חמדת הבלש

גבריאלה

ביום סגריר בשעת בוקר מוקדמת ירדתי במהירות במדרגות. כשהגעתי לקומה הראשונה עמדה שם שכנתי דורית. היא הושיטה את ידה לעבר שער הכניסה של הבניין ואמרה בהתרגשות: "ראית אותו? הוא מסתובב כאן כבר שעה, מחכה לך".
"בוקר טוב", אמרתי בנחת, "על מי את מדברת?"
"רדי מהר ותראי אותו בעצמך, הוא מחזיק בידו מטרייה אדומה".
דבריה הרתיעו אותי. "פספסתי את יום הכיף שלי", אמרתי באכזבה, הפניתי אליה את גבי ועמדתי לשוב הביתה.
"לאן את הולכת?" קראה אליי. "הוא לא צריך לקלקל לך את התוכניות".
"את יודעת מה, את צודקת", אמרתי. "אני הולכת לעשות את מה שתכננתי, ולא אפספס את היום כיף".
דורית חייכה. "ככה אני מכירה אותך, גבריאלה, הולכת ולא עוצרת", אמרה בארשת של נחת,
ואני לא עצרתי. הודיתי לה וניתרתי מעל המדרגות כשהמטרייה בידי, עד שדלת הכניסה של הבניין בלמה את צעדיי והדפה אותי לאחור. חטפתי מכה הגונה בגב, אבל למרות הכאב קמתי, משכתי את הדלת ויצאתי החוצה. הלכתי לכיוון מרכז העיר עד שהגעתי לרחוב עוזיאל פינת שדרות ירושלים. עצרתי ליד הרמזור והוצאתי מהתיק מראה. רציתי לבדוק אם האיש שדורית דיברה עליו עוקב אחריי, ואכן ראיתי במראה אותו ואת המטרייה האדומה. כמעט הפניתי את ראשי לאחור, אבל עצרתי בזמן. "הוא לא צריך לדעת שגיליתי אותו", חשבתי והמשכתי ללכת, עד שהגעתי לתחנה של קו 63 לכיוון גבעתיים.
ראיתי אותו מתקרב, איש שמן וחסון, לא גבוה ולא נמוך. הוא לבש מעיל גשם ארוך בצבע חום שמתחתיו בצבצו מכנסיים רחבים בצבע קרם. בתחנה חיכו כבר כמה אנשים, וכשהאוטובוס עצר כולם מיהרו אל הדלת. התיישבתי בקדמת האוטובוס והפניתי את מבטי אל הנכנסים, כך שאוכל לראות את כל מי שחולף על פניי.
כשעבר לידי, נכנס בי כנראה איזשהו שד. הושטתי במהירות את המטרייה שלי לכיוון המעבר ודחפתי את חודה לבטנו. הוא אחז בבטנו, התכופף, נפל על הרצפה והשמיע קול יבבה. "סליחה, סליחה, לא התכוונתי", אמרתי כשצחוק חונק את גרוני. לשמע קריאות הכאב שלו קמו כמה מהנוסעים כדי לעזור לו לקום. הוא הרחיק אותם בידיו, ניתק את עצמו מהרצפה, התקרב אליי ואמר בלחש, "אני אסגור אתך את החשבון פעם אחרת".

השעה הייתה אחת עשרה בבוקר כשהאוטובוס עזב את רמת-גן ונכנס לגבעתיים. ירדתי בהצטלבות של ויצמן וז'בוטינסקי. רציתי לדעת אם האיש עדיין עוקב אחריי. הוצאתי שוב את המראה מהתיק ואכן ראיתי אותו הולך בעקבותיי. הבטתי בפניי, מהרהרת לרגע באפשרות שאולי פשוט מצאתי חן בעיניו. מן המראה השתקפו אליי עיניים שחורות גדולות ועגולות, גבות חומות ועבות, אף סולד, שפתיים מלאות ושיער שחור קצר ומתולתל, שעיטר את הפנים ושיווה להן מראה חינני ושובה.
פסעתי ברחוב ז'בוטינסקי עם תחושה נעימה שבכוחי להכשיל את המזימות של האיש הזה. הגעתי לבית מספר 18 ונכנסתי פנימה בשמחה, יודעת שצפוי לי פינוק קוסמטי ממושך. ידעתי גם שהאיש שהלך אחריי ממתין לי, ושהוא אינו יודע מה מתרחש בבית ואם כדאי לו להמשיך לעקוב אחריי.

