שוב אהבה? מה כבר אוכל לחדש? הלוא אינספור מילים נכתבו עליה משך כל הדורות. אבל אולי דווקא משום כך אני חש מעין חובה להוסיף עוד שורה קטנה משלי; במיוחד משנתמזל מזלי, ושוב טעמתי ממנה, מן האהבה, וטרם רוויתי; ואולי אוכל למסוך מעט מן הטעם המופלא שלה למִי מן הקוראים.

פעם שמעתי את המשורר יהודה עמיחי אומר כי אהבה היא עניין לחובבים, היא תחביב אוניברסלי, אין מומחים לאהבה, והיא איננה מקצוע — וטוב שכך. אתם יודעים מה קורה לה לאהבה, כשהיא הופכת למקצוע. אז גם לי, החובב, יש אולי דבר־מה להגיד — גם אם כבר אמרו כמעט הכול.

ועוד משהו: מעטים הם הגאונים שחיו בעולמנו - אחרי הכול כמה איינשטיינים, באכים, דוסטוייבסקים, רמברנדטים וצ'רלי צ'פלינים אתם מכירים? רובנו חיים, מה לעשות, בבינוניות ממארת. אבל באהבה איננו נחותים ביחס לגאונים. כאן יש לנו, הקטנים, סיכוי להגיע לשיאים, כאן גם אנחנו מוּעדים לגאוניות, ויש לנו סיכוי אמיתי. אין זה מפליא לשמוע מן האוהבים כי אין, לא הייתה, ולא תהיה אהבה עזה כאהבתם; ואולי הם צודקים.

החיים הם, לדידי, מתנה נפלאה; יש אמנם לא מעט דברים שבעבורם כדאי היה להיוולד, אבל עבורי, האהבה נמצאת במקום הראשון, ללא מתחרים. אני מדבר על האהבה הרומנטית אבל יש כל מיני סוגים של אהבה.

 

אהבה מחייבת אובייקט

אנשים אוהבים כל מיני דברים: אוהבים אוכל, אוהבים ספרים, מוזיקה, אוהבים את אימא ואת אבא גם, אוהבים טבע, מולדת ופילוסופיה; ויש אפילו שאוהבים את אלוהים. ומעל הכול, יש, כמובן אהבת האוהב לאהובתו ולהפך. מובן שאין רגש האהבה לספר טוב, למשל, דומה לרגש האהבה לילדים, וזה אינו דומה לרגש של האהבה הרומנטית. אבל למרות השוני, יש גם גורמים משותפים לכולם. למשל, כשאוהבים, צריך שיהיה משהו, מושא, אובייקט, אותו אוהבים. אהבה היא רגש, או אם תרצו, "פעילות נפשית" או "הלך רוח" המכוון מן האוהב אל הנאהב. אין אהבה "סתם" — המשפט "אני אוהב/ת", אם לא נאמר כתשובה לשאלה "האם את/אתה אוהב/ת את X?" הוא משפט חסר, לא תקני, ואולי אפילו חסר מובן. לעומת זאת המשפט "אני עצוב", למשל, הוא משפט תקני ומובן לכול; הוא מבטא רגש שאיננו תמיד "מכוון". אני יכול להיות עצוב "סתם". לפעמים אני יכול לזהות את מקור העצב, את סיבתו, לא תמיד. אבל תמיד אוכל להצביע על המושא של אהבתי.

מושאי האהבה, הנאהבים, יכולים להיות, כאמור, סוגים שונים של אובייקטים: דוממים, דוגמת ספרים או חפצים אחרים, דברים מופשטים וגם יצורים בעלי "נפש" - בעלי חיים, וכמובן אנשים אחרים. מושא האהבה יכול להיות גם האוהב עצמו — אני מודה שאני לפעמים אוהב את עצמי — מכאן שאני גם האוהב וגם הנאהב. אגב, אני מקווה שגם אתם אוהבים את עצמכם.

כאמור, מושא האהבה, הנאהב, יכול להיות גם חפץ דומם; האוהב, לעומת זאת, חייב להיות בעל נפש, שהלוא, כאמור, אהבה היא פעילות נפשית.

