מיומנו של פטריוט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיומנו של פטריוט
מכר
מאות
עותקים
מיומנו של פטריוט
מכר
מאות
עותקים

מיומנו של פטריוט

4.5 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יהונתן גפן

יהונתן גפן (22 בפברואר 1947 – 19 באפריל 2023) היה משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, עורך, תסריטאי, פזמונאי, מתרגם, קומיקאי ומנחה ישראלי.

עוד בהיותו חייל, בגיל 19 הוציא גפן ספר פזמונים ראשון: "שירים שענת אוהבת במיוחד"

עם שחרורו בשנת 1969 עבר לתל אביב ופרסם כמה שירים על פי עצתו של המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן.  ב-1970 הועלתה הצגה מוזיקלית שכתב, "קרחת". ב-1972 התיישב בתל אביב והחל לכתוב טור שבועי בעיתון "מעריב". לאחר מלחמת יום הכיפורים חבר לישעיהו בן-פורת, איתן הבר, אורי דן, אלי לנדאו, חזי כרמל ואלי תבור לכתיבת הספר "המחדל", במטרה שההנהגה המדינית והצבאית במלחמת יום הכיפורים תפנה את מקומה.

בשנת 1974 העלה יחד עם דני ליטני מופע בשם "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול". גפן כתב מאות שירים ופזמונים מוכרים למבוגרים ולילדים. השירים, פרי עטו של גפן, בספר "הכבש השישה עשר" הולחנו ב-1978 ברובם על ידי יוני רכטר לאלבום באותו שם שנחשב כפורץ דרך בתחום שירי הילדים וגם אחד האלבומים הישראליים הנמכרים ביותר בתולדות הזמר העברי. בשנת 2014 זכו גפן ורכטר בפרס אקו"ם לתרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים, על יצירתם "הכבש השישה עשר".

גפן פרסם מספר ספרי ילדים ביניהם "יום אחד...כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד", "ילד הכרובית" ו"אלרגיה". ספרו המוכר ביותר למבוגרים הוא "אישה יקרה", שבו ניסה להבין מדוע התאבדה אמו. 

ספרו "עלייתו ונפילתו של ה-y" הוא מבחר מבין המדורים ומהמאמרים שפורסמו בעיתון "מעריב" בין השנים 2000–2005. מחצית מהתקופה הזאת התגורר יהונתן גפן בניו-יורק ובבוסטון.

גפן כתב מחזות: "קשר אייר", "נומה עמק", "פטרה", "ג'וני הלך" שעלו לאורך השנים על בימות שנות ברחבי הארץ. רובם ככולם, עוסקים בשרות צבאי, זהות הארץ ושכול. 

גפן כתב שירים, כמו: "יהיה טוב", "סניוריטה", "סתיו מסוכן", "ביקור מולדת", "חיפה חיפה", "לוקח ת'זמן", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" ו"עד עולם אחכה", "מקום לדאגה", "הנסיך הקטן", "יכול להיות שזה נגמר", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים, שמבצעים מיטב אמני ישראל. גפן אף תרגם שירים וטקסטים רבים, שמקורם בשפות זרות, שהפכו ללהיטים גדולים בישראל, כגון: "האשה שאיתי", "בלוז לנערה מארץ הצפון"; המחזה "המיזנתרופ" של מולייר, המחזה "קרוב יותר" ועוד. 

לאורך השנים הופיע יהונתן גפן במופעים שונים, הן לילדים והן למבוגרים, עם טקסטים פרי עטו ועם טקסטים מתורגמים. מופעים אלה היו הצלחה גדולה ובהם גפן שיתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה- דיוויד ברוזה, יצחק קלפטר, אביב גפן, דין דין אביב ועוד.

באוקטובר 2013 התפטר ממעריב והפסיק לכתוב בו טור קבוע, לאחר 40 שנות כתיבה במוסף סופשבוע של העיתון.

בתחילת 2014 החל להגיש את התוכנית "אומרים שהיה פה" בטלוויזיה החינוכית בעריכת דרור נחום ועידו רוזנטל. בשנת 2017 הגיש תוכנית נוספת בטלוויזיה החינוכית "העולם עצוב אז צוחקים" על תולדות ההומור בארץ.