שבוע אחר כך עמדתי לצאת לסוף שבוע עם יורם. ישבתי בסלון וחשבתי על דרך שתוביל אותי אל המלון, בלי שאף בלש ירדוף אחריי. תהיתי אם כדאי לנסוע באוטובוס, במונית או במכונית שלי. הטלפון צלצל פתאום וניתק את חוט מחשבותיי. זה היה יואב, ידידי משכבר הימים.
"היי גבריאלה, מה שלומך?"
"ככה, בסדר", השבתי.
"אני שומע בקולך שמשהו לא כל כך בסדר, מה קרה?"
"אני רוצה לצאת לחופשה עם יורם ולא יודעת איך לברוח מהבלש. בכל מקום שאני נמצאת גם הוא נמצא, אני לא יודעת מה לעשות".
"פשוט תשני את ההרגלים שלך", הציע.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם את נוהגת לצאת בבקרים מהבית, תצאי מבית אחר".
"נהדר, איך לא חשבתי על זה? עכשיו לא אצטרך לבטל את החופשה", שמחתי.
"ולמה היית צריכה לבטל?" תמה.
"כי אני עומדת לפני דיון חשוב בבית הדין המחוזי, וחששתי שאיזה בלש יציג שם תמונה או ראיה של בגידה".
"אם תנהגי בזהירות, אין סיכוי שדבר כזה יקרה", אמר יואב בהחלטיות.
דבריו עודדו אותי. צלצלתי ליורם והחלטנו לבלות שלושה ימים במלון רמדה בתל-אביב.

בשעות הערב לקחתי את המזוודה הכחולה הקטנה ויצאתי מהבית. בפינת הרא"ה וירושלים עמדו שני אנשים לבושים בסרבלים כתומים ותיקנו את הרמזור. הייתה לי תחושה שלא מדובר בעובדי עירייה. חציתי את הכביש, ולפני שפניתי להרא”ה הסתכלתי שוב לכיוון הרמזור. האנשים בסרבלים כבר לא היו שם. הבנתי שהתחושה שלי הייתה נכונה ורציתי לחזור מייד הביתה, אבל עצרתי בעצמי. נזכרתי בדבריה של דורית, שיעצה לי לא להירתע בגלל איזשהו בלש. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לנסוע לרחוב יטקובסקי בפתח-תקווה. כעבור חצי שעה הגעתי לביתה של מירי חברתי ונשארתי לישון אצלה. זו הייתה שינה ערבה במיוחד, הודות לידיעה שהצלחתי לחמוק מהבלשים.

כשקמתי, ארוחת הבוקר הייתה מוכנה.
"מה עם החתונה של הבן?" שאלתי את מירי בעודנו אוכלות.
"כרגיל, גבריאלה, השמחה והעצב הולכים ביחד".
"אני יכולה להבין את השמחה, אבל למה העצב?"
"ראשית, עצוב להיפרד מהבן. ושנית, נופלות עליי מיליון דאגות".
"מה למשל?"
"נפלה עליי כלה", חייכה אליי.
"תהיי מרוצה שלא הכל עצוב כמו אצלי. אני צריכה לעשות שמיניות באוויר עד שמשהו יצליח לי. עכשיו אנחנו צריכות לתכנן איך לצאת מפה בלי שבלש יעקוב אחרי המכונית שלך".
"אל תדאגי גבריאלה, הוולבו שלי יכולה להתחמק במהירות מכל נהג שרודף אחריה", הרגיעה אותי.
קיוויתי שהיא צודקת. גמרנו לאכול, סידרנו את השולחן ועשינו הכנות אחרונות לקראת היציאה מהבית.

בדרך לתחנה, בעודה נוהגת, סיפרה לי מירי על ההכנות לחתונה. היה לי קשה להתרכז. הייתי טרודה מדי בשאלה אם מישהו רודף אחרינו ומדי פעם נכנסתי לדבריה. "מירי, שימי לב למכונית השחורה. היא צמודה אלינו כבר המון זמן!"
"גבריאלה, תפסיקי לבלבל את המוח, היא לא יכולה לעקוף אותי", ניסתה מירי בהיגיון.
"היא לא רוצה לעקוף אותך", אמרתי בקול רם.
באותו רגע יורם התקשר ומסר לי את פרטי החדר. קבענו שהוא יחכה לי למעלה.
"אני לא מבינה למה את נבהלת מכל מכונית", המשיכה מירי כשהחזרתי את הפלאפון לתיק. "סיפרתי לך שאתמול הייתי אצל התופרת וחשבנו על שמלה? מה דעתך על צבע כחול כהה?"
"כן, כחול כהה יתאים לך, אבל למה שמלה? אולי תתפרי חליפה?" חשבתי שחליפה תחמיא יותר לגזרתה המלאה. מירי התחילה לענות אבל עצרתי אותה וקראתי, "המכונית השחורה עדיין צמודה אלינו!"
"בסדר, בואי נבדוק אם היא באמת בעקבותינו", התרצתה, סובבה את ההגה ופנתה שמאלה לרחוב סלומון, למרות התמרור.
"מירי!" הזדעקתי, "את נוסעת במרכז העיר, למה את עוברת על החוק?"
"אני רוצה לסלק את הפחד שלך", הסבירה. "לא מתאים לך לפחד, את בחורה אמיצה. הנה, את רואה, המכונית השחורה נעלמה".
הגענו לתחנה המרכזית בפתח-תקווה. הוצאתי את המזוודה מתא המטען, נפרדתי ממירי בנשיקות והצעתי שנמשיך לדבר כשאחזור מהחופשה.
"בשמחה, גבריאלה, שמרי על עצמך", אמרה וזינקה קדימה, מנופפת בידה לשלום.

