המוח הנשי

 

יותר מתשעים ותשעה אחוזים מהצופן הגנטי של נשים וגברים זהים לחלוטין. בגנום האנושי יש שלושים אלף גנים, והשונות של פחות מאחוז אחד בין המינים היא קטנה. אבל שוני קטן זה משפיע על כל תא ותא בגופנו - מהעצבים הקולטים הנאה וכאב ועד תאי העצב המעבירים תפיסה, מחשבות, הרגשות ורגשות.

 

מבט בוחן מגלה שמוח הגבר אינו זהה למוח האישה. מוח הגבר גדול בתשעה אחוזים, גם אחרי שהחישוב הביא בחשבון את גודל הגוף. מדענים במאה ה־ 19 פירשו זאת כעדות ליכולת שכלית פחותה של הנשים. ואולם לנשים ולגברים יש מספר שווה של תאי מוח. אצל נשים התאים דחוסים יותר - מהודקים כמו במחוך בתוך גולגולת קטנה יותר.

 

במשך רוב שנות המאה העשרים הניחו מרבית המדענים, שנשים הן ביסודו של דבר גברים קטנים, מבחינה נירולוגית ומכל בחינה אחרת, למעט תפקודי הרבייה. הנחה זו עמדה במרכזה של אי־ההבנה המתמשכת באשר לפסיכולוגיה ולפיזיולוגיה של האישה. כשבוחנים לעומק את ההבדלים בין המוח הנשי והגברי, מתברר מה עושה את האישה אישה, ואת הגבר - גבר.

 

עד שנות התשעים של המאה העשרים מיעטו החוקרים להתייחס לפיזיולוגיה של האישה, לאנטומיה של מערכת העצבים שלה או לפסיכולוגיה שלה בנפרד מאלה של הגבר. נוכחתי בהתעלמות זו במו עיני בשנות השבעים - בתקופת לימודי לתואר ראשון בנירוביולוגיה באוניברסיטת ברקלי, במהלך לימודי הרפואה באוניברסיטת ייל ובתקופת התמחותי בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש של מסצ'וסטס בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. בשנים שבהן הייתי רשומה בכל אחד מהמוסדות הללו, למדתי מעט מאוד, אם למדתי כלל, על השונות הביולוגית או הנירולוגית של האישה, למעט במהלך היריון. בתקופת לימודי בייל, במהלך הרצאתו של פרופסור שהציג מחקר על התנהגות בעלי חיים, הצבעתי ושאלתי מה היו ממצאי אותו המחקר לגבי נקבות. הפרופסור ביטל את שאלתי באומרו: "איננו משתמשים בנקבות במחקרים האלה - מחזורי הווסת שלהם רק משבשים את הנתונים."

 

ואולם מן המחקרים המעטים שנערכו עלה, שלהבדלים הקטנים בין מוח הזכר למוח הנקבה יש השפעה גדולה מאוד. בתקופת התמחותי בפסיכיאטריה מצאתי עניין רב בעובדה ששיעור הדיכאון בקרב נשים כפול משיעור הדיכאון בקרב גברים. לאיש לא היה הסבר ברור לפער הזה. מאחר שלמדתי באוניברסיטה בתקופת השיא של התנועה הפמיניסטית, הסברי לתופעה היו מתחום הפוליטיקה והפסיכולוגיה. נקטתי את העמדה האופיינית לשנות השבעים, ותליתי את האשמה בגישה הפטריארכלית של תרבות המערב; היא זו שדיכאה את הנשים וכבלה את ידיהן. אבל הסבר זה לבדו לא נראה הולם: מחקרים חדשים גילו יחס דומה בין דיכאון בקרב נשים ובקרב גברים בעולם כולו. התחלתי לחשוב שיש לחפש את ההסבר במשהו גדול יותר, יסודי יותר וביולוגי.