מפרסיו:

1983 - פרס ברנשטיין לספרות ילדים.
2012 - פרס היצירה לסופרים.
פרס ליצירה מקורית, "הכבש השישה עשר".
פרס מפעל חיים מאקו"ם.
2019 - פרס משרד התרבות למפעל חיים על יצירה בתחום ספרות הילדים והנוער ע"ש דבורה עומר.

גפן נפטר בביתו ב-19 באפריל 2023 בגיל 76, לאחר התמודדות עם בעיות בריאותיות. הוא נקבר בבית העלמין בנהלל.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/28ctwc26

תקציר

בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל, כותב יהונתן גפן בהקדמה לספר.
הרשימות המקובצות כאן הן לקט של טורים, שירים ומונולוגים של גפן מן השנים האחרונות שבהן כתב ב"מעריב" וב"הארץ" ומן ההופעות שלו שבהן הוא עומד על הבמה חשוף ומדבר אל החושך.
גפן כותב על מה שנוגע לכולנו, תושבי הארץ הזאת, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. הוא כותב על המיתולוגיה הישראלית שלנו, על משפחה ואהבה, על הכיבוש, הפוליטיקה והשחיתות, על השוביניזם הגואה ועל הכפייה הדתית. כדי שהרָָֻשע ילך ויציף את הארץ, כותב גפן, לא צריך שמישהו יצעק, די בכך שכולם ישתקו, והוא – אינו מוכן לשתוק. דבריו נכתבים מתוך כאב ומתוך אהבה. 
 
יהונתן גפן, יליד נהלל, 1947.
משורר, מחזאי, פזמונאי, מתרגם ופרפורמר שמופיע עם המונולוגים שלו.
פירסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, שירה ושירי ילדים.

פרק ראשון

"אני רוצה לחשוב שאני יכול לאהוב גם את הארץ שלי וגם את הצדק."
 
אלבר קאמי
 
 

"להיות חייל, להיות נביא, להיות משורר"1

שרל בודלר מתאר את שאיפותיו במכתב לחבר

 
כמעט ארבעים שנה כתבתי טורים שבועיים ב"מעריב", ובמשך שנתיים גם ב"הארץ".
הקטעים שבחרתי לספר הזה הם מעשרים השנים האחרונות, השנים שבהן "מעריב" דישדש והחליף בעלים שוב ושוב, ובכלל, העיתונות הכתובה גססה, וכל מה שמת — עבר לאינטרנט.
בטורים שלי, נאמן למילים של בודלר, הייתי חייל ממושמע שכותב בכל שבוע, גם כשהייתי חולה מאוד, שיכור או דיכאוני, במלחמות ובימים אפלים שבהם הלאומנות פרחה, השמאלנות גימגמה, ומחנה השלום הצטמצם וקולו כמעט לא נשמע.
 
בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל. בעיני עצמי אני נחשב גם קצת נביא — כי בארץ הקשה הזאת, שבה אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר, היה עלי להגיש את הטור שלי ביום ראשון כדי שיתפרסם ביום שישי.
במשך עשרות שנות עבודתי בעיתונים, הנושאים שעליהם כתבתי היו תמיד אותם נושאים: המיתולוגיה הישראלית, משפחה ואהבה, הכיבוש המסרטן, פוליטיקה ושחיתות (שני נושאים שדי הולכים ביחד), השוביניזם הגואה והכפייה הדתית.
בטורים שכתבתי לעיתונות נשארתי גם משורר. ניסיתי לשלב בהם לא רק ביקורת וסאטירה נושכת, אלא גם ליריות ורגשות וצמצום. בשירה אתה צריך לדעת להגיד הרבה במעט מילים, ובטורים של שבע מאות מילה היה עלי לכתוב בתמציתיות, וכפתור הדיליט עבד שעות נוספות.
אין מכון גמילה לבעלי טורים, והיה לי קשה מאוד להיגמל מהכתיבה השבועית לעיתון. פה ושם עדיין מתעורר בי חשק להגיב על מה שקורה, אבל אני שותק ומשתדל לא לקרוא עיתונים, שרוב מה שנכתב בהם הוא מסחרי או מתלהם.
במוספי השבת זכיתי לעבוד עם עורכים נבונים ולא מצנזרים (בדמוקרטיה הדבר החשוב ביותר הוא חופש הדיבור, ואנחנו נמצאים במשטר חשוך, עם שרת תרבות וולגרית ובורה, שמנסה שוב ושוב לסתום פיות): אדם ברוך, דורון כהן ונועה ידלין ב"מעריב" ואלון עידן ב"הארץ", ואני מלא הערכה ורעוּת אל האנשים הנבונים והמדויקים האלה.
 
