בשנת 1942, כשהייתי בן עשר, זכיתי בפרס הראשון ב"לוּדי יוּבֵנילֶס" (תחרות רשות שההשתתפות בה נכפתה על כל הצעירים הפשיסטים באיטליה, כלומר, כל הנוער האיטלקי). פיתחתי ברטוריקה מזהירה את הנושא "האם עלינו למות למען תהילתו של מוסוליני וייעודה הנצחי של איטליה?". תשובתי היתה חיובית. הייתי ילד נבון.
לאחר מכן, ב-1943, גיליתי את משמעות המילה "חירות". אספר את הסיפור הזה בהמשך. בזמן הזה פירוש המילה "חירות" עדיין לא היה "שחרור".
שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס־אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע.
באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי־קולות, הניפו דגלים וקראו בקול בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור. מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות הקָרָבּינֶיירי,1 הצטרף לכוחותיו של הגנרל בּאדוֹליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ'ה. הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. היתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. "אזרחים, חברים. אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות... הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות." זה היה הכול. הוא חזר פנימה. ההמון שאג, הפרטיזנים ירו באוויר כדי לחגוג. אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש"חירות" פירושה גם חירות מרטוריקה.
כמה ימים לאחר מכן ראיתי את החיילים האמריקנים הראשונים. הם היו אפרו־אמריקנים. ה"ינקי" הראשון שפגשתי היה בחור שחור, ג'וזף, שחשף אותי לעולמם המופלא של דיק טרייסי ולי'ל אבּנר.2 חוברות הקומיקס שלו היו צבעוניות והיה להן ריח טוב.
קצין אחד (רב־סרן או סרן ששמו מאדי) התארח בבית משפחה של שתי אחיות שלמדו אתי בבית הספר. ראיתי אותו בחצר שבה התגודדו כמה גבירות סביב מאדי ודיברו צרפתית קלוקלת. לסרן מאדי היתה השכלה והוא דיבר קצת צרפתית. וכך, הדימוי הראשון של כוחות השחרור האמריקניים בעיני, אחרי אינספור פרצופים חיוורים וחולצות שחורות, היה של אדם שחור ומשכיל במדים צהובים־ירוקים האומר, "Oui, merci beaucoup Madame, moi aussi j'aime le champagne…" 3 שמפניה למרבה הצער לא היתה, אבל אני קיבלתי מסרן מאדי את המסטיק הראשון שלי, וכל היום הסתובבתי ולעסתי. בלילה הנחתי אותו בכוס מים, כדי שיישאר גמיש וטרי למחרת.
במאי שמענו שהמלחמה נגמרה. השלום עורר בי תחושה מוזרה. בעבר לימדו אותי שמלחמה היא המצב הטבעי אצל ילד איטלקי. בחודשים שלאחר מכן גיליתי שתנועת ההתנגדות איננה תופעה מקומית אלא אירופית. למדתי מילים חדשות ומסעירות כמו "רֵזוּ", "מאקי", "אַרמי סיקרֵט", "רוּט קָפֵּלֶה" 4 וגטו ורשה. ראיתי את התמונות הראשונות של השואה, וכך תפסתי את המשמעות של המילה לפני שהכרתי אותה. התחלתי להבין ממה בדיוק שחררו אותנו כוחות הברית.
אנשים מסוימים באיטליה שואלים היום אם היתה לתנועת ההתנגדות השפעה של ממש על מהלך המלחמה. בעיני בני דורי השאלה מיותרת. אנחנו הבנו מיד את משמעותה המוסרית והפסיכולוגית של תנועת ההתנגדות. הידיעה שאנחנו, האירופים, לא חיכינו בחיבוק ידיים לשחרור, היתה מקור לגאווה. נדמה לי שגם לצעירים האמריקנים ששפכו את דמם למען חירותנו חשוב היה לדעת שמעבר לקווי החזית יש אירופים המשלמים את חובם מראש.