אבל בואו נעצור ונחשוב קצת על מושא האהבה, על האובייקט הנאהב. האם הוא יכול להיות כל דבר שהוא? האם המושא צריך לעמוד בתנאים מסוימים, ואם כן אילו? נבדוק כמה דוגמאות.

נשאל ראשית האם האהוב/ה חייב/ת להיות מוכר לאוהב? האם אני צריך להכיר את אהובתי כדי לאהוב אותה? התשובה היא חיובית, כמובן. וכי אני יכול לאהוב מישהי שאינני מכיר כלל? אבל כאן צריך לברר מה פירוש "להכיר". הרי אין איש בעולם שאני מכיר עד תום, אפילו זאת אהובתי היחידה (ופסיכולוגים יגידו לכם, בעקבות פרויד, כי גם את עצמכם אינכם מכירים עד תום — ע"ע "לא־מודע"). אם כן, מדובר בהיכרות שהיא מטבעה, ובהכרח, היכרות מוגבלת. אבל היכרות, גם אם לא שלמה, בכל זאת היא קיימת. ועוד דבר: ההיכרות מחייבת איזשהו קשר חושי או מנטלי ביני לבין אהובתי. הכוונה היא שלפחות אחד מחושיי "הכיר" את אהובתי. אני נזהר שלא להצביע על חוש מסוים שהוא החוש העדיף להיכרות. נכון שבדרך כלל חוש הראייה הוא המשמעותי ביותר להיכרות, לפחות הראשונית, אבל גם עיוורים מתאהבים, ויש מקרים שאנשים התאהבו בעקבות שיחות טלפון — והיום גם דרך האינטרנט מתאהבים, ולא רק וירטואלית.

ההיכרות יכולה להיות היכרות לא ישירה, היכרות עקיפה, לעיתים גם היכרות שאקרא לה "היכרות מדומה" או "בדויה". לפעמים אנחנו אפילו בונים איזשהו דימוי מופרך של האהוב/ה, שבו בעצם אנחנו מתאהבים. גם במקרה כזה אנחנו מכירים את מושא האהבה אותו בדינו — ולכן זה עומד ב"דרישה" להיכרות עם מושא האהבה, גם אם הבדיה שיצרנו שונה לחלוטין מן האהוב/ה האמיתי/ת. לפעמים קוראים לזה פנטזיה. זהו, כידוע, מתכון בדוק לאכזבות קשות, כאשר הפנטזיה, הבדיה, נפגשת במציאות, ולא אחת היא מתנפצת.

ומה באשר לנוכחות האהוב/ה? האם המושא הנאהב חייב להיות מצוי כאן ועכשיו? כלומר, האם מושא האהבה והאוהב, האוהב והנאהב, חייבים להתקיים בו זמנית? התשובה, לדעתי, שלילית. אני למשל, שאני חובב פילוסופיה, אוהב, אבל באמת, את סוקרטס הזקן (מובן שזו אהבה שונה מזו שאני אוהב את אהובתי), ולא הייתה שום חפיפה בזמני חיינו. ואל תגידו לי שאני סותר את מה שאמרתי קודם כי ה"נאהב" חייב להיות מוכר לאוהב. אני אכן "מכיר" אותו, את סוקרטס, דרך כתביהם של אפלטון, כסנופון ואריסטופנס, ובניתי לי דימוי שלו — שמהימנותו כלל איננה חשובה. ואני גם אוהב אנשים שהכרתי ממש, ושלצערי אינם עוד בין החיים. אבל הכרתי אותם, כלומר אובייקט האהבה היה מוכר לי. מכאן שאין כלל הכרח שהאהוב והאוהב יחיו באותם מועדים.

