא מקובל נועד לזכות את הארגונים בלגיטימציה לעיסוקם ולפעילותם החדשניים. ההיבטים החלופיים בנוגע לניהול מוות מופצים כשהם עטופים בנורמות ובהיבטים מוכרים. זאת ועוד, עצם התנועה המתמדת בין החדשנות המוצעת להסדרים הקיימים מערערת על הגבולות הקשיחים בין ההגמוני והחתרני.
במקום לראות במושגים מוות טוב ומוות רע קטגוריות בינאריות שמוציאות זו את זו, אני מאמץ הבחנה חדשה, פחות חותכת, בין מערכת המוות ההגמוני, שמתבטאת במודלים תרבותיים מקובלים של מוות טוב, ל"מוות חלופי", המשלב מאפיינים מקובלים ומאפיינים חדשניים וחתרניים להתייחס על פיהם למוות. מכאן עולה שמוות טוב ומוות רע עשויים לדור בכפיפה אחת תחת מה שאני מכנה "מוות חלופי", כמתבטא בפעילות של שלושת הארגונים השואפים לקדם שינוי חברתי. ספר זה מנתח את האופנים שהם נוקטים לשם כך.