באיטליה כיום יש מי שאומר שמיתוס ההתנגדות הוא שקר קומוניסטי. נכון שהקומוניסטים עיוותו וניכסו את תנועת ההתנגדות כעניין בלעדי שלהם, לאחר שמילאו בה תפקיד ראשי. אבל אני זוכר פרטיזנים שהניפו דגלים אחרים. דבוק למקלט הרדיו — החלונות סגורים, נורות המכשיר הזוהרות הן מקור האור היחיד באפלה סביבי — ביליתי את לילותי בהאזנה לשידורים של "קול לונדון" לפרטיזנים. הם היו מעורפלים ופיוטיים בעת ובעונה אחת ("השמש שוב זורחת, הוורדים פורחים"), ורובם היו "מסרים לפרנקי". מישהו לחש באוזני שפרנקי הוא מפקדה של אחת מהמיליציות המסוכנות ביותר באיטליה, אדם שאומץ לבו היה לאגדה. פרנקי היה לגיבור שלי. פרנקי (ששמו האמיתי היה אֶדגַרדוֹ סוֹניוֹ) תמך במונרכיה, והיה כל כך אנטי־קומוניסטי שאחרי המלחמה חבַר לקבוצות ימין קיצוני ואף הואשם בניסיון הפיכה ריאקציונרי. אבל למי אכפת? סוניו הוא עדיין גיבור ילדותי. השחרור היה מפעל משותף של אנשים ממגוון סיעות ואמונות.
באיטליה כיום יש האומרים שהמלחמה לחירות היתה תקופה טרגית של פילוג, ושעכשיו אנו זקוקים לפיוס לאומי. את זכר השנים הנוראות ההן, הם טוענים, יש להדחיק ולשכוח. אבל ההדחקה מעוררת נוירוזות. גם אם פיוס פירושו חמלה וכבוד כלפי כל מי שלחם את מלחמתו באמונה שלמה, אין זה אומר שסליחה היא שכחה. אני יכול להודות שאייכמן האמין באמת ובתמים במעשיו ובשליחותו, אבל אין פירוש הדבר שאומַר, "בסדר, אפשר לעשות אותם שוב." אנחנו כאן כדי לזכור מה קרה ולהצהיר בכובד ראש שאסור ש"הם" יעשו זאת אי־פעם.
אבל מי הם בדיוק "הם"?
אם הכוונה לממשלות הטוטליטריות ששלטו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, אפשר לומר ללא חשש שקשה לראות אותן חוזרות ומופיעות בנסיבות ההיסטוריות החדשות. אם הפשיזם של מוסוליני התבסס על מנהיג כריזמטי, משילה ארגונית באמצעות האיגודים, אוטופיה של "ייעודה הנצחי של רומא", שאיפות אימפריאליסטיות לכבוש שטחים, לאומנות קיצונית ומעוותת, הרעיון שהחולצות השחורות שולטות באומה שלמה, דחייה של דמוקרטיה פרלמנטרית, אנטישמיות — הרי שלא קשה להודות שמפלגת "אָלֵאַנצה נַציונלה", שנולדה מתוך "מוֹבימֶנטה סוציאלה איטליאנו", גלגולה של המפלגה הפשיסטית בתום מלחמת העולם השנייה, היא בהחלט מפלגת ימין, אבל אין לה קשר של ממש עם הפשיזם הישן. מאותן סיבות, אף שאני מוטרד מקיומן של תנועות פרו־נאציות פה ושם באירופה, ובכלל זה רוסיה, אינני סבור שהנאציזם במתכונתו המקורית עומד להופיע כתנועה לאומית.
ואולם, גם אם אפשר להפיל משטרים פוליטיים ולהוקיע אידיאולוגיות שתומכות בהם ולהוציאן מחוץ לתחומי החוק, בבסיסם של כל משטר ואידיאולוגיה יש תמיד מחשבה ורגש מסוימים, שורה של הרגלים תרבותיים, דחפים אפלים ומניעים לא נודעים. האם רוח הרפאים של הפשיזם עדיין מרחפת מעל אירופה (שלא לדבר על אזורים אחרים בעולם)?
