מה לך נשמונת

בקובץ בשל זה ניצבת אגי משעול על נקודת התווך המדויקת בין פיכחון וריגוש, מודעות ו'התרחשות' חיה, בגרות ורעננות. בדימוי החוזר ומופיע בכמה מן השירים היא מתארת את עצמה כדמות הנתונה בתוך מסגרת: אישה ניצבת בפתח בית או נשקפת בחלון כשהמשקוף ואמות הסיפים סוגרים עליה, נשמונת המפרכסת בתוך גוף, אישה עירומה עטופה בבגדיה, נפש חופשית שהפנימה את מגבלותיה בזמן ובמרחב.

 

את המשתמע מדימוי עצמי זה, המוותר על ה'התערבבות' בעולם אך נותר צמוד אל היש החי בתנועתו הבלתי פוסקת, מיישמת המשוררת במרבית הנושאים הקבועים של שירתה – זהות עצמית נשית ועל־מגדרית, מקום שהוא בית אך גם הסגר בולם, חיים מלאים המגיעים עד סמוך למסגרות השחורות של המוות, קיום לאומי־קולקטיבי שגם בו נתקלת התנועה החיה במחסומים מסוגים שונים.

 

בכל אלה שולטת הלשון השירית הייחודית של משעול: בהירה, מובנת, שנונה, תמציתית, פוצעת לפעמים, חדורת הומור אך לא חסרת נימה של עצב כבוש, ובעיקר מחשמלת, מרגשת, ופועלת על הקורא כיסוד מתסיס ומעורר.