קובץ זה, הקרוי על שם אחד מספרי השירה של צלאן בשפה הגרמנית, כולל מבחר מכל ספרי השירה שלו, יחד עם קטעי פרוזה, בתרגומו של שמעון זנדבנק.
צלאן, המשורר היהודי-גרמני שמעולם לא חי בגרמניה, העניק לשירה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה את אחד מקולותיה היותר מיוחדים, ומקובל לראות בו את המשורר הגרמני החשוב של המחצית השנייה של המאה העשרים.
כמי שבמלחמת העולם נשלחו הוריו למחנה השמדה, והוא עצמו גויס לעבודת כפייה, עומדת פרשת חייו של צלאן בסימן היתמות, העקירה והטלטולים, וסופו שהתאבד בטביעה בנהר הסינה. קרוע בין רגש ההזדהות עם "העם היהודי שנהרג" לבין דבקותו בשפה הגרמנית, שקמה ועלתה "מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית" כשהיא "מועשרת" - הוא כותב שירה שבה נעשית השלילה לכוח חיובי כביכול, שירה המבקשת אחר הגאולה, הזוהר, היופי, החיים - שבמוות. שירתו מבקשת לבטל את הלשון, החוצצת מפני מגע של ממש, ולהגיע אל השתיקה.
עֵץ-לִבְנֶה, עָלֶיךָ צוֹפִים לְבָנִים אֶל הַחֹשֶׁךְ.
אִמִּי, שְׂעָרָהּ לֹא הִלְבִּין מֵעוֹלָם.
שֵׁן-הָאֲרִי, כָּל-כָּךְ יְרֻקָּה הִיא אוּקְרָאִינָה.
אִמִּי בְּהִירַת הַשֵּׂעָר לֹא בָּאָה הַבַּיְתָה.
עַב-גֶּשֶׁם, עַל הַבְּאֵר אַתְּ מִתְמַהְמַהַת?
אִמִּי חֲרִישִׁית בּוֹכָה עַל כֻּלָּם.
כּוֹכָב עָגֹל, סֶרֶט זָהָב עָנַבְתָּ.
אִמִּי, אֶת לִבָּהּ פָּצְעָה הָעוֹפֶרֶת.
דֶּלֶת-אַלּוֹן, מִי עָקַר אוֹתָךְ מִצִּירַיִךְ?
אִמִּי הָרַכָּה לֹא תּוּכַל עוֹד לָבוֹא.