הגעתי לתל-אביב ולקחתי מונית למלון רמדה. הנהג הוציא את המזוודה והושיט אותה לנער השליחויות. "חדר 513", אמרתי לו.
נכנסתי מבעד לדלת המסתובבת אל אולם גדול ומרווח. בצדו הצפוני ניצבו עמדות הקבלה, ומולן נחו שתי ספות מרווחות בצבע ירוק בהיר. מדרגות ניטעו במרכז האולם, ובצדו המערבי, על השטיח הרך של הלובי, עמדו שולחנות עגולים וכורסאות מרופדות בצבע קרם. הצבע האחיד של הרהיטים כאילו בלע את נוכחותם, ואני עמדתי מול תמונה מופלאה של הים שנשקף מהחלונות העצומים. התכוונתי ללכת מייד אל עמדת הקבלה, אבל מראה הים משך אותי פנימה אל הלובי. רציתי לראות מקרוב את התנפצות הגלים אל החוף. לפתע ראיתי את יואב צועד לקראתי.
"איזו הפתעה, מה אתה עושה פה? גם אתה, כמו הבלשים, נמצא בכל מקום שאני נמצאת!?"
"בואי נשב לכוס קפה ואספר לך", הציע.
"אתה יודע שיורם מחכה לי".
"בסדר, אז פעם אחרת".
"אני לא מבינה יואב", אמרתי בזעם, "אתה חבר או אויב או בלש? רק אתמול אמרת לי..."
הוא עצר אותי ואמר בקול מרגיע, "תפסיקי להתעצבן, את לא נותנת לי להסביר לך".
"אתה לא צריך להסביר לי שום דבר", אמרתי. הפניתי אליו את גבי והלכתי אל עמדת הקבלה, כשאני לא יודעת מה לחשוב, אם הוא לצדי או נגדי. מצד אחד הוא חבר ותיק, מצד שני אף פעם לא הבנתי אותו לגמרי. החלטתי שאולי כדאי להיזהר ממנו.

ביקשתי מפקיד הקבלה את המפתח לחדר ופניתי אל המעלית. בדרך ניסיתי לסלק את המחשבות המטרידות על יואב, אבל הן ליוו אותי עד שהגעתי לקומה החמישית. מסדרון ארוך וצר הוביל לחדר. המזוודה שלקח הנער לא עמדה ליד הדלת והבנתי שיורם אסף אותה. לפני שהספקתי לנעוץ את המפתח בחור המנעול נפתחה הדלת ויורם משך אותי פנימה. הוא טרק את הדלת, ושנינו התפשטנו במהירות בדרך למיטה, בלי לומר דבר. התשוקה בערה, ונשאבנו בטירוף אל תוך אהבה משגעת, עד שפתאום שמעתי נקישות.
"שמעת את הדפיקות בדלת? מי זה יכול להיות?" שאלתי.
"לא שמעתי כלום", ענה יורם.
אבל הדפיקות נמשכו.
"אולי תלך לבדוק מי זה", הצעתי.
יורם ניגש אל הדלת וקרא "מי שם", אבל לא נענה. בינתיים הגיע קול התקתוק גם לאוזניו. "זה הפלאפון שלך", אמר והושיט לי את הנייד.
"גבריאלה! גבריאלה!" קולה של מירי בקע מהמכשיר. "אני מוכרחה להפריע לך. את לא יכולה לעשות מה שבא לך, כשבעלך עומד מאחורי הדלת, מקשיב לקולות התענוג שלך ואולי גם מצלם אותך".
"על מה את מדברת, מירי? הרי עשיתי הכל כדי להימלט מהבלשים", אמרתי, אבל אז נזכרתי במכונית השחורה, נזכרתי ביואב, והבנתי שאולי לא באמת עשיתי הכל. "את יודעת שאני יכולה לזהות את הבלשים", הוספתי בקול רועד.
"רק נדמה לך שאת יודעת, הפעם פישלת בגדול. שמרי על עצמך, יקרה", אמרה וניתקה.
המחשבה שפישלתי העבירה רעד בכל גופי, והאפשרות שצילמו אותנו קלקלה את הקסם. החלטנו לרדת לחוף, בתקווה שהרחצה תפיג את הדאגה. יורם לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים לבנים. למרות קומתו הבינונית וגופו המלא, התלבושת שיוותה לו מראה אתלטי, ואי אפשר היה לראות שהוא מתקרב לגיל חמישים. הוא עמד שם וחייך, עיניו השחורות נצצו, וחיוכו הסתיר את שפתיו הדקות והדגיש את שפמו הדק.
ניגשתי להוציא את בגדי החוף מהמזוודה שעמדה ליד הכניסה. לפתע ראיתי על צדה מדבקה עגולה קטנה בצבע כחול כהה. היה ברור לי שהיא הודבקה כסימן למעקב. רציתי לסלק מראשי את המחשבה והצעתי, "יורם, בוא נשתה משהו לפני שנצא".
הוא מזג לנו יין, הרמנו את הכוסות וכשנשמע צליל ההשקה קראתי בשמחה, "לחיים, לחיי האהבה!"
ירדנו בבגדים לבנים אל החוף הנפלא של תל-אביב והרגשתנו אמנם השתפרה. בערב, בדרך לחדר האוכל, צעדתי לכיוון המדרגות, אבל יורם אחז בידי ומשך אותי אל המעלית. "את בוודאי לא רוצה שמישהו יזהה אותך", הזכיר.
"אבל התמונה של הים, אני רוצה לראות אותה".
"את לא יכולה", אמר בהחלטיות.