 

יום אחד עלה בדעתי שהפער בין שיעורי הדיכאון בקרב נשים וגברים מתחיל להסתמן רק בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה, גיל התחלת הווסת אצל נערות. נראה שהשינויים הכימיים בתקופת ההתבגרות המינית מחוללים במוח משהו הגורם לשיעורי דיכאון גבוהים יותר בקרב נשים. מעט מאוד מדענים חקרו קשר זה באותה עת, ורוב הפסיכיאטרים, בדומה לי, היו חניכי האסכולה הפסיכואנליטית המסורתית, שבחנה את חוויות הילדות אבל לא הביאה בחשבון שהסיבה עשויה להיות נעוצה בתהליכים כימיים ייחודיים למוח הנשי. כשהתחלתי לכלול בבדיקה פסיכיאטרית של אישה גם בירור של מצבה ההורמונלי, גיליתי את ההשפעות העצביות העצומות שיש להורמונים הנקביים בשלבי חיים שונים על עיצוב המאוויים, הערכים ותפיסת המציאות של האישה.

 

הגילוי הראשון לגבי המציאויות השונות שיוצרים הורמוני המין היה כשהתחלתי לטפל בנשים שאצלן אפשר להבחין במה שאני מכנה "תסמונת מוח קדם־וסתית קיצונית". אצל כל הנשים בגיל הפריון המוח משתנה מעט בכל יום. חלקים אחדים של המוח משתנים בשיעור של עד עשרים וחמישה אחוז בכל חודש. פה ושם מתעוררים קשיים, אבל אצל רוב הנשים השינויים ניתנים לשליטה. ואולם בין המטופלות שלי היו כאלה שהגיעו אלי מדי פעם כשהן נסערות בהשפעת ההורמונים עד כדי כך, שלא יכלו לעבוד או לדבר עם מישהו מחשש שאם יעשו כן, יפרצו בבכי או יתנפלו על מישהו. ברוב ימות החודש הן היו שקועות בעיסוקיהן, אינטליגנטיות, יצרניות ואופטימיות; אבל שינוי קל בזרם ההורמונים למוח בימים מסוימים גרם להן להרגיש שהעתיד נראה קודר ושהן שונאות את עצמן ואת חייהן. המחשבות הללו נראו אמיתיות ומבוססות, והנשים האלה פעלו לפיהן כאילו היו ממשיות וכאילו הן עתידות להתקיים לעד - אף שהמחשבות נבעו אך ורק משינויים הורמונליים במוח. ברגע שהמצב שב לקדמותו, גם הן חזרו להתנהג כרגיל. צורה קיצונית זו של התסמונת הקדם־וסתית, המופיעה רק אצל אחוז קטן מהנשים, גרמה לי להבין כיצד יכולה המציאות של מוח האישה להתהפך על פניה.

 

אם המציאות של אישה יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה משבוע לשבוע, הדבר אמור להיות נכון גם לגבי השינויים ההורמונליים הגדולים המתרחשים במרוצת חייה של אישה. רציתי לברר את האפשרויות האלה בקנה מידה רחב יותר, ולכן הקמתי בשנת 1994 את המרפאה למצבי רוח והורמונים של האישה במחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו. המרפאה הזאת היתה בין המרפאות הראשונות בארצות הברית שבדקו את המצבים של מוח האישה, ואת השפעותיהם של התהליכים הכימיים במערכת העצבים ושל ההורמונים על מצבי הרוח.

 

מצאנו שהשפעות ההורמונים על מוח האישה גדולות עד כדי כך, שאפשר לומר שהן יוצרות את המציאות של האישה. ההורמונים יכולים לעצב את הערכים והמאוויים של אישה ולקבוע בעבורה, מדי יום ביומו, מה חשוב. נוכחותם מורגשת בכל שלב בחיים, כבר מן הלידה. כל מצב הורמונלי - ילדות, שנות ההתבגרות, שנות ה"יציאות" והקשרים הרומנטיים, האימהוּת וגיל המעבר - פועל כגורם המזין קשרים עצביים שונים האחראים למחשבות חדשות, לרגשות חדשים ולתחומי עניין חדשים. התנודות, המתחילות כבר בגיל שלושה חודשים ונמשכות עד לאחר חדלון הווסת, גורמות לכך שהמציאות העצבית של האישה אינה קבועה כמו זו של הגבר. המציאות העצבית של הגבר דומה להר שקרחונים, פגעי מזג האוויר והתנועות הטקטוניות העמוקות של כדור הארץ שוחקות באופן בלתי מורגש במשך אלפי שנים. המציאות העצבית של האישה דומה יותר למזג האוויר עצמו - משתנה בהתמדה וקשה לחיזוי.