יונסקו אמר פעם ש"רק המילים חשובות וכל השאר הוא פטפוט חסר ערך". ההרגלים הלשוניים שלנו הם פעמים רבות עדות לרגשות סמויים המצויים מתחת לפני השטח.
לפיכך, אני רוצה לשאול מדוע לא רק תנועת ההתנגדות, אלא מלחמת העולם השנייה כולה הוגדרה בכל העולם כמלחמה נגד הפשיזם. אם תחזרו לספרו של המינגוויי "למי צלצלו הפעמונים", תגלו שרוברט ג'ורדן רואה את האויבים שלו כפשיסטים, גם כשהוא חושב על הפָלַנחות הספרדיות.
בואו נשמע את פרנקלין דֵלָנוֹ רוזוולט: "ניצחון העם האמריקני ובעלי בריתו יהיה ניצחון על הפשיזם ועל המבוי הסתום של העריצות שהוא מייצג" (23 בספטמבר, 1944).
בימי מק'ארתי, האמריקנים שהשתתפו במלחמת האזרחים בספרד כונו "אנטי־פשיסטים בוסריים", כלומר, המלחמה בהיטלר בשנות הארבעים היתה חובה מוסרית בעיני כל אמריקני הגון, אבל המלחמה בפרנקו כמה שנים קודם לכן היתה מעשה חשוד. למה הביטוי "חזיר פשיסטי" רוֹוח בקרב אמריקנים רדיקלים אפילו לציון שוטר שלא מרשה לעשן? למה הם לא אומרים, "קָגוּל 5 מלוכלך", "פָלַנחיסט מלוכלך", "אוּסטאשה 6 מלוכלך", "קוויזלינג מלוכלך", "אַנטֶה פּאבֵליץ'7 מלוכלך" או "נאצי מלוכלך"?
"מיין קאמפף" הוא מניפסט מקיף של תוכנית פוליטית. לנאציזם היתה תיאוריית גזע ובמרכזה הגזע הארי, הבחנה מדויקת בדבר ה"אמנות המנוונת" (Entartete Kunst) ופילוסופיה של הרצון לעוצמה ושל ה"על־אדם" (Übermensch). הנאציזם היה נחרץ באנטי־נצרות ובנאו־פגאניות שלו, כפי שהגרסה הרשמית של סטלין למרקסיזם הסובייטי היתה מטריאליסטית ואתאיסטית באורח מובהק. אם בטוטליטריות כוונתנו למשטר שמכפיף כל מעשה פרטי למדינה ולאידיאולוגיה שלה, הרי שהנאציזם והסטליניזם היו משטרים טוטליטריים.
הפשיזם בהחלט השליט דיקטטורה, אבל לא היה טוטליטרי לחלוטין — לא מתוך מתינות יתרה אלא בשל חולשתה הפילוסופית של האידיאולוגיה שלו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לפשיזם האיטלקי לא היתה פילוסופיה משלו. הערך על פשיזם ב"אנציקלופדיית טראקָני", שמוסוליני חתום עליו, נכתב בידי ג'וֹבאני ג'נטילֶה או הושפע במידה רבה מכתביו, אבל הוא מבטא תפיסה הֵגליאנית מאוחרת של "מדינה אתית ואבסולוטית" שמוסוליני מעולם לא יישם עד תום. למוסוליני לא היתה שום פילוסופיה, רק רטוריקה. הוא החל כקצין אתאיסט, אבל לימים חתם על הסכם הברית עם הכנסייה וגילה יחס ידידותי כלפי הבישופים, שמצדם קידמו בברכה את דגלוני המפלגה הפשיסטית. על פי אגדה סבירה למדי, מוסוליני, בשנותיו האנטי־דתיות הראשונות, ביקש מהאֵל להורגו כאן ועכשיו כדי לבדוק אם אמנם הוא קיים. דעתו של האל היתה מן הסתם מוסחת באותו רגע. בשנים שלאחר מכן נשא מוסליני את שם האל ללא הרף בנאומיו, ואף הביא לכך שהוא עצמו ייקרא "איש ההשגחה האלוהית".