אהבה למוּשא שהוא בדוי לחלוטין, דמיוני, שאיננו קיים, ומעולם לא היה קיים במציאות הריאלית, אף היא תיתכן, גם כשברור כי הוא בדוי. כי הרי אפשר לבדות אהובה לא קיימת במציאות ולהתאהב בבדיה שיצרנו. גם כאן, ככל שזה נשמע מוזר, קיים "אובייקט", שהוא הדימוי הבדוי של אהוב/ה שיצרנו בדמיוננו. או חִשבו למשל על גיבור ספרותי שאהבתם, ברור היה לכם שאין לו קיום מחוץ לדפי הספר, ובכל זאת אהבתם אותו — גם כאן אנו עומדים בדרישה של היכרות, משום שהגיבור הזה הוא בעל תכונות שהסופר "צִייד" אותו בהן, ומשום כך יכולתם ליצור לעצמכם דימוי שלו. אני למשל, בתקופה מסוימת בצעירותי, אהבתי את יוסריאן, גיבור "מילכוד 22" של ג'וזף הלר.

 

מושא מופשט

בואו נבחן מושאי אהבה נוספים: יש אנשים שאוהבים פילוסופיה או מתמטיקה - מושא אהבתם הוא מופשט, הוא אינו נתפס בחושים. בניגוד לגיבורים ספרותיים, אי אפשר לבנות בדיה של מושאים כגון אלה ולדמות אותם למה שקיים במציאות הריאלית. אז נצטרך, אולי, לסייג את הדרישה כי ההיכרות עם מושא האהבה תהיה כרוכה תמיד בהיכרות חושית כלשהי, שהלוא באיזה "חוש" אנחנו מכירים את הפילוסופיה, למשל? נראה אם כן כי ההיכרות עם ה"אהוב", יכולה להיות גם שכלית. "להכיר" פילוסופיה, למשל, משמעותו בהקשר שלנו, היכרות עם בעיות מסוימות שנוהגים לכנות אותן פילוסופיות, התוודעות לרעיונותיהם של פילוסופים מסוימים וכיוצא בזה — זוהי היכרות שכלית, קוגניטיבית. וישנן כמובן "היכרויות" שמשלבות את ההיכרות החושית עם האינטלקטואלית — כך למשל מי שאוהב יצירות אמנות מכל הסוגים. ובעצם אהבת האהוב לאהובתו כרוכה אף היא בהיכרות שכלית, קוגניטיבית, ולא רק חושית.

 

לאהוב את אלוהים

אחת התפיסות המקובלות של האלוהות (למשל זו של ליבוביץ) היא שאלוהים הוא מופשט לחלוטין, שאין שום אפשרות לאדם להכירו בשום מובן שהוא, "שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ואין לו שום דמיון כלל". בשפת הפילוסופים, האל הוא "טרנסצנדנטי". אבל יש אנשים שטוענים בלהט שהם אוהבים את אלוהים, ואני אפילו מאמין להם. אז מה? אז בכל זאת אפשר לאהוב מישהו שלא רק שאין מכירים אותו אלא שאין אפשרות להכיר אותו? מה שיסתור את ההנחה שלמעלה? אני לא בטוח.

ראשית, מה פירוש המושג "אהבת אלוהים"? האם מדובר אכן באהבה ממש או רק בדימוי, או מטפורה, או אָלוּזיה, שבהם אנו משתמשים מחוסר ברירה אחרת? כלומר אנחנו משליכים את המושג שמשמעותו מאוד עמוקה לגבינו, אהבה, אל האל, כיוון שאיננו יכולים לדבר עליו אלא בשפת בני אדם. באותו אופן כשאנחנו אומרים על האל כי הוא ארך אפיים, או להפך, שחרה אפו או שימינו עושה חיל, איננו מתכוונים באמת לייחס לו את התכונות האנושיות הללו ואת האיברים האנושיים, אבל פשוט אין לנו דרך אחרת. זהו פתרון סביר — אם גם בעייתי.