 

מדעי המוח כיום שינו במהירות את התייחסותנו להבדלים העצביים הבסיסיים בין גברים לנשים. בעבר יכלו מדענים לחקור את ההבדלים האלה רק באמצעות בדיקת מוחות של גופות או על פי התסמינים של פגועי מוח. ההתקדמות בגנטיקה ובטכנולוגיה של דימות־מוח לא פולשני, חוללו מהפכה של ממש במדעי המוח (מדעי העצב) - במחקר ובתאוריה כאחד. כלים חדשים, כמו טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים (PET) וסריקות דימות תהודה מגנטית פונקציונלי (fMRI), מאפשרים לנו להתבונן כיום אל תוך מוח האדם בזמן אמת - בעת שהוא פותר בעיות, מפיק מילים, שולף זיכרונות, מבחין בהבעות פנים, נותן אמון, מתאהב, מאזין לבכי תינוקות ומרגיש דיכאון, פחד וחרדה.

 

בעקבות זאת הצליחו מדענים לתעד מגוון מדהים של הבדלים - מבניים, כימיים, גנטיים, הורמונליים ותפקודיים - בין מוח האישה למוח הגבר. למדנו שגברים ונשים שונים אלה מאלה ברגישויות המוח למצבי עקה (לחץ - stress) או עימות. הם משתמשים באזורים ובמסלולים שונים במוח לצורך פתרון בעיות, עיבוד שפה, כדי לחוות רגש עז ולשמור אותו בזיכרון. נשים עשויות לזכור את הפרטים הקטנים ביותר של הפגישה הראשונה עם בני זוגן או של המריבה הקשה ביותר איתם, בעוד שהבעלים כמעט אינם זוכרים שהדברים הללו התרחשו. מקורם של הבדלים אלה במבנה המוח ובכימיה שלו.

 

מוח האישה ומוח הגבר מעבדים גירויים, שומעים, רואים, "חשים" ואומדים את הרגשותיהם של אחרים בדרכים שונות. מערכות ההפעלה הנבדלות של מוח האישה ומוח הגבר מתואמות ומיומנות, אבל מבצעות ומשיגות את אותן המטרות והמשימות בשימוש במסלולים מוחיים שונים. במחקר שנערך בגרמניה, ביצעו החוקרים סריקות מוח של גברים ונשים שסובבו בעיני רוחם צורות מופשטות תלת־ממדיות. מבחינת הביצועים לא נראו הבדלים בין הגברים לנשים, אבל נראו הבדלים מובהקים, תלויי־מין בין המסלולים המוחיים שהפעילו הגברים והנשים לשם ביצוע המשימה. 7 נשים הפעילו מסלולים מוחיים הקשורים לזיהוי חזותי והקדישו זמן רב יותר מהגברים לציור החפץ במחשבתן. פירושה של עובדה זו היה שלנשים נדרש יותר זמן כדי להגיע לאותה התשובה. היא גם הראתה שהנשים מבצעות את כל התפקודים הקוגניטיביים שגברים מבצעים - הן רק עושות זאת תוך שימוש במסלולים מוחיים שונים.