אפשר לומר שהפשיזם האיטלקי היה הדיקטטורה הימנית הראשונה ששלטה במדינה אירופית, וכי כל המשטרים הדומים שקמו לאחר מכן ברחבי היבשת מצאו במשטר של מוסוליני אבטיפוס משותף. הפשיזם האיטלקי היה הראשון שיצר ליטורגיה צבאית, פולקלור ואפילו סגנון לבוש — כזה שזכה בנכר להצלחה רבה יותר מ"ארמני", "בנטון" או "ורסאצ'ה". רק בשנות השלושים הופיעו התנועות הפשיסטיות, באנגליה עם מוֹזלי, ובלטוויה, אסטוניה, ליטא, פולין, הונגריה, רומניה, בולגריה, יוון, יוגוסלביה, ספרד, פורטוגל, נורווגיה ואפילו דרום אמריקה, שלא לדבר על גרמניה. הפשיזם האיטלקי שכנע מנהיגים ליברלים אירופים רבים שהמשטר החדש מנהיג רפורמות סוציאליות מעניינות, שיש בכוחן להעמיד חלופה מהפכנית במידה מתונה לאיום הקומוניסטי.
ובכל זאת, העובדה שהמשטר הפשיסטי באיטליה היה הראשון שהופיע על בימת ההיסטוריה לא נראית לי הסבר מספיק לשאלה כיצד נהפכה המילה עצמה לסינקדוכה, ל־8pars pro toto של תנועות טוטליטריות שונות. אין פירוש הדבר שהפשיזם הכיל את כל המאפיינים של המשטרים הטוטליטריים שבאו אחריו במצב שניתן לכנות "טיפוסי"; להפך, בפשיזם לא היה דבר מן הטיפוסי, אפילו לא המהות שהייתם מצפים מאבטיפוס. הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי, כוורת רוחשת סתירות. האם אפשר להעלות על הדעת תנועה טוטליטרית שדרים בה בכפיפה אחת מונרכיה ומהפכה, צבא מלכותי סדיר ומיליציה אישית של מוסוליני, ויתורים מפליגים לכנסייה וחינוך ממסדי שמהלל אלימות, שליטה מוחלטת בחיי הפרט לצד שוק חופשי? למן היווסדה התיימרה המפלגה הפשיסטית להכריז על סדר מהפכני חדש, אבל מימנו אותה בעלי הקרקעות השמרנים ביותר, שציפו לקונטרה־רבולוציה. בתחילתו היה הפשיזם רפובליקני ועשרים שנה הצהיר על נאמנותו למשפחת המלוכה ול"דוצ'ה", שפעל בשילוב ידיים עם המלך, שבתורו כונה פעמים רבות גם "קיסר". אבל בשנת 1943 פיטר המלך את מוסוליני, וכעבור חודשיים צצה המפלגה מחדש, בסיוע הגרמנים, תחת דגל של "רפובליקה סוציאלית", והתניעה מחדש את המהפכה המפלגתית הישנה, שכעת נוספו לה גוונים כמעט יעקוביניים.
לנאציזם היתה אדריכלות אחת ואמנות אחת. אם האדריכל הנאצי היה שפּאר, לא היה מקום ללודוויג מיס ואן דֶר רוֹהה. באותו אופן, תחת שלטונו של סטלין, אם לאמארק צדק לא היה מקום לדרווין. באיטליה, לעומת זאת, היו אמנם אדריכלים פשיסטים, בהחלט, אבל לצד מבניהם דמויי הקולוסיאום צצו גם בניינים חדשים בהשראת הרציונליזם החדש של גרוּפּיוס.