למחרת התעוררתי למגע ידו של יורם, שרכן אליי והגיש לי קפה. אחרי שלגמתי ממנו פתחתי את החלון והסתכלתי סביב. בהמשך רחוב הירקון, בכניסה לשגרירות הבריטית, ראיתי פתאום את המשאית של בעלי.
"יורם! הבט!" קראתי בקול.
"אני לא רוצה לראות את מה שנדמה לך שהוא בעלך", רטן.
"מה אכפת לך, רק לרגע", ביקשתי. הוא ניגש לחלון בלי רצון, ואני הצבעתי על המשאית ואמרתי, "מה פתאום הוא חנה כאן?"
"גבריאלה, תפסיקי לחשוב על בעלך, תפסיקי לדמיין בלשים, המשאית בסך הכל פורקת מטען. די כבר עם הדמיונות הבלשיים שלך".
שתקתי והחלטתי שמעתה אשמור את הדאגה בלבי.

למחרת בבוקר ירדנו אל חדר האוכל והתיישבנו ליד שולחן שהשקיף אל החוף. רצינו להעיף מבט אחרון בתמונה המופלאה של הים וגליו. זוג שדיבר אנגלית התיישב בשולחן לידנו. הם דיברו בקול רם, ואני הייתי שקועה בשיחה עם יורם ולא שמתי לב אליהם, עד ששמעתי תקתוק של מצלמה. האיש עמד מולנו וצילם לכיוון הים.
קמתי בבהלה, "יורם, בוא נסתלק מפה מהר!"
הוא הביט בי בפליאה ואמר, "תירגעי, עוד לא גמרנו לאכול. כולם מצלמים את הים. חוץ מזה, את לא רואה שהם תיירים?"
"כן, אני רואה, אבל ברור לי שאלה בלשים שהתחפשו לתיירים", אמרתי בקול רם.
"ששש... הם שומעים אותך", לחש יורם.
"לא אכפת לי, שישמעו. הם בלשים", חזרתי ואמרתי.
יורם קם, הניח את ידו על כתפי וניסה להרגיע אותי. הוא החזיר אותי אל הכיסא ואמר, "תרדי מזה, אלה בסך הכל תיירים. את שומעת, הם מדברים בסגנון זר, הם לא יכולים להיות ישראלים".
נרגעתי מעט ושמחתי שיורם תמך בי והבין לרגשותיי.

שבוע חלף מאז אותה חופשה מופלאה. בבוקר הגעתי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לדיון בבקשת המזונות. כשיצאתי מהמעלית ראיתי את שמאי דדון, עורך הדין שלי, מסתכל בתמונות שמראה לו עו"ד סוויסה, שייצג את בעלי. לפני שהבנתי בדיוק מה מתרחש שם, הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.
כשדדון הבחין בי הוא הפסיק להסתכל בתמונות, מיהר אליי ובמבט חמור אמר, "ביקשתי שלא תצאי לחופשה לפני הדיון, הזהרתי אותך. עכשיו תאמרי לי מה אני אמור להגיד לשופטת על הבגידה שלך".
סטרתי לפניי פעם ועוד פעם והתחלתי לבכות.
"הבכי לא יעזור עכשיו, גבריאלה", אמר בחוסר סבלנות. "אני מחכה לתשובה".
"א...גיד ש... זו לא אני בתמונה", אמרתי בעודי מתייפחת.
עו"ד דדון לא התרגש מהדמעות שלי ואמר, "לא כדאי לך לקבל תווית של שקרנית בבית המשפט. את לא תצאי מזה".
"אני רוצה לראות את התמונות, אולי קשה לזהות אותי".
"הטיעון הזה לא יוציא אותך זכאית", הודיע בפסקנות. "קל מאוד לזהות אותך וגם את יורם".