אפשרות אחרת היא שבקהילת מאמינים, המושג "אהבת אלוהים" הוא בעל משמעות שונה לחלוטין. ישעיהו ליבוביץ היה אומר כי המושג "אהבת אלוהים" שקול למושג "עבודת אלוהים", לגבי דידו קיום המצוות הוא מימוש אהבת האל. פעם שמעתי את פרופ' לווינגר, שהיה ידיד קרוב של ליבוביץ, מספר את האנקדוטה הבאה: שניהם, הוא וליבוביץ, נסעו באוטובוס לאוניברסיטה בהר הצופים, קו 9 דומני, ולווינגר שאל את ליבוביץ: "תאמר לי (הוא היה יֶקֶה), איך אתה יכול לאהוב מישהו (אלוהים) שהוא בלתי מוכר לחלוטין, ושלעולם, באופן עקרוני, לא יהיה מוכר לך?" ועל כך השיב לו ליבוביץ, כדרכו, בחצי צעקה באוטובוס המלא: "שמע נא, ואיך אתה יכול לאהוב את אשתך כשאינך מכיר את מערכת העיכול שלה?" סיפור נחמד ותשובה נחמדה, אבל כמובן שאיננה משכנעת, כי את אשתו, בכל זאת הכיר לווינגר, אפילו אם פסח על מערכת העיכול שלה.

אבל אני סבור שרוב המאמינים "הפשוטים" אינם מסוגלים להפשטה המוחלטת של האל. הם מחפשים דברים קונקרטיים יותר, ואני סבור שרובם המוחלט אכן "יצרו" לעצמם את דמותו של האלוהים הפרטי שלהם, לפיכך הם "מכירים" את אלוהים, אם כי הדמות הבדויה שיצרו בדמיונם כלל אינה האלוהים. ייתכן גם שהם בנו את דמותו מתוך היכרות עם כתבי הקודש וקבלת תיאורי האל שבהם כתיאורים עובדתיים פשוטם כמשמעם - מה שמזכיר את האלים האולימפיים של המיתולוגיה היוונית או את גיבורי הספרות הבדויים שאנחנו אוהבים. אלוהים כזה הוא דמות ספרותית בדויה. מובן שגם האלילים של הפגאנים ניתנים לאהבה, משום שהם מוּכרים, וחלק מהמאמינים סבור שהם אכן אלוהים (היזכרו ב"עגל הזהב" שעליו נאמר "אלה אלוהיך ישראל").

אם כן, אני עדיין סבור כי לשם אהבה, במובנה הרגיל, לא המטפורי, יש צורך באובייקט מוכר כלשהו — גם אם הוא בדוי.

 

יש אהבה לא ממומשת?

לא, בוודאי שלא. אם הניתוח עד כה נראה לכם סביר, יוצא שאין אהבה שהיא בלתי ממומשת.

המושג "אהבה לא ממומשת" מתייחס לרוב למקרים שבהם האהבה אינה הדדית, שהאוהב אוהב, ואהובתו אינה משיבה לו אהבה או להפך. זהו כמובן מתכון לטרגדיות, אבל לא משום שאין "מימוש". כי ברגע שהאוהב אוהב את אהובתו, כבר מומשה האהבה. היא כבר קיימת בו, היא מצויה, במובן כלשהו, בעולם.

אהבה לא ממומשת נתפסת לעיתים גם כאהבה ללא ביטוי גופני - אהבה רוחנית או אהבה אפלטונית. אבל המימוש הגופני של האהבה איננו תנאי הכרחי למימושה, לא רק כשמדובר באהבה של מושא מופשט, אלא גם כשמדובר באהבה לאהוב או אהובה ממשיים. ורתר הצעיר לא קיים רק בספרות. אגב, אהבה חד־כיוונית, לא הדדית, מעידה על העוצמה הגלומה בה, שכן, במידה מסוימת, היא אהבה שאינה תלויה בדבר, ובכך היא מעידה על עומקה ועמידותה.

אם כן, האהבה, גם ה"רומנטית", איננה זקוקה להדדיות או לקשר גופני כדי שתהיה ממומשת. אמור מעתה: אין אהבה בלתי ממומשת.

 

למה מתאהבים?

אז למה מתאהבים? האמת? אני לא יודע, ובכל זאת אנסה להציע הסברים אחדים.