1. התרגומים הם מאת המחבר, אלא אם כן צוין אחרת

יהונתן גפן

יהונתן גפן (22 בפברואר 1947 – 19 באפריל 2023) היה משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, עורך, תסריטאי, פזמונאי, מתרגם, קומיקאי ומנחה ישראלי.

עוד בהיותו חייל, בגיל 19 הוציא גפן ספר פזמונים ראשון: "שירים שענת אוהבת במיוחד"

עם שחרורו בשנת 1969 עבר לתל אביב ופרסם כמה שירים על פי עצתו של המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן.  ב-1970 הועלתה הצגה מוזיקלית שכתב, "קרחת". ב-1972 התיישב בתל אביב והחל לכתוב טור שבועי בעיתון "מעריב". לאחר מלחמת יום הכיפורים חבר לישעיהו בן-פורת, איתן הבר, אורי דן, אלי לנדאו, חזי כרמל ואלי תבור לכתיבת הספר "המחדל", במטרה שההנהגה המדינית והצבאית במלחמת יום הכיפורים תפנה את מקומה.

בשנת 1974 העלה יחד עם דני ליטני מופע בשם "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול". גפן כתב מאות שירים ופזמונים מוכרים למבוגרים ולילדים. השירים, פרי עטו של גפן, בספר "הכבש השישה עשר" הולחנו ב-1978 ברובם על ידי יוני רכטר לאלבום באותו שם שנחשב כפורץ דרך בתחום שירי הילדים וגם אחד האלבומים הישראליים הנמכרים ביותר בתולדות הזמר העברי. בשנת 2014 זכו גפן ורכטר בפרס אקו"ם לתרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים, על יצירתם "הכבש השישה עשר".

גפן פרסם מספר ספרי ילדים ביניהם "יום אחד...כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד", "ילד הכרובית" ו"אלרגיה". ספרו המוכר ביותר למבוגרים הוא "אישה יקרה", שבו ניסה להבין מדוע התאבדה אמו. 

ספרו "עלייתו ונפילתו של ה-y" הוא מבחר מבין המדורים ומהמאמרים שפורסמו בעיתון "מעריב" בין השנים 2000–2005. מחצית מהתקופה הזאת התגורר יהונתן גפן בניו-יורק ובבוסטון.

גפן כתב מחזות: "קשר אייר", "נומה עמק", "פטרה", "ג'וני הלך" שעלו לאורך השנים על בימות שנות ברחבי הארץ. רובם ככולם, עוסקים בשרות צבאי, זהות הארץ ושכול. 

גפן כתב שירים, כמו: "יהיה טוב", "סניוריטה", "סתיו מסוכן", "ביקור מולדת", "חיפה חיפה", "לוקח ת'זמן", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" ו"עד עולם אחכה", "מקום לדאגה", "הנסיך הקטן", "יכול להיות שזה נגמר", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים, שמבצעים מיטב אמני ישראל. גפן אף תרגם שירים וטקסטים רבים, שמקורם בשפות זרות, שהפכו ללהיטים גדולים בישראל, כגון: "האשה שאיתי", "בלוז לנערה מארץ הצפון"; המחזה "המיזנתרופ" של מולייר, המחזה "קרוב יותר" ועוד. 

לאורך השנים הופיע יהונתן גפן במופעים שונים, הן לילדים והן למבוגרים, עם טקסטים פרי עטו ועם טקסטים מתורגמים. מופעים אלה היו הצלחה גדולה ובהם גפן שיתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה- דיוויד ברוזה, יצחק קלפטר, אביב גפן, דין דין אביב ועוד.