לא היה זְ'דאנוֹב 9 פשיסטי. באיטליה היו שני פרסים אמנותיים חשובים: ב"פרס קרֵמוֹנָה" שלט פשיסט קנאי ובוּר ששמו פָרינאצ'י, שעודד אמנות תעמולתית (אני עדיין זוכר ציורים שנשאו שמות כמו "מקשיבים לנאום של הדוצ'ה ברדיו" או "הלכי נפש שיוצר הפשיזם"), ו"פרס בֶּרגָמוֹ", שמימן פשיסט משכיל וסובלני במידת־מה ששמו בּוֹטאי, שהגן על אמנות לשם אמנות ועל ההתנסויות החדשות של האמנות האוונגרדית, שנאסרו בגרמניה מחמת השחתה ומסרים קומוניסטיים סמויים, או בשל סטייתן מהקיטש הניבלונגי, הביטוי האמנותי היחיד המותר.
המשורר הלאומי היה ד'אנוּנציו, "דנדי" מטורזן שבגרמניה וברוסיה היה נשלח אל כיתת היורים. הוא זכה למעמד המשורר הלאומי של המשטר הודות ללאומנותו ולפולחן הגבורה שלו — בתוספת מנות נדיבות של דקדנס צרפתי.
ניקח לדוגמה את הפוּטוּריזם. הזרם הזה אמור היה להיחשב דוגמה קלאסית של "אמנות מנוונת", בדיוק כמו האקספרסיוניזם, הקוביזם והסוריאליזם. אבל הפוטוריסטים הראשונים היו לאומנים, תמכו בהשתתפותה של איטליה במלחמת העולם הראשונה מטעמים אסתטיים, וחגגו את המהירות, האלימות והסיכון, ערכים שנקשרו במידה לא מבוטלת לפולחן הנעורים של הפשיזם. כשהפשיזם הזדהה עם קיסרות רומי וגילה מחדש את המסורות הכפריות, מארינֵטי (שטען שמכונית יפה יותר מ"ניקה מסָמוֹתרַקיה"10 ורצה להרוג גם את אור הירח) מונה לחבר האקדמיה האיטלקית, שדווקא התייחסה לאור הירח בכבוד רב.
רבים ממי שיהיו הפרטיזנים והאינטלקטואלים של המפלגה הקומוניסטית התחנכו ב"התאחדות הסטודנטים הפשיסטים", שאמורה היתה להיות ערש התרבות הפשיסטית החדשה. המועדונים האלה נעשו למעין כור היתוך אינטלקטואלי שהסתובבו בו רעיונות חדשים בלי פיקוח אידיאולוגי של ממש, לא משום שהמפלגה ניחנה בסובלנות גדולה, אלא כי לא ניחנה בכישורים האינטלקטואליים הדרושים לפיקוח כזה.
בעשרים השנים האלה, ייצגה שירתם של מי שהשתייכו לתנועת "הכופרים" תגובה לסגנון הפומפוזי של המשטר: למשוררים האלו ניתן להמשיך את מחאתם הספרותית מתוך תחומי מגדל השן. ה"אני מאמין" האמנותי של "הכופרים" היה ההפך המוחלט מפולחן האופטימיזם והגבורה של הפשיסטים. המשטר סבל את המרד הגלוי הזה, שהיה אמנם כמעט בלתי מורגש מבחינה חברתית, כיוון שלא הקדיש די תשומת לב לז'רגון כל כך מעורפל.
אין זאת אומרת שהפשיזם האיטלקי היה סובלני. גראמשי הושלך למות בכלא, מאטיאוטי והאחים רוֹסֵלי קיפחו את חייהם בהתנקשות, התקשורת החופשית דוכאה, ארגוני העובדים פורקו ומתנגדים פוליטיים נשלחו לאיים נידחים. הרשות המחוקקת נהפכה להעמדת פנים ריקה, ואילו הרשות המבצעת (ששלטה במערכת המשפט, וכמובן באמצעי התקשורת) העלתה חוקים בעצמה, לרבות החוק להגנת הגזע (תמיכתה הרשמית של איטליה בשואה).
התמונה מלאת הסתירות שהעליתי איננה תולדה של סובלנות: זו דוגמה לבלגן פוליטי ואידיאולוגי. אבל זה היה "בלגן מאורגן", בלבול מבני. הפשיזם היה חסר כל עוגן פילוסופי, אך מבחינה רגשית הוא נשען במישרין על כמה אבות־טיפוס.