כשנכנסנו ללשכת השופטת הרגשתי פחד נורא. רעד עבר לי בכל הגוף ומחשבותיי התערפלו. חשבתי שבטח לא אוכל לדבר, אבל האמנתי שעו"ד דדון יצליח להדוף כל מתקפה ואף לבטל ראיות שאינן תואמות את קו ההגנה שלו.
השופטת ישבה בגומחה שלה, בעלי ועורך דינו ישבו לשמאלה ואני ועו"ד דדון לימינה. לאחר ההכרזה על נושא הדיון הציג עורך הדין סוויסה את התמונות שלי ושל יורם מארוחת הבוקר במלון ושאל אותי בנימה של ניצחון, "את מזהה את עצמך?"
במקום להשיב, פניתי אל השופטת ואמרתי, "גברתי השופטת, בעלי הגיע הנה מביתה של חברתו".
בלי להתייחס לדבריי שאלה, "האם זו את בתמונות?"
"גברתי השופטת", ניסיתי שוב, "הוא כמעט לא ישן בבית".
"אם את לא מזהה את עצמך בתמונה הזאת, אולי תצליחי באחרת", הציעה.
עו"ד סוויסה מיהר לקרב אליי עוד תמונה.
"אני לא מזהה את עצמי בתמונות", הודעתי.
"אם כן, נדחה את הדיון למועד אחר", אמרה השופטת ופנתה אל עו"ד סוויסה, "תביא עד ראייה שיגרום לה לזהות את עצמה. תזמין את הצלם", הוסיפה. "בזאת הסתיים הדיון".
צער עמוק נפל עליי, וכל הסימנים והתמונות שרדפו אותי בימים האחרונים שבו ועלו: התייר במלון שצילם את הים, המדבקה הכחולה שהוצמדה למזוודה, המשאית שחנתה ליד המועצה הבריטית, המכונית השחורה שעקבה אחריי והאנשים בסרבלים הכתומים שתיקנו את הרמזור. נזכרתי בכל אלה, ודמעות חנקו את גרוני.

כששבתי הביתה רציתי להיות לבד. ביקשתי לכאוב את כשלוני בלי שמישהו יעצור את דמעותיי, אבל דקות מעטות לאחר שנכנסתי הביתה הוא עמד בפתח, בעלי ה"יקר", הביט בי במבט חד ואמר בהתרסה, "מגיע לך, וזאת רק ההתחלה".
ואני, כבשתי את ראשי בשתי ידיי ושתקתי.

לפחות שלושה ימים עקבו אחריי הבלשים, ואני ראיתי ולא ראיתי. לא רציתי לראות, לא אותם ולא את הסימנים שהשאירו בדרכם. הבנתי שאני צריכה ללמוד את שפתם, שפת הבילוש, אבל לא ידעתי איפה.
הטלפון צלצל וניתק את חוט מחשבותיי. זה היה יואב. חשבתי שהוא רוצה לדבר על הפגישה המפתיעה שלנו במלון, ואני רציתי לדבר רק על הכישלון שלי.
"היי, יואב, אתה בטח יודע שבלשים עקבו אחריי".
"מאיפה אני אמור לדעת?"
"אתה הרי היית שם", אמרתי.
"אז מה אם הייתי שם, תני לי להסביר לך..."
"אני רוצה שתסביר לי משהו אחר: איך להגיע לחברה של בעלי?"
"מה הבעיה? את יכולה לעקוב אחריו עם המכונית שלך..."
"נו באמת, אתה לא חושב שהוא יזהה אותה מייד?"
"אוקיי, אז אולי תתחבאי בטנדר שלו, או שתיסעי אחריו במונית..."
"אולי", הפסקתי אותו, "תודה, יואב".
"גבריאלה, אני חייב להסביר לך על העניין ההוא", ביקש.
"פעם אחרת", אמרתי והנחתי את השפופרת.