על השאלה למה אנחנו אוהבים ספר מסוים, למשל, קל להשיב: הסיפור טוב, הכתיבה רהוטה, הנושא מרתק, הספר מעורר למחשבה, הספר חכם, עיצוב הדמויות מעניין, הספר גרם לי לחשוב על חיי וכל כיוצא באלה סיבות. כלומר, מכלול מסוים של תכונות שמצאנו בספר גרם לנו לאהוב אותו. אבל האם זו גם התשובה לשאלה "למה התאהבת באהובתך?" האם צירוף תכונות מסוימות יספק תשובה לשאלה הזאת? אני מסופק. אילו זה היה כך, היה המחשב - בעזרת אלגוריתם - מוצא בעבורי את האישה האידיאלית על פי ההגדרות שסיפקתי לו — ומזה מתחייב שברגע שבו ניפגש, אני ואהובתי המוגדרת מראש, אתאהב בה מיד עד קצות שערותיי. נראה לכם סביר? לי לא. לא שאין התאהבות ממבט ראשון, אבל אני חושב שזה לא בגלל איזו אנליזה מהירה של התכונות שבהן אנחנו נתקלים. אבל נניח לרגע שזה אכן היה קורה, גם אז אפשר להמשיך ולשאול: מדוע דווקא צירוף כזה של תכונות גרם לי להתאהב, אבל השאיר את חברי אדיש? כלומר, אין מדובר רק במכלול תכונות אידיאלי של האהובה, אלא בזיקה שנוצרת בין תכונות מסוימות שלה להעדפותיי ולתכונותיי שלי — ומה יוצר את הזיקה הזאת? השאלה הזאת מחזירה אותנו בדיוק למשבצת הראשונה, זה מה שקרוי בדיון התלמודי "הדרה קושיא לדוכתא" (שָׁבה הקושיה למקומה).

אבל בואו נשאל שאלה כללית יותר: לא מדוע התאהבתי באישה זו דווקא, אלא מדוע מתאהבים בכלל. וכאן נפתח פתח רחב לספקולציות פסיכולוגיות, ביולוגיות וסוציוביולוגיות.

פסיכולוגים אחדים, וגם כמה פסיכולוגים אבולוציונים, יגידו לכם שאהבה (לאֶהוב וגם להיות נאהב) היא צורך אנושי אוניברסלי — אולי אפילו צורך יונקי (של יונקים). מחקרים שונים הראו כי גורים שהושפעה עליהם אהבה התפתחו טוב יותר מאלו שנמנעה מהם, כך שיש קשר בין אהבה לסיכויי הישרדות. לאהבה אם כן יתרון אבולוציוני. טוב, אולי זה נכון, אבל לא לאהבה כזאת אנחנו מתכוונים, אלא לאהבה שאחרי הבגרות, שאחרי ההישרדות. עוד נחזור לאבולוציה, אבל אני רוצה להעיר משהו, שרצוי לשים אליו לב: הַעֲמָדה (רדוקציה) של האהבה על "צורך" אוניברסלי או על יתרון הישרדותי, מקטינה את משמעותה, שכן מה שהוא צורך איננו נתון לבחירתנו, אלא הוא במידה מסוימת "מוּנְחַת" עלינו על כורחנו; ואנחנו הרי סבורים שיש באהבתנו גם ממד של בחירה, אני רוצה להאמין כי באופן מסוים בחרתי באופן חופשי את אהובתי, ולא רק כסיפוק צורך. אבל גם אם יש באהבה סיפוק של צורך אנושי, עדיין אין זה מסביר מדוע התאהבתי דווקא באישה זאת ולא באחרת.

