1. התפריט
סבתא בישלה דייסה.
היא היתה נמוכת קומה, דמות זערורית ממש, לכן עמדה על שרפרף קטן כדי להגיע לשַיש. היא בחשה בסיר לא גדול ורטנה לעצמה וגידפה בכל פה, כמו בכל פעם שבישלה.
"שאפּוֹל לתוך הסיר וייקח אותי השֶף," גנחה. "שיִקצצו אותי לקציצות, שיִסקלו אותי בכופתאות, שימָרקו אותי במרק צח..."
מן השרפרף היתה לה נקודת מבט מצוינת על המטבח ועל הסלון הזעיר, ובגלל שעמדה ממש מול חלון המטבח השבור למחצה, שמעולם לא תוּקן, יכלה להשקיף גם על החצר הקטנה ועל מה שמאחוריה: שָׂדה גדול וריק שבקצהו שורה של עצי מחט. מאחורי העצים השתרע המדבר, גדול ועמום. מדֵי פעם עלו ממנו סופות אבק וכיסו את החצר ואת הבית. בלילה היו השמים בוהקים בבוהַק כתום מסתורי, וסבתא היתה מסתכלת למעלה ומצהירה בחגיגיות, "נעלמו הכוכבים. זה קצה העולם. זהו, אין יותר לאן ללכת. פה חייתי ופה אני אמות..." הסופות אמנם נטו לחזור על עצמן במחזוריוּת, אבל גם סבתא נהגה במחזוריות אדוקה, או באדיקות מחזורית, והיתה מפטירה את אותו משפט עצמו כל פעם מחדש. על אף המילים הקשות, היתה נלווית אליהן תמיד איזו נימה של שביעות רצון, כאילו אמרה: לא הצלחתם לסדר אותי. ציפיתי לזה, ידעתי שזה יבוא, הה הה!
כמו תמיד לבשה ז'קט צמר שפעם היה צבעוני ועכשיו נעשה מהוּהַ מאוד, וזוג מכנסיים בצבע בֶּז' שהתאימו לגוֹן המִדבר שהקיף את הבית סביב. שולֵי המכנסיים ירדו מטה ונִשׂרכוּ קצת על הארץ, אבל זה לא הפריע לסבתא. היא עמדה ובחשה במרץ ובכוח, כי הדייסה הלכה והתגבשה, הלכה והתקשתה. בכל אתר בנייה היו שמחים לעשות שימוש ביציקה כזו, שעמידותה מובטחת לאלף שנים לפחות.
הדייסה, אגב, היתה כחוּלה. לא כחולה־חיוורת אלא כחולה כמו השמים בערב אחרי שהם מַוורידים ומַסגילים, כחולה כמו צפרדע שצִבעה העַז נועד להזהיר את הטורפים שלא יניחו אותה על צלחתם; שאם לא כן הם יחטפו כאב בטן נורא ויתחרטו מרה על שלא קראו את התפריט ביתר תשומת לב.
ובדיוק כמו צפרדע כחוּלה, היא צרבה בגרון כמו אֶלף להבות אש.
סבתא עצמה לא אכלה כבר המון שנים, עידנים. מיהו, אם כך, הגיבור או המפלצת בעלת הקרבַיים מברזל, שהדייסה היתה מיועדת להם? ובכן, לא גיבור ולא מפלצת אלא ילדה קטנה, כבת חמש או שש או שבע. היא ישבה במטבח מאחורי שולחן מַלבֵּני קטן שפעם היה שולחן בית ספר. את השולחן, כמו את שאר הרהיטים בבית, מצאה סבתא ליד פח הזבל של המושב, וגררה אותו הביתה.
תאמרו, זה לא אנושי להאכיל ילדה קטנה בדייסה כחולה שצורבת בגרון כמו אלף להבות אש. ובכן, לזה יש תשובה מוצקה — סבתא מעולם לא היתה אנושית. הוריה לא היו בני אדם. היא לא נולדה בארץ, ואפילו לא בחוץ לארץ — סבתא נולדה וגדלה על כוכב אחר, כוכב בשם חַיְזָרְיָה, שנמצא בקצה־קצהו של הרקיע, מקום המרוחק מכדור הארץ אלפי שנות אור —
"שנות חושך," רוטנת סבתא —
ומכאן נובעת המסקנה ההגיונית שסבתא היא חייזרית. אמנם אין לה קרניים, אבל לעורה יש בהחלט מין גוון ירקרק.