 

מתחת לעדשת המיקרוסקופ או בסריקת MRI מתברר שההבדלים בין מוח הגבר למוח האישה מורכבים ונרחבים. מספר תאי העצב שיש לנשים במרכזי השפה והשמיעה שבמוח למשל, גדול באחד־עשר אחוזים ממספרם אצל גברים. 9 המרכז העיקרי של יצירת רגשות וזיכרון - ההיפוקמפוס - גדול יותר במוח האישה, וכך גם המסלולים המוחיים הקשורים לשפה ולהתבוננות ברגשות הזולת. 10 פירוש הדבר שנשים, בממוצע, מיטיבות לבטא רגשות ולזכור את הפרטים של אירועים רגשיים. אצל גברים לעומת זאת, חלק המוח המוקדש לדחף המיני גדול פי שניים וחצי מזה של הנשים. גם מרכזי המוח המופקדים על פעולה ותוקפנות גדולים יותר אצל גברים. מחשבות מיניות חולפות במוחו של גבר פעמים רבות ביום, ובמוחה של אישה רק פעם ביום. אולי שלוש־ארבע פעמים בימים הלוהטים ביותר שלה.

 

שונות מבנית יסודית זו יכולה להסביר הבדלים תפיסתיים. במחקר אחד נבדקו סריקות מוח של גברים ונשים שהתבוננו בתמונה ניטרלית של גבר ואישה משוחחים. האזורים המיניים במוחות הגברים התעוררו מיד - הם ראו את השיחה כמפגש מיני אפשרי. באזורים המיניים של מוחות הנשים לא ניכרה כל התעוררות. מוחות הנשים ראו את המצב כשיחה בין שני אנשים ותו לא.

 

לגברים גם יש מעבדים גדולים יותר בלב האזור הפרימיטיבי ביותר של המוח, שבו נחרתים פחדים ומתעוררת תוקפנות - האמיגדלה (גרעין השקד). זו הסיבה שיש גברים המסוגלים לעבור מרגיעה מוחלטת לקרב אגרופים בתוך שניות, בעוד שנשים ישתדלו לעשות הכול כדי למנוע עימותים. אבל העקה הפסיכולוגית של עימות נחרתת עמוק יותר באזורים של מוח האישה. אף שאנחנו חיים בעולם עירוני מודרני, אנחנו שוכנים בתוך גוף שנועד לחיות בחיק הטבע, ובמוחה של כל אישה נותרו עדיין המסלולים הקדומים של החזקות באימהות הקדומות, מסלולים שייעודם הצלחה גנטית, אבל הם שומרים על האינסטינקטים הטבועים עמוק במוח, שהתפתחו בתגובה לדחק שאיתו חיו בטבע הקדום. 15 תגובות הדחק שלנו נועדו להגיב על סכנה פיזית ועל מצבים מסכני חיים. וכשתגובת הדחק הזאת מתחברת לאתגרים שיוצרים החיים המודרניים - הצורך לתמרן בין דרישות הבית, הילדים והעבודה ללא תמיכה מספקת, נוצר מצב שבו נשים עלולות לראות בחשבונות אחדים שטרם שולמו דחק מסכן חיים לכאורה. התגובה מאלצת את מוח האישה להגיב כאילו בני המשפחה חשופים לסכנה של אסון העומד להתרחש. 16 מוח הגבר יגיב באופן דומה רק במקרה שקיים איום של סכנה פיזית מיידית. ההבדלים המבניים היסודיים הללו בין מוח האישה למוח הגבר הם הבסיס של רבים מההבדלים היומיומיים בהתנהגות ובחוויות החיים של גברים ונשים.

 

אינסטינקטים ביולוגיים הם המפתחות להבנת מבנה החיווט שלנו, והם המפתחות להצלחתנו כיום. מי שערים לעובדה שמצב ביולוגי של המוח הוא המנחה את הדחפים, עשויים להחליט שלא לפעול כלל או לפעול באופן שונה מן האופן המחויב לכאורה. אבל תחילה עלינו ללמוד להבין כיצד האבולוציה, הביולוגיה והתרבות בנו ועיצבו את מוח האישה מבחינה גנטית. ללא הבנה כזאת, הביולוגיה תהפוך לגורל ואנחנו נעמוד חסרי אונים מולה.