באוקטובר 2013 התפטר ממעריב והפסיק לכתוב בו טור קבוע, לאחר 40 שנות כתיבה במוסף סופשבוע של העיתון.

בתחילת 2014 החל להגיש את התוכנית "אומרים שהיה פה" בטלוויזיה החינוכית בעריכת דרור נחום ועידו רוזנטל. בשנת 2017 הגיש תוכנית נוספת בטלוויזיה החינוכית "העולם עצוב אז צוחקים" על תולדות ההומור בארץ.

מפרסיו:

1983 - פרס ברנשטיין לספרות ילדים.
2012 - פרס היצירה לסופרים.
פרס ליצירה מקורית, "הכבש השישה עשר".
פרס מפעל חיים מאקו"ם.
2019 - פרס משרד התרבות למפעל חיים על יצירה בתחום ספרות הילדים והנוער ע"ש דבורה עומר.

גפן נפטר בביתו ב-19 באפריל 2023 בגיל 76, לאחר התמודדות עם בעיות בריאותיות. הוא נקבר בבית העלמין בנהלל.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/28ctwc26

מיומנו של פטריוט יהונתן גפן
"אני רוצה לחשוב שאני יכול לאהוב גם את הארץ שלי וגם את הצדק."
 
אלבר קאמי
 
 

"להיות חייל, להיות נביא, להיות משורר"1

שרל בודלר מתאר את שאיפותיו במכתב לחבר

 
כמעט ארבעים שנה כתבתי טורים שבועיים ב"מעריב", ובמשך שנתיים גם ב"הארץ".
הקטעים שבחרתי לספר הזה הם מעשרים השנים האחרונות, השנים שבהן "מעריב" דישדש והחליף בעלים שוב ושוב, ובכלל, העיתונות הכתובה גססה, וכל מה שמת — עבר לאינטרנט.
בטורים שלי, נאמן למילים של בודלר, הייתי חייל ממושמע שכותב בכל שבוע, גם כשהייתי חולה מאוד, שיכור או דיכאוני, במלחמות ובימים אפלים שבהם הלאומנות פרחה, השמאלנות גימגמה, ומחנה השלום הצטמצם וקולו כמעט לא נשמע.
 
בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל. בעיני עצמי אני נחשב גם קצת נביא — כי בארץ הקשה הזאת, שבה אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר, היה עלי להגיש את הטור שלי ביום ראשון כדי שיתפרסם ביום שישי.
במשך עשרות שנות עבודתי בעיתונים, הנושאים שעליהם כתבתי היו תמיד אותם נושאים: המיתולוגיה הישראלית, משפחה ואהבה, הכיבוש המסרטן, פוליטיקה ושחיתות (שני נושאים שדי הולכים ביחד), השוביניזם הגואה והכפייה הדתית.
בטורים שכתבתי לעיתונות נשארתי גם משורר. ניסיתי לשלב בהם לא רק ביקורת וסאטירה נושכת, אלא גם ליריות ורגשות וצמצום. בשירה אתה צריך לדעת להגיד הרבה במעט מילים, ובטורים של שבע מאות מילה היה עלי לכתוב בתמציתיות, וכפתור הדיליט עבד שעות נוספות.
אין מכון גמילה לבעלי טורים, והיה לי קשה מאוד להיגמל מהכתיבה השבועית לעיתון. פה ושם עדיין מתעורר בי חשק להגיב על מה שקורה, אבל אני שותק ומשתדל לא לקרוא עיתונים, שרוב מה שנכתב בהם הוא מסחרי או מתלהם.
במוספי השבת זכיתי לעבוד עם עורכים נבונים ולא מצנזרים (בדמוקרטיה הדבר החשוב ביותר הוא חופש הדיבור, ואנחנו נמצאים במשטר חשוך, עם שרת תרבות וולגרית ובורה, שמנסה שוב ושוב לסתום פיות): אדם ברוך, דורון כהן ונועה ידלין ב"מעריב" ואלון עידן ב"הארץ", ואני מלא הערכה ורעוּת אל האנשים הנבונים והמדויקים האלה.
 
1. התרגומים הם מאת המחבר, אלא אם כן צוין אחרת