סבתא, שבישלה מדי יום את היציקה הכחולה, מעולם לא הודתה שמדובר בדייסה. יום אחד הניחה פרוסת חומר כחול בצורת משולש בַּצלחת של עוֹדְפַּ'ם — זה היה שמה של הילדה הקטנה — וטענה שזו "עוגה", ולמחרת הניחה את אותו החומר בדיוק, הפעם בצורת עיגול, וקראה לו "פשטידה". אחר כך באו "חביתה", "סלט", "פנקייק", "מרק", "מוס", "פודינג" ואפילו "קיש". עוֹדְפַּ'ם לא ידעה מהו קיש. היא חשדה שגם לסבתא אין מושג, ושהיא בטח מצאה אותו באיזו פרסומת באחד המגזינים שלה. סבתא היתה מחטטת בפחי הזבל, שוֹלה מתוכם את המגזינים וממיינת: את המגזינים על החלל השאירה בצד, וכל השאר — בחזרה לפח. בבית פרשׂה אותם על השולחן במטבח וקראה בשקיקה: אולי באחד מהם תמצא את כוכב הולדתה...
כל ילדותה של עודפ'ם עברה עליה בבית הקטן שבקצה המושב, על סף המִדבר, עם סבתא ועם הארוחות הכחולות. מימיה לא טעמה דבר מלבד דייסה, אבל גם היא דפדפה בַּמגזינים שסבתא הביאה הביתה, והיא ידעה שמה שהוּנח בצלחת שלה הוא לא פשטידה, חביתה או מרק, ובטח שלא עוגה. מדֵי פעם נקטעו המאמרים הארוכים בעמודים מבריקים שהציגו אוכל צבעוני, ואפשר היה ללקק אותו כמעט מרוב שהיה קרוב, מרהיב ומפתה. במיוחד את עוגות הקצפת, שעוטרו בתותים ובפירורי שוקולד וגרמו לה להזיל ריר כשדמעות בעיניה.
"רוצה כזה," אמרה והצביעה על התמונה באצבעה הקטנה, "כזה!"
"הבלים," אמרה סבתא, אבל בפיה זה נשמע כמו חֲבָלים. "את חושבת שזה אוכל אמיתי מה שמצולם? זה הכול פלסטיק."
יום אחד חזרה סבתא משיטוטיה בַּמושב ועברה ליד גן ילדים. ללא בושה התכופפה מעֵבר לגדר והרימה את מה שהיה מונח על החול והביאה הביתה, להראות לעודפ'ם.
"תראי מה נותנים לילדים המסכנים האלה לאכול," נופפה בתפוח ובבננה מפלסטיק, שהיו מעוכים קצת בקצוות. "את רואה?" נהמה סבתא בסיפוק ומיהרה להיפטר מן הדוגמיות בכך שזרקה אותן מבעד לחלון, אל החצר. "שום אוכל בעולם לא טוב כמו האוכל שלי," טענה, אבל זה לא מנע ממנה לאמץ מונחים קוּלינריים זרים כמו קיש.
סבתא ירדה מהשרפרף והביאה את הסיר לשולחן, גרפה במאמץ גוש דביק וכחול והטילה אותו בחבטה אל הצלחת.
"הנה, תאכלי."
אבל עודפ'ם לא מיהרה להגיש את הכפית אל פיה. היא ישבה והתבוננה בדייסה וחשבה לעצמה, כמו בכל יום, שהפעם לא תכניס לפיה אפילו ביס מִזה. וכמו תמיד, התיישבה לידה סבתא.
"אוף," אומרת עודפ'ם ובוחשת בדייסה בניסיון למשוך זמן — אולי בינתיים תתרחש איזו קטסטרופה שתחריב את כדור הארץ ובין השאר גם את הצלחת שלה; זה בהחלט יכול לקרות. מטאור תועה שייפול על השולחן, למשל. אבל לסבתא יש שיטות משלה למנוע את הקטסטרופה. ראשית, היא מתחילה מיד להמוֹת, להמהם, לזמזם מנגינה שעודפ'ם מכירה עוד מהיותה תינוקת. אחר כך, כשהזמזום מתעצם, היא מוסיפה לו גם מילים:
חָלָב כָּחוֹל שֶׁל שַׁחַר
אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב...
"די," אומרת עודפ'ם ואוטמת את אוזניה בכפות ידיה. הדקלום הקבוע הזה משגע אותה.