 

הביולוגיה היא אכן הבסיס לאישיותנו ולנטיותינו ההתנהגותיות. אבל כאשר אנחנו מנסים להתכחש להשפעתה של הביולוגיה על המוח בשם הבחירה החופשית - והתקינות הפוליטית, אנחנו נלחמים בטבע שלנו עצמנו. אם נכיר בעובדה שהביולוגיה שלנו מושפעת מגורמים נוספים, ביניהם הורמוני המין שלנו והתנודות ברמותיהם, נוכל למנוע ממנה ליצור מציאות קבועה השולטת בנו. המוח אינו אלא מכונת למידה מוכשרת. דבר אינו קבוע לחלוטין. הביולוגיה משפיעה בעוצמה רבה על המציאות שלנו, אבל אינה כובלת אותה. אנחנו יכולים לשנות את המציאות ולהשתמש בתבונתנו ובנחישותנו כדי להעלות על נס - ובעת הצורך גם לשנות - את השפעות הורמוני המין על מבנה המוח, על ההתנהגות, על המציאות, על היצירתיות ועל הגורל.

 

רמת האינטליגנציה הממוצעת של גברים ונשים דומה, אבל פעמים רבות ניתן פירוש מוטעה למציאות של מוח האישה, ונוצר הרושם שבתחומים מסוימים, כגון מתמטיקה ומדעים, נשים פחות מוכשרות מגברים. 17 לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, חולל זעזוע וזעם בקרב עמיתיו ובציבור הרחב, כשאמר, בדברים שנשא בינואר 2005 בפני המועצה הלאומית למחקר כלכלי, ש"נראה שלגבי תכונות אנושיות רבות ושונות - יכולת מתמטית, יכולת מדעית - יש ראיות ברורות למדי לכך שיהיו ההבדלים בממוצעים אשר יהיו - ועניין זה פתוח עדיין לוויכוח - קיימים הבדלים בסטיית התקן ובמִשְתנוּת בין אוכלוסיות הגברים והנשים. והדבר נכון ביחס לתכונות שהן, סביר להניח, מותנות תרבות ולאחרות שאינן כאלה". הציבור הניח שכוונת הדברים היא שנשים, מעצם טבען, פחות מתאימות מגברים להיות מתמטיקאיות ומדעניות מן השורה הראשונה.

 

ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה שסאמרס צדק ולא צדק. אנחנו יודעים כיום שכאשר בנות ובנים מגיעים לשנות העשרה שלהם, אין ביניהם כל הבדלים מבחינת היכולות המתמטיות והמדעיות. כאן הוא טעה. אבל כשהאסטרוגן מציף את מוח האישה, הנשים מתחילות להתמקד בעוצמה רבה ברגשותיהן ובתקשורת - הן משוחחות בטלפון ומבלות עם חברותיהן במרכזי קניות. בה בעת, כשהטסטוסטרון משתלט על מוחם של הנערים, הם מתעניינים פחות בקשרים עם חבריהם וכל מעייניהם נתונים להישגים - במשחקי ספורט ובמושב האחורי של המכונית. בשלב שבו נערים ונערות מתחילים לקבל החלטות לגבי המסלולים המקצועיים שלהם, הנערות מתחילות לאבד עניין בעיסוקים הכרוכים בעבודה ביחידוּת שיש בה פחות יחסי גומלין עם אחרים, בעוד שנערים יכולים לפרוש בקלות לחדריהם ולבלות שעות מול המחשב.

 