ערב אחד ניגשתי לטנדר של בעלי. תכננתי להסתתר בתא המטען ולחכות עד שיֵצא אל חברתו ויוביל אותי אליה. ראיתי שהאור האדום של האזעקה מהבהב ורציתי לנתק אותה. נשכבתי מתחת למכונית ומשכתי אחד מהחוטים שהיו שם, אבל האזעקה התחילה לצפצף ואני ברחתי מהמקום במהירות.
ניסיתי דרך אחרת. שכרתי מונית, והמתנתי לטנדר בהצטלבות של הרא"ה ושדרות ירושלים. לא ידעתי איפה גרה חברתו של בעלי, אבל ידעתי שהוא נוסע אליה דרך הרא”ה וכביש גהה. אחרי שעה של המתנה אמרתי לנהג שכדאי שננסה שוב ביום שישי.
בשישי בערב ישבנו במונית וחיכינו, ובינתיים דיברנו על פוליטיקה. "מה יש לנו לעשות בלבנון? אנחנו צריכים לא רק לצאת משם, אלא לברוח", טענתי בלהט.
"מה את שחה, לברוח? למה את לא בורחת מירושלים?"
"איך אתה יכול להשוות בין ירושלים ולבנון? זה לא אותו ד... רגע! הנה הטנדר!"
הנהג אותת מייד שמאלה, הוציא את ידו מהחלון וסימן למכונית שמאחור, וזו האטה ואפשרה לנו להיכנס לטור המכוניות שהמתינו לפני הרמזור.
"הנה בעלי", אמרתי והצבעתי לעבר הטנדר, "קוראים לו דוב. אני קראתי לו דוב'לה. רואים שהוא גבוה, נכון?"
"נכון", אישר הנהג. "רואים גם שהוא מסתכל לכל הכיוונים. ועכשיו כדאי לנו להיות בשקט. בזמן מרדף, עדיף לדבר רק בשפת הסימנים. תזרקי את העיניים שלך על הווינקר הימני ואני על השמאלי, שלא נפספס את הכיוון שלו".
הטנדר פנה שמאלה ואנחנו בעקבותיו, כששתי מכוניות מפרידות בינינו. אחרי שלוש מאות מטר בערך הוא אותת שמאלה. נסענו אחריו ברחוב נגבה, כשרק מכונית אחת בינינו לבינו.
"אני מפחד שהדוב'לה שלך יצליח לעבור את הרמזור לפנינו", אמר הנהג.
"נסה לעקוף את המכונית שלפניך", הצעתי.
"אני לא יכול, יותר מדי צפוף פה", אמר.
התקרבנו להצטלבות, ובדיוק ברגע שהרמזור התחלף לאדום הצליח הטנדר לחמוק, ואנחנו נאלצנו לחכות. כשפנינו לרחוב הירדן כבר לא ראינו אותו.
"הוא לא יכול לנסוע ברחוב הזה כל כך מהר, הוא בטח נכנס לרחוב צדדי", אמר הנהג. "בואי נמתין לו אחרי הרמזור הבא, ליד השופרסל. הוא מוכרח לעבור בדרך הזאת".
כעבור חמש דקות חלף הטנדר על פנינו. "אמרתי לך", הודיע הנהג בהתלהבות, "אולי הוא אפילו סתם עצר בצד הכביש. עכשיו, אם את רוצה להיות בלשית, תסתכלי גם על מכוניות חונות".
המשכנו לנסוע אחריו, מתוחים ודרוכים. הטנדר המשיך לכיוון אלוף שדה, כשהוא מאותת ימינה. אותתנו גם אנחנו, וכשהגענו להצטלבות של אלוף שדה וכביש גהה פנינו ימינה. הטנדר, לעומת זאת, שוב הפתיע וחתך שמאלה.
"איזה ממזר", אמר הנהג בעצבנות, "שוב איבדנו אותו".
ואני חשבתי לעצמי, "כמה חבל שאיבדתי את ההזדמנות להיות בלשית".