"זה השיר שאמא שלי היתה שרה לי," אומרת סבתא בתמימות, כאילו שעודפ'ם לא יודעת את זה. אבל היא לא יכולה להתאפק.
"סבתא, תסַפרי לי על אמא שלך."
מצחיק לחשוב שלסבתא היתה אמא, ושהיו לה אחים ואחיות... אם עודפ'ם היתה מקנאה, היא בחיים לא היתה מודה בזה, אבל ממילא אין במה להודות — היא לא מקנאה בכלל.
"מה יש לספר?" שואלת סבתא בתימהון מעוּשה, אבל כבר מכינה בחיפזון כפית גדושה של דייסה.
"נו, איך זה היה כשהיית ילדה," עונה עודפ'ם בחוסר סבלנות ובולעת את הכפית הראשונה. טעמה של הדייסה — או חוסר הטעם שלה — גורם לה לעוות את פניה, מה גם שהוא שורף לה את הלשון ואת הלוע, אבל סבתא, כמדומה, לא חשה בכך.
לסבתא יש סבלנות כבירה. היא יכולה לשבת ככה אלף שנה ולספֵּר לעודפ'ם את סיפור חייה באותו קצב שבו התרחש — אלף שנה. סבתא פורשת את סיפורה לאט ובעורמה.
"היה לנו מטבח בדיוק כזה," היא פותחת, ומקיפה בידה את החלל הזעיר בתנועה סתמית.
"והכינו לך אוכל?"
"בטח," אומרת סבתא. "בחללית."
מאחורי עודפ'ם, ליד הכיור, עומדת החללית. עודפ'ם מסתובבת ומסתכלת בה. במבט מקרוב היא לא נראית כמו חללית אלא כמו תנור בישול עתיק. קודם כול, היא רק קצת יותר גבוהה מסבתא (שאמנם גבוהה יותר מעודפ'ם, אבל נמוכה יותר מכל המבוגרים במושב). שנית, מן החללית בוקעת ארובה קצרה; יש בה מגירות עליונות ותחתונות, באמצע יש מין משטָח שעליו מסומנות כיריים (זה לוח הפיקוד, טוענת סבתא), ומתחתיו תא שלתוכו מכניסים עצים וזורקים אחריהם גפרור בוער, על מנת שיידלקו.
"נו, אז יום אחד," אומרת סבתא ומצביעה על התא, "בִּמקום להכניס לשָם עצים, הִכניסו אותי."
"מי הכניס אותך?" שואלת עודפ'ם, ובולעת בהיסח הדעת את הכפית השנייה.
"אמא שלי."
נשימתה של עודפ'ם נעתקת כל פעם מחדש. "למה?"
"היא רצתה להציל אותי."
"ממה?"
על חייזריה, הכוכב הקטן שנח בקצה־קצה הרקיע, סבתא יודעת פרטים מעטים בלבד, הרי היתה רק ילדה קטנה כשעזבה את הכוכב. כל מה שסבתא זוכרת הוא שהיא חיה עם אִמה ועם שתי האחיות ושלושת האחים שלה. כשהיתה סבתא בת חמש נעלמו האחים והאחיות בפתאומיות, ובמקומם הופיע בבית הסֶרוויס, מערכת של כלי חרסינה לבנה: קומקום, קנקן לחלב, כלי לסוכר ושני ספלים בעלי ידיות גדולות.
עודפ'ם מציצה לסלון: הסרוויס הזה עומד שם עכשיו, על השידה. סבתא מבחינה במבט ומתרה בה, כמו תמיד. "בסרוויס לא לגעת, את שומעת?"
עודפ'ם לא עונה.
"את שומעת?"
"כן!"
התנור עמד במטבח על ארבע רגלי ברזל, וממש מתחתיו חפרה אמא של סבתא בור מרובע ועמוק. כשהבור היה מוכן, היא הכניסה לתוכו את הסרוויס. יחד איתו היה בכוך מקום לעוד שתי נפשות בעלות ממדים צנועים. אחר כך סגרה אמא שלה את הכוך, והוא נעלם מעֵין רואים.
"זה מחבוא טוב, נכון?" שאלה בגאווה.
כן, הנהנה סבתא הקטנה בראשה בהתפעלות, למרות שעדיין התעצבה על ההיעלמות המסתורית של אחֶיה ואחיותיה.