המטופלת שלי, ג'ינה, גילתה כישרון בולט למתמטיקה כבר מגיל צעיר. היא הוסמכה כמהנדסת, אבל בגיל עשרים ושמונה הרגישה רצון עז לפנות לעיסוק יותר מוכוון־אנשים שיאפשר לה לקיים גם חיי משפחה. היא אהבה את ההתמודדות השכלית עם בעיות הנדסיות, אבל הרגישה בחסרונו של מגע יומיומי עם אנשים, ולכן שקלה את האפשרות של הסבה מקצועית. התחבטות מסוג זה אינה יוצאת דופן בקרב נשים. ידידתי, המדענית קורי בארגמן, סיפרה לי שרבות מחברותיה המוכשרות ביותר ויתרו על עיסוק במדע ופנו לתחומים שנראו להן חברתיים יותר. החלטות כאלה הן החלטות ערכיות הנובעות מההשפעות ההורמונליות על מוח האישה, השפעות הדוחפות אותה ליצור קשרים ותקשורת. לעובדה שמספר הנשים העוסקות במדע קטן ממספר הגברים אין כל קשר ליכולת שכלית פחותה במתמטיקה ובמדע. בנקודה זו טעה סאמרס טעות קשה. הוא צדק באומרו שמעט מאוד נשים מגיעות לתפקידים הבכירים ביותר במדע ובהנדסה, אבל טעה טעות קשה כשרמז שנשים אינן מגיעות לתפקידים אלה משום שאינן מוכשרות דיין.

 

מוח האישה ניחן בכישרונות ייחודיים גדולים - זריזות מילולית יוצאת דופן, יכולת ליצור קשרי ידידות עמוקים, יכולת, כמעט לא טבעית, לזהות רגשות ומצבי רוח על פי הבעות פנים ונימת דיבור והיכולת ליישר הדורים. כל הכישרונות האלה טבועים במוח האישה. אלה הם הכישרונות שנשים נולדות איתם, אך לא כן - יש לומר בכנות - רבים מן הגברים. גברים נולדים עם כישרונות אחרים, הנוצרים בהשפעת המציאות ההורמונלית שלהם. אבל זה נושא לספר אחר.

 

במשך עשרים שנה, שבהן טיפלתי בנשים שפנו אלי, ציפיתי בכיליון עיניים להתקדמות הידע על מוח האישה ועל התנהגות האישה. ואולם רק בתחילת האלף הנוכחי התחילו להתפרסם תוצאות של מחקרים מלהיבים שגילו כיצד משפיעים המבנה, התפקוד והכימיה של מוח האישה על מצב רוחה, על תהליכי החשיבה שלה, על המרץ שלה, על דחפיה המיניים, על התנהגותה ועל מצבה הכללי. ספר זה הוא מדריך המבוסס על מחקרים חדשים על מוח האישה ועל המערכות העצביות־התנהגותיות העושות אותנו נשים. הוא מבוסס על עשרים שנות ניסיוני הקליני בנירופסיכיאטריה. הוא שואב מידע מההתקדמות מרחיקת הלכת בהבנת תחומים כמו גנטיקה, מדעי המוח המולקולריים, אנדוקרינולוגיה של עוברים וילדים והתפתחות עצבית־הורמונלית. הוא מציג דוגמאות מתחומי הנירופסיכולוגיה, מדעי המוח הקוגניטיביים, התפתחות הילד, דימות מוח ופסיכונירואנדוקרינולוגיה. הוא בוחן תחומים כמו חקר הפרימטים, מחקרי בעלי חיים ותצפיות בילדים, ומחפש תובנות על האופן שבו התנהגויות שונות מוטבעות במוח האישה על־ידי שילוב של תורשה וסביבה.

 

התקדמות זו מאפשרת לנו להיכנס סוף־סוף לעידן שבו נשים יכולות להתחיל להבין את הביולוגיה הייחודית שלהן ואת השפעותיה על חייהן. שליחותי האישית היא להביא את הדברים לידיעתם של אנשי מקצוע המתעניינים בנושא: רופאים, פסיכולוגים, מורים, אחיות, רוקחים והמתמחים שלהם, לתועלתן של הנשים והנערות הפונות לקבל את שירותיהם. ניצלתי כל הזדמנות לספר לנשים ולנערות על המערכת הייחודית של מוח־גוף־התנהגות שיש להן, ולסייע להן להיות במיטבן בכל גיל. תקוותי היא שהספר הזה יביא תועלת לנשים ולנערות רבות מאלה שאליהן אוכל להגיע ישירות במרפאה. תקוותי היא שאנשים יראו ויבינו את מוח האישה כמות שהוא: מכשיר משוכלל ומדויק.