"למה? למה נתתי לו את המפתחות?" ייסרתי את עצמי ערב אחד. "הרי יכולתי לומר לו שאני צריכה לנסוע באופן דחוף, להמציא איזה סיפור, רק לא לתת לו את המפתחות שלי. עכשיו הכל אבוד! איפה הוא?"
באותו רגע נפתחה דלת הבית, ואני מיהרתי להתייצב מול בעלי ואמרתי לו בתקיפות, "תן לי את המפתחות! תן לי אותם! מהר!"
"את לא יכולה להגיד שלום, או לפחות לשאול מה קרה שאיחרתי?" אמר בנחת, מנסה להכעיס.
"לא, אני לא יכולה", עניתי, עצבנית. "הבטחת לחזור מהר, אני מחכה ומחכה ולך לא אכפת!"
"אכפת לי, ועוד איך אכפת לי", אמר והוסיף בלגלוג, "אכפת לי שלא תגיעי..."
"המכונית שלי, ואני אגיע אתה לאן שארצה", התרגזתי.
"מה?" חייך בלעג. "ממתי המכונית שלך? מי קנה אותה?"
"מה זה חשוב מי קנה אותה, אני זו שנוסעת בה..." עניתי.
"את נוסעת בה רק בזכותי ורק אם אני נותן לך", אמר ונופף במפתחות.
"תשכח מזה, תכף תגיד שאני גרה כאן רק אם אתה מרשה. תסלח לי, אבל עכשיו אני צריכה לנסוע במכונית שלי".
"תאמרי לי אשתי, על שם מי המכונית? על שמי או על שמך?"
השאלה הזאת בלבלה אותי. אף פעם לא חשבתי על זה. מעולם לא ביקשתי שמשהו מהרכוש שלנו יירשם על שמי. המפתחות ריצדו לנגד עיניי, ובלי לחשוב פעמיים חטפתי אותם ויצאתי מהבית.
"חושב שהוא עושה לי טובה ושהוא יכול לקחת לי את המכונית? שישכח מזה", אמרתי לעצמי בכעס. המחשבה הזאת לא עזבה אותי, ובמקום לנסוע לעבודה מצאתי את עצמי נוסעת ברחוב הירקון לאורך הטיילת, עד שהגעתי ליפו. חשבתי שאם אני כבר פה, זאת הזדמנות טובה לפגוש את מיקה חברתי, שגרה על אחת הספינות במעגן.
ירדתי לרציף, נעמדתי על גשרון קטן שמחבר את הספינה אל המעגן וקראתי, "מיקה, מיקה!"
שתי בנותיה הקטנות קפצו עליי וקראו בשמחה, "גבי! שלום!" חיבקתי אותן ונכנסנו פנימה. מיקה יצאה מבטן הספינה ואמרה, "איזו הפתעה גבי, לא אמרת שתבואי".
"נכון, הייתי בסביבה וקפצתי לביקור".
"תבואי, בואי!" קראה אליי אחת הבנות. מיקה חייכה, ואני נשקתי לילדה והבטחתי שאני כבר באה.
"מה קרה גבי? את נראית עייפה", הביטה בי מיקה.
"כן, אני צריכה לנוח. חשבתי אולי לנוח קצת אצלך".
"בשמחה. בואי תנוחי, מייד אסדר לך את המיטה".
"לא, אנחנו רוצות לשחק עם גבי", קראו הילדות.
מיקה הבינה שאין לי מצב רוח לשחק והלכה להביא להן ניירות וצבעים לציור.
"ועכשיו ספרי, מה הביא אותך אליי?" מיקה תמיד הרגישה כשמשהו הציק לי.
"המכונית שלי", עניתי.
"נו באמת, אני יודעת שהגעת הנה עם המכונית", חייכה.
"לא, לא מיקה. זה משהו אחר. אני חושבת שבעלי רוצה לקחת לי אותה".
"ספרי מה בדיוק היה", ביקשה.
"הוא אמר שהמכונית רשומה על שמו ושהיא שלו. תגידי מיקה, הוא יכול למכור אותה אם היא רשומה רק על שמו?"
"הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה!"
"מה אני עושה בלי מכונית?!" קראתי בייאוש.
"תראו תראו, ציירתי את אימא!" קראה הילדה הגדולה ונופפה בציור.
שתינו הבטנו בו והתפעלנו בקול, והבת הקטנה הודיעה שעכשיו היא הולכת לצייר אותי.
מיקה ירדה להכין קפה ואני קמתי והתיישבתי בין הבנות. לקחתי מכחול, טבלתי אותו בצבע אדום וצבעתי מעל הדמות שציירה הקטנה.
"לא, אני לא רוצה את הצבע הזה", הייתה התגובה. "אני רוצה לבד, לצייר לבד, שמים".
בינתיים חזרה מיקה והניחה את הקפה על השולחן. "אימא! אימא! תראי!" נשמעה הקריאה. "גבי לא יודעת לצייר שמים".
"למה חמודה שלי? למה את אומרת כך?" שאלה מיקה.
"שמים אדום לא אימא", נשמעה התשובה ההגיונית. "שמים כחול!"
"כן חמודה שלי, נכון, השמים כחולים. את יכולה לצבוע אותם עכשיו בכחול".
"מיקה", אמרתי בפליאה, "אני לא מבינה למה בחרתי בצבע הזה".
"ואני כן מבינה. את במצב רוח אדום, תסתכלי על הפנים שלך", אמרה והגישה לי מראה.
"וואו, כמה אני אדומה! איך אני מורידה את המתח הזה מעליי?"
"את תחיי גם בלי מכונית", אמרה מיקה בקול חותך.
"מה פתאום?! איך אפשר לחיות בלי מכונית?"
"אין לך ברירה. אם לא תעלימי את המכונית, הוא יעשה את זה לפנייך".
"להעלים את המכונית? מה פתאום? להעלים אותה זה קודם כל לפגוע בעצמי".
"אוקיי, אז אל תפגעי בעצמך. שמרי את המכונית, שמרי אותה לעצמך, עד ש..."
"עד שהוא יעשה בה מה שבא לו..." השלמתי את דבריה והרגשתי איך גל חום מציף את גופי.
"כן, נכון. הוא יכול ואת לא יכולה", הוסיפה כאילו בהתגרות.
קמתי נמרצת ואמרתי בביטחון, "לא מיקה, לא אתן לו את התענוג הזה. אני אעלים את המכונית לפניו".