לְמה היה צריך מחבוא? סבתא לא ידעה. אמא שלה לא גילתה לה. בכל מקרה, שבוע או שבועיים לאחר מכן קמה פתאום מהומה גדולה ברחוב, ולאחר מכן נשמעו הלמות צעדים במדרגות וחבטות על הדלת. אמא של סבתא רצה קצרת נשימה במסדרון ודחפה את סבתא אל המטבח. הדלת מאחוריהן כבר נפרצה. אמא שלה הספיקה רק לדחוף אותה לתוך תא העצים, וכבר נשמעה הלמות צעדים במסדרון ובמטבח, ולפתע נזרק לתוך התא גפרור בוער —
פיה של עודפ'ם נפער, וסבתא ממהרת לדחוף לתוכו כפית שלמה של דייסה. "ואז?" היא שואלת בפה מלא.
ואז קרה דבר בלתי צפוי. התנור שניצת הלך והתחמם במהירות. המרצפות שמתחתיו רעדו כל כך עד שהתבקעו ועפו לצדדים, ופתאום התרומם התנור אל על, ובטרם יכול היה מישהו לעצור בעדו, יצא דרך חלון המטבח ונסק אל השמים הגבוהים כמו זיקוק.
"ומה קרה לך?"
סבתא בערה אבל לא אוּכּלָה.
"אוּכּלָה?" חוזרת עודפ'ם על המילה המוזרה שנשמעת כמו עיכול.
"בדיוק," משיבה סבתא וזוקפת את סנטרה בגאון. "בערתי, אבל לא מַתִי."
"אבל איך?" עיניה של עודפ'ם מתרחבות, אפילו שהיא כבר יודעת. לעודפ'ם יש עיניים חומות ויפות ושיער חום שקווצותיו תמיד נופלות אל תוך הצלחת, משום־מה.
"זה בגלל השלד הכחול שלי," אומרת סבתא בגאווה.
השלד של סבתא כחול כמו השָמַים בערב אחרי שכבר הִוורידו והִסגילו, אבל לפני שהם נהפכים לחושך. שלד כזה אי אפשר להשמיד: אֵפר קרֵב לאפר, עצם דבֵקה בעצם, וכבר הוא קם לתחייה מעצמו. זה בדיוק מה שקרה לסבתא: היא קמה לתחייה מן האֵפר. בזמן שהיא מספרת על כך היא מחווה בידיה תנועות ספורות, אבל די בהן כדי להקים את כל החיזיון המכושף מול עיניה של עודפ'ם.
"זה היה טוב, טוב מאוד," טוענת סבתא, "בזכות זה שבערתי, החללית התרוממה מהר מאוד. זה נתן לה תאוצה נהדרת."
עודפ'ם שקועה עדיין בנושא הקודם.
"גם לי יש שלד כמו שלך?" היא שואלת. המחשבה על כך מעבירה בה רטט של התרגשות, אבל היא לא מחכה לתשובה, משום שהשאלה הבאה כבר מתפרצת מתוכה.
"גם עכשיו את יכולה לעשות כישוף כזה?"
סבתא חושקת את שפתיה במורת רוח.
"כישוף! מה את חושבת, שיש מין מתכּון שאַת פשוט יכולה לעשות כישוף כל פעם שמתחשק לך? כישוף זה מה שקורה רק כשאת עומדת עם הגב לקיר."
עודפ'ם ניסתה: היא הצמידה את הגב שלה לקיר מיליון פעם, הצמידה אותו חזק כל כך עד שחשה שהוא שוקע לאחור מעוצמת הלחץ, אבל למרבה האכזבה שום דבר לא קרה.
כשסבתא קמה לתחייה מחדש בתוך החללית היא כבר לא היתה ילדה קטנה אלא אישה זקנה מאוד. ליָדה, על רצפת התא, עמד מה שהיה פעם הלב שלה. לגוף שלה כבר לא היה שום צורך בו.
"אז מה עשית איתו?"
"נגעתי בו באצבע וטעמתי אותו, ככה," אומרת סבתא ומדגימה, "אבל אחר כך הוא התפורר מיד". ליבה של סבתא התפורר והיה לערימת אֵפר כחולה.
"מה היה הטעם שלו?" שואלת עודפ'ם בעניין רב.
"משׂביע רצון," משיבה סבתא לאחר הרהור.
היה זה הדבר האחרון שהיא טעמה. לאחר מכן לא היתה רעבה יותר. חוש הטעם נמחה ממנה לגמרי, וכך גם כל רמז לרעב.
