ספטמבר 1940
אני סוּגִיהארָה, קונסול יפן לשעבר בעיר קובנה שבליטא, כותב את דבריי אלה מהרכבת שמובילה אותי ואת בני משפחתי לברלין. כשנגיע לברלין, אחרי יומיים נסיעה ואולי יותר, קציני המשטרה החשאית הנאצית עלולים לעצור אותי לחקירה. אינני יודע מה יהיה בסופה. אבין אותם אם ישפטו אותי ויכלאו אותי על פשעִי - אכן, עברתי על חוקים רבים כשהצלתי מאות יהודים ממוות. בעיניהם אני פושע. אבל אני לא מתחרט על מעשיי. לא יכולתי שלא לכבד את החוק החשוב ביותר - קדושת חיי אדם, בלי קשר לדתו, מוצאו, גילו ומינו. כשהם ישאלו אותי אם אני מתחרט אענה שאני מתחרט על דבר אחד ויחיד - שלא הספקתי להציל נפשות נוספות.
עם בוקר כשאשתי ושלושת ילדיי יתעוררו, אפקיד את הדפים שאספיק לכתוב בידי אשתי יוּקיקוֹ. אם יאסרו אותי או יוציאו אותי להורג אני רוצה שילדיי יכירו את אביהם ויבינו מדוע פעל כפי שפעל.
הירוֹקי היקר, בני בכורי, במשך שהותנו בקובנה שאלת אותי שאלות רבות אבל לרוב לא התפניתי לענות לך. כשאכתוב את דבריי, אכוון אותם לשאלותיך הנבונות בתקווה שאענה על חלקן ואולי גם על אלו שרצית לשאול ולא העזת.
אוהב אתכם,
צִ'יאוּנֶה סוּגִיהארָה, המכונה סֶמְפּוֹ