למחרת ישבתי בקפטריה של האוניברסיטה עם דניאל, חברי לספסל הלימודים.
"נכשלתי", אמרתי לו.
"על מה את מדברת? הייתה לך בחינה במועד ב'?"
"לא, לא דניאל. הייתה לי בחינה אחרת. נכשלתי במעקב אחרי בעלי".
"שוב את חוזרת לסיפור הזה... אני יכול לתאר לעצמי במה נכשלת", הוסיף.
"לא, אתה לא יכול", אמרתי בביטחון.
"אוקיי, בואי נראה... נכשלת בלרדוף אחריו עם המכונית שלך".
"כמעט נכון. מה שהיה זה שהעלמתי את המכונית שלי".
"באמת? למה, מה היה?" התפלא.
"חששתי שהוא ייקח אותה. ועכשיו אין לי יותר מכונית".
"אני לא מאמין. מכרת את המכונית?"
"לא, פשוט אחסנתי אותה", הסברתי.
"מה? מה יצא לך מזה? הרי רק את תסבלי. בעצם, אולי גם אני... לא יהיה לי יותר טרמפ לאוניברסיטה", הוסיף בחיוך.
"זה מה שמדאיג אותך, הטרמפ?" שאלתי בטון נעלב.
"די גבריאלה, באמת... דברי על מה שמדאיג אותך".
"בוא נדבר על מה שמדאיג את שנינו, וזה איך להגיע לאוניברסיטה בלי אוטו. אולי ניסע באוטובוס?"
"את רוצה להתפוצץ? אני לא רוצה".
"אז מה דעתך על אופנוע?" שאלתי.
"כן, בטח, אני כבר קונה אופנוע", צחק ואסף את הדברים לשיעור שעמד להתחיל כל רגע.
"יופי, אז עכשיו אתה תוכל לתת לי טרמפ", הודעתי לו ומיהרתי להצטרף אליו.

הרעיון של האופנוע לא הרפה ממני. נזכרתי בפיני, שיושב לידי בקורס יהדות ונוהג להניח את הקסדה שלו על הרצפה. החלטתי שבפעם הבאה שניפגש אפתח אתו בשיחה.
כשנכנסתי לאולם ראיתי אותו יושב במקומו הרגיל והקסדה לצדו. צעדתי לקראתו במהירות, כדי שאספיק לדבר אתו לפני שההרצאה מתחילה.
"היי פיני", אמרתי והתיישבתי לידו, "מה שלומך?"
הוא רק חייך אליי, כרגיל.
הוצאתי מהתיק את העבודה שעמדתי להגיש והנחתי אותה באופן בולט על משטח הכתיבה. זה פעל.
"אפשר?" שאל פיני והצביע על העבודה.
"בטח", חייכתי והושטתי לו אותה.
פיני עיין בעבודה, הפך את הדפים והתפעל. "וואו, איזו מהירות! את כל כך חרוצה, איך את מוצאת זמן לסיים הכל כל כך מהר?"
"כל העניין זה לארגן נכון את הזמן", אמרתי לו.
"לך בטח קל יותר עם ארגון הזמן. אני עובד בעבודה מיוחדת, שדורשת ממני להיות מוכן לכל פעולה בכל רגע נתון".
"אתה משרת בצבא?" הסתקרנתי.
"לא, אני לא איש צבא. אני שוטר", הייתה התשובה.
נדרכתי. "מה אתה אומר!? ואיך זה שאתה לא לובש מדים?"
"אני שוטר שלקחו לו את המדים", הסביר בסבלנות. "אני שוטר שלובש מסכה, אני בלש".
קפצתי ממקומי וכיסיתי את פי בידי, כדי לא לפלוט צעקה. "אתה בלש, אתה בלש", חזרתי על דבריו בהתלהבות.
"מה קרה, גבריאלה, מה ההתרגשות? אף פעם בחייך לא פגשת בלש?" התפלא.
לא הספקתי להשיב. באותו רגע נכנס לאולם המרצה והשיעור התחיל.
במהלך ההרצאה ניסיתי להיות קשובה, אבל הייתי עסוקה מדי במחשבה שמצאתי בלש מקצועי. כשהשיעור הסתיים התכוננתי למסור למרצה את העבודה, אבל פיני משך בידי וביקש, "אולי תיתני לי לעיין בעבודה לפני שאת מגישה אותה?"
"היום המועד האחרון להגשה", הזכרתי לו.
"אני יודע, אבל אפשר לקבל דחייה", הביט בי בעיניים מבקשות.
"אני מוכנה לתת לך את העבודה בתנאי שתהיה הבלש שלי".
"אני לא מבין על מה את מדברת, אבל אני מסכים".
ניגשנו למרצה עם עוד כמה סטודנטים, ביקשנו דחייה של שבוע ונענינו בחיוב.

אחרי השיעור ישבנו פיני ואני בקפטריה.
"נו, גבריאלה, עכשיו אני רוצה שתספרי לי במה העניין", ביקש.
הסתכלתי עליו במבט מבויש וחשבתי שצעיר כמוהו, שלא מזמן השתחרר מהצבא, לא יבין אישה בוגרת כמוני, שמתקרבת לגיל 40. בכל זאת פתחתי את לבי ואמרתי, "בעלי בוגד בי".
"אז תבגדי גם את", ענה מייד, מניח את ידו על ידי.
ניתקתי את ידי מלפיתתו ואמרתי בתקיפות, "אני לא רוצה לבגוד. אני רוצה להתגרש".
"אוקיי, ומה את רוצה ממני?"
"אני רוצה שתתפוס אותו על חם".
"בסדר, אני מוכן, אבל אני לא אחראי לתוצאות".
"לזה אני אחראית", הבטחתי.
כשלחצתי את ידו לפרידה אמר פיני, "אני הולך לתפוס אותו עוד השבוע".
"שישי בערב הוא זמן מצוין", אמרתי.