"אבל לא התחשק לך לאכול משהו?" דוחקת בה עודפ'ם. הפה שלה מתמלא ברוק רק מעצם המחשבה על צום ממושך כל כך. סבתא ממהרת להגיש אל פיה כפית מלאה, אבל עודפ'ם מבחינה בה בזמן וחושקת את שפתיה בכוח.
"פְּפְפְ," נושפת סבתא בבוז. "התחשק לך!" עצם הרעיון שיכול להיות לה חשק לדבר־מה משעשע אותה מאוד. "הָה!"
"טוב, אז מה ראית בדרך?" שואלת עודפ'ם בשפתיים חשוקות, וזה נשמע ככה: "טוּ, זְזְ מָה רִית בְּדְרְךְ?" זה מוצא חן בעיניה. אולי תמיד תדבר ככה. זה אדיר.
סבתא מציצה בצלחת. יש בה עדיין כמות נכבדה של דייסה, ובידה נותרה כפית גדושה. כאן המקום לִטוות סיפורֵי אֶלף לילה ולילה על מסעותיה בחלל, אבל הצרה היא שסבתא מחשיבה את האמת יותר מדי, והאמת היא שהיא לא ראתה כלום. איך יכלה לראות? הרי היה חושך, חושך גמור. האֵין החלל רק לילה ארוך־ארוך, שלא נגמר...?
"איזה שטויות," קוראת עודפ'ם באכזבה, "בחלל אין כזה חושך כמו שאת אומרת. יש מלא כוכבים שמתפוצצים, ושמשות..." גם היא, כאמור, קראה את המגזינים של סבתא.
החללית טסה במהירות כזו שאי אפשר היה להבחין בכלום, מסבירה סבתא, אבל כמה קסם יש במילה הזו, ״מהירות״. "מְהִי" שואפת רוח ונמתחת אחורה כמו גומי, ו"רוּת" נוֹרֵית אל האופק כמו כדור של תותח... פיה של עודפ'ם שוב נפער, וכפית שלמה של דייסה נתחבת לתוכו באין מפריע. עודפ'ם לועסת את החומר הצמיגי בהיסח הדעת ועיניה נוצצות. פיה ברשות סבתא, אבל ליבה טס בין הכוכבים.
"אבל ראית שמשות שהתפוצצו, נכון?" היא מתעקשת, "ונכון שראית מלא חורים שחורים? וגם חורים לבנים," היא מוסיפה בחיפזון. וננסים אדומים וננסים כחולים, היא חושבת, אבל לא אומרת את המילים בקול. ממגירת השולחן במטבח היא מוציאה מחברת ציורים וקלמר עם עפרונות צבעוניים. על השולחן יש חריטות וכתוֹבות בעט מן הזמן שבו ישבו לצידו המוני ילדים משועממים, שנה אחרי שנה. לתחתית דבוקים מסטיקים ישנים שנראים כמו שבלולים. עודפ'ם מתלבטת ומחליטה שתצייר את מפת המסע של סבתא. בצד אחד של הדף, מימין, היא מציירת חצי עיגול: חייזריה. בצידו השני של הדף, משמאל, עוד חצי עיגול: כדור הארץ. וביניהם... מה יש ביניהם?
"כלום. אי אפשר היה לראות כלום," מתעקשת סבתא. סבתא עקשנית פי אלף. מדי פעם ניסתה אולי להציץ מבעד לחרכי החללית, היא אומרת, אבל הכול נמרח מול עיניה כמו קשקוש שיֶלד מצייר.
עודפ'ם אוהבת לצייר. סבתא יודעת זאת, אבל האמת מקודשת בעיניה כפי שהקופים מקודשים בהודו; וכשם שהקופים יכולים לחמוס דוכן פירות שלם בלי שאיש יעז לעצור בעדם, כך יכולה האמת לדרוס את כל העומד בדרכה וסבתא לא תעז לעצור בעדה.
עודפ'ם שומטת את העיפרון. היא בולעת את העלבון יחד עם כפית נוספת של דייסה, אבל מיד אחר כך היא דוחפת את כיסאה לאחור, קמה על רגליה והולכת לסלון עם המחברת והקלמר.
"זהו."
"מה זהו? עוד לא אכלת אפילו חצי."
"זהו!"
סבתא מושכת באפה ומניחה את הכפית בצלחת. אחר כך היא מתרוממת מכיסאה והולכת לסלון עם הצלחת ביד. "זה לא זהו," היא רוטנת. "זה לא זהו."