 

אהבה, כימיה ואבולוציה

כשמתאהבים יש לזה גם ביטויים גופניים. כך למשל נמצא כי ריכוזו במוח של הורמון מסוים שמכונה PEA (פניל־אתיל־אמין), עולה פלאים בזמן התאהבותנו. מדובר בחומר פשוט מאוד שכל סטודנט שנה ב' לכימיה יכול לייצר בקלות במעבדה. מסתבר שרמתו של ההורמון הזה גבוהה לפרק זמן של כשלוש שנים, ואחר כך ריכוזו דועך. הידד! זעקו הסוציוביולוגים (היום מכנים אותם "פסיכולוגים אבולוציונים"), הדוגמטיים; שלוש שנים, הלוא זה פרק הזמן הממוצע המספיק לחיזור, להפריה, לידה וטיפול בתינוק, עד שקיומו מובטח פחות או יותר. אחר כך יכול הגבר לנדוד אל האישה הבאה ולהפיץ את הגנים שלו הלאה לדורות הבאים, בציות לצו של "הגן האנוכיי" כפי שמכנה אותו הביולוג ריצ'רד דוקינס. עובדה היא, הם טוענים, כי השנה הרביעית לנישואין היא השנה שבה מספר הגירושין הוא הגבוה ביותר. אם כן, האהבה אינה אלא עוד מנגנון אבולוציוני שאנחנו, בני האדם, בגלל ההיבריס שלנו, מעתירים עליו דברים שאין בו כלל.

ההסבר הזה, כמו כל הסבר רדוקציוניסטי, המנסה להעמיד תופעה מורכבת על בסיס אחד פשוט, לוקה, לדעתי, בפשטנות ובבנליות. אין צורך להכחיש את הצד הביולוגי־גנטי, שוודאי יש לו משמעות, כדי להפריך את הטענה הסוציוביולוגית. ראשית, ההסבר הזה מחמיץ לחלוטין את חוויית האהבה עצמה — כמו כל הסבר מטריאליסטי לחוויות נפשיות. לטעון כי ריכוז הורמון במוח זהה לאהבה, זוהי טענה ריקה. באיזה מובן שני הדברים זהים? ההורמון נקלט במוח על ידי קולטנים מתאימים ובעקבות זאת מתחוללת פעילות מוחית המתבטאת במעברים כימיים וחשמליים בין הסינפסות של תאי העצב במוח. הכול ברור ובר מדידה ודימות על ידי סורקי מוח. אבל איפה כאן האהבה? היכן החוויה? האם זה שם, בין סינפסה X ל-Y? נראה שהאהבה שוב חמקה מן המכשירים, ולא בכדי.

ושנית, אם האהבה היא רק משרתת הגנים ועוצבה על ידי האבולוציה למלא את צרכיה, כיצד נסביר למשל אהבה הומוסקסואלית ולסבית? או כיצד נסביר את ההתאהבות של אנשים מבוגרים וגם זקנים, שכבר אינם יכולים לממש את הציווי הגנטי?

אז אולי יש התאמה — קורלציה — בין מצב נפשי מובהק כמו התאהבות לבין מצב גופני, ובכך אין שום חדש; אבל, כידוע, קורלציה איננה זהות ואף איננה הסבר.

ואולי יש שיקוי אהבה, תרכיז של ההורמון PEA, ואם נוטלים אותו מתעוררת האהבה (סיפורים כאלה מופיעים באגדות עם ובמיתוסים רבים - ע"ע "טריסטן ואיזולדה"). הגיבור/ה שותה מן השיקוי ונופל באהבה. זה ייתכן בהחלט וזה גם לא ממש מפתיע; אבל שוב, האם זה יכול להסביר מדוע שותה השיקוי בוחר דווקא במושא התאהבות זה ולא אחר? אישה זו ולא אחרת?

 

אהבה שאינה תלויה בדבר?

הרבה אוהבים סבורים, בכנות, שאהבתם אינה תלויה בדבר, שלא תשתנה עם השתנות הנסיבות, שהיא חסינת פגעים מכל הסוגים. אני רוצה מאוד להזדהות עם אפשרותה של אהבה כזאת, ומקווה שאין היא בדיה. אבל הנסיבות מוכיחות שבמקרים רבים האהבה דועכת ונעלמת גם ללא שינוי דרסטי של הנסיבות, מה שמעמיד בספק את אפשרות שמירת האהבה בהשתנות דרסטית של הנסיבות. יש לי חבר, גד אסולין, והוא אומר שלכל היותר אנחנו יכולים להגיד לאהובתנו: "נכון לרגע זה אני אוהב אותך לנצח". אני מקווה שהוא טועה ושלא יהיה זה מופרך על פניו להגיד לאהובתי: "אני אוהב אותך עד יום מותי", ולדעת שזוהי האמת. אבל חובת ההוכחה עליי, ואין לי הוכחה, אלא רק ראיות — אותם מקרים של אהבה עמוקה בין בני זוג שנמשכו כל חייהם.

מי שאמון על חשיבה פילוסופית, יודע כי מותר להעלות על הדעת כל מיני "עולמות אפשריים", ובלבד שבעולמות הללו אין סתירות לוגיות. ובכלל, לפילוסופים מותר להעלות השערות כיד הדמיון ולבחון אותן כדי לנסות להפיק שאלות מעניינות ואולי גם תשובות מעניינות.

אז שערו בנפשכם שאתם מאוהבים בנערה אחת אהבה עזה, ואתם משוכנעים שזוהי אהבה נצחית שאינה תלויה בדבר — כלומר, שום נסיבות לא ישנו את אהבתכם העזה.

עכשיו דמיינו לרגע שנערתכם נהפכת יום אחד לנער. משנה את מינה. האם גם אז תמשיכו לאהוב אותה (בהנחה שאינכם הומוסקסואלים)? נסו לענות על השאלה בכנות.

אני יודע שאפשר להתחמק מן השאלה ולומר כי אין מדובר עוד באותו אדם, ולכן השאלה נופלת — כי הנער הזה שונה במהותו מן הנערה שאהבתם. הלוא, כך תאמרו, כיוון שאינכם הומוסקסואלים, לא תוכלו או לא תרצו לקיים יחסי מין מלאים עם אהובתכם/אהובכם. אבל אז אוסיף לשאול, מדוע איברי המין מהותיים ולא איברים אחרים? ואם האהבה תלויה בקיום יחסי מין, הלוא היא איננה "אהבה שאינה תלויה בדבר", אלא תלויה באותו דבר בהחלט! ואם תאמרו כי אין מדובר רק בעניין גופני, שכן יחד עם השתנות איברי המין השתנתה גם האישיות, אשיב לכם בשאלה נגדית: נניח שאהובתכם הייתה משנה את השקפותיה הפוליטיות מן הקצה אל הקצה, האם אז לא השתנתה אישיותה? האם אהבתכם הייתה נפסקת במקרה כזה? שאלות קשות שאין לי עליהן תשובות מספקות.

בסרטו הנפלא של ניל ג'ורדן, "משחק הדמעות", מתאהב גיבור הסרט בזמרת מועדוני לילה יפהפייה וחושנית. כשאהבתם מתפתחת ורגע ההתעלסות מגיע, נחשף בפניו סודה של הזמרת — היא בעצם גבר. הסצנה מהממת ומפתיעה, הן את הצופים והן את הגיבור. היא מתפשטת, וחושפת את איבר המין הגברי שלה. הגיבור המאוהב מוכה הלם. תגובתו הראשונה, הכמעט רפלקסיבית - הוא רץ לשירותים ומקיא. האם חדל לאהוב את אהובתו/אהובו? בהמשך הסרט התשובה לא לגמרי ברורה, אם כי נרמז שלא חדל מאהבתו אותה/אותו.

אבל מה הייתם אתם/אתן עושים/עושות במקרה כזה? והלוא טענתם שאהבתכם אינה תלויה בדבר. אני משאיר, כאמור, את השאלה פתוחה.

אבל אי אפשר לסיים מאמר על אהבה בצורה ספקנית כל כך, שהלוא אין, לדעתי, שום דבר יפה, נשגב ומספק מאהבה אמיתית, שלעולם לא נוכל להסביר את פשרה עד תום. היותה בלתי ניתנת להסבר, מסתוריותה, אם תרצו, מעניקה לה את סוד קסמה.

אני מאחל אותה לכולכם.