יומנו של סופר. 1873
I. הקדמה
בעשרים בדצמבר התבשרתי שהעניין מנוי וגמור ונהפכתי באופן רשמי לעורך כתב־העת האזרח.[1] המאורע היוצא מן הכלל הזה, יוצא מן הכלל בשבילי מכל מקום (הרי אין בכוונתי להעליב אף אחד), התרחש אמנם באופן פשוט למדי. באותו יום הייתי עסוק בקריאת מאמר בידיעות מוסקבה על החתונה של הקיסר הסיני; המאמר הזה הותיר בי רושם עז מאוד. המאורע המרהיב הזה, וככל הנראה המורכב מאוד, התרחש אף הוא באופן פשוט להפליא: הכול בו, עד הפרט האחרון, נצפה ונקבע כאלף שנה מראש בכמאתיים כרכים של תקנות וכללי טקס. כשהשוויתי את ההדר של המאורע הסיני עם מינויי לעורך, חשתי לפתע חוסר שביעות רצון מתקנותינו הלאומיות, למרות הקלוּת בקבלת אישור המינוי שלי, וחשבתי שלנו, כלומר לי ולרוזן מֶשצֶ’רסקי, ישתלם לאין ערוך להוציא לאור את האזרח בסין מאשר כאן אצלנו. הרי שם הכול כל כך ברור… שנינו יחד היינו מגיעים ביום המיועד אל המִנהלת המקומית לענייני דפוס. לאחר שהיינו מטיחים את מצחינו ברצפה ומלקקים אותה ליקוק או שניים, היינו קמים וזוקפים את אצבעותינו המורות תוך הרכנת ראשינו במחווה מלאה יראת כבוד. המפקח על ענייני הדפוס היה כמובן מעמיד פנים שאינו מבחין כלל בקיומנו, משל היינו שני זבובים שהתעופפו לתוך החדר. אולם באותו רגע היה קם עוזרו השלישי של מזכירו השלישי, ובעודו אוחז בידיו את המסמך המורה על מינויי לעורך, היה משמיע באוזנינו, בקולו הרך אך המשכנע, את הציווי הקבוע בתקנון הטקסי. הציווי היה נשמע כה ברור ומפורש, עד כי היינו שנינו נהנים מההקשבה הנאה גדולה. בסין, אילו הייתי כה שוטה ותם עד כי בהיכנסי לתפקיד העורך, ומתוך הכרה בדלותן של יכולותיי, הייתי חש פחד וייסורי מצפון – מיד היו מוכיחים לי שאני שוטה כפליים בשל גילוי הרגשות הללו; שדווקא החל ברגע זה, כלל איני זקוק עוד לשכלי, גם אילו היה לי כזה; להפך – היעדרו מקנה מהימנות גדולה בהרבה. ומובן שגם מההאזנה לתוכחות הללו הייתי בלי ספק נהנה הנאה גדולה. בסכמו במילים הנפלאות: “לךְ לךָ עורך. מעתה, יכול אתה לסעוד לבך באורז וללגום תה במצפון שקט”, היה העוזר השלישי של המזכיר השלישי מעניק לי תעודה מרהיבה באותיות זהב מודפסות על בד אטלס אדום, הרוזן מֶשצֶ’רסקי היה מעביר לידיו אתנן מכובד ביותר, ושנינו, בשובנו הביתה, היינו מוציאים לאור מיד גיליון מפואר של האזרח, גיליון שכמותו לא נוציא כאן לעולם. בסין, לעומת זאת, היינו מדפיסים כתב־עת נהדר.
אמנם, מקנן בליבי איזה חשש, שבסין היה הרוזן משצ’רסקי מנסה לסדר אותי כהוגן ולמנות אותי לעורך רק כדי שאתייצב במקומו במנהלת לענייני דפוס בכל פעם שיזמנו אותו לשם כדי להלקות על עקביו במקל במבוק. אך אני הייתי מערים עליו: הייתי מפסיק מיד לפרסם את כתבי ביסמארק[2] ולומד לכתוב מאמרים נהדרים במו־ידי, וכך היו מלקים אותי רק אחרי כל שני גיליונות. לפחות הייתי לומד לכתוב היטב.
בסין הייתי יכול לכתוב נהדר. כאן הדבר קשה הרבה יותר. שם הכול צפוי ומחושב כאלף שנה מראש. ואילו כאן, מחושב התוהו ובוהו אלף שנה קדימה. שם הייתי נאלץ בלית ברירה לכתוב ברור; כך שאיני יודע מי היה טורח לקרוא את רשימותיי. כאן, כדי שיקראו אותך, עדיף לכתוב לא ברור בעליל. רק בידיעות מוסקבה תופסים המאמרים המרכזיים עמודה וחצי ונכתבים, למרבה ההפתעה, בבהירות רבה מאוד, וגם זה רק כשמדובר בכותב ידוע. בהקול[3] תופסות רשימות מהסוג הזה שמונה, תשע, שתים־עשרה ואף שלוש־עשרה עמודות. הרי לכם מספר העמודות הנחוץ כדי שיתייחסו אליך בכבוד.
אצלנו כאן היכולת לנהל שיחה נחשבת למדע, לא פחות; זאת אומרת, במבט ראשון אפשר לחשוב שזה ממש כמו בסין: בדיוק כמו שם, יש לנו כמה תחבולות פשוטות ומדעיות מטבען. פעם, למשל, האִמרה “איני מבין בכך דבר” הייתה עשויה להעיד על טיפשותו של הדובר; כיום, לעומת זאת, עשויה האִמרה הזו לזַכות את הדובר בהוקרה. נסו רק לומר בפתיחוּת ובגאווה גדולה: “איני מבין דבר בענייני דת, איני מבין דבר בענייני רוסיה, איני מבין שום דבר באמנות” – והנה רוממתם את מעמדכם בן־רגע באופן יוצא מגדר הרגיל. הדבר משתלם במיוחד כשאתם באמת לא מבינים שום דבר.
אולם התחבולה הפשטנית הזו אינה מעידה על דבר. למעשה, אצלנו כל אחד בטוח בכסילותו של האחר ללא כל היסוס וללא כל מחשבה להפנות את האצבע המאשימה כלפי עצמו: “האם יכול להיות שהטיפש הוא דווקא אני?” זהו מצב כללי של שביעות רצון עצמית, אם כי אין איש שבע רצון מכך. להפך, כולם כועסים נורא. גם מצב של הרהור כמעט אינו אפשרי כיום: מחירו גבוה מאוד. אם כי רעיונות מן המוכן נמכרים פה על ימין ועל שמאל. הם נמכרים בכל פינה ולעיתים ניתן להשיגם אפילו חינם אין כסף; אולם ה”חינם” הזה עלול לעלות ביוקר, ויש שכבר חשים בכך. התוצאה היא היעדר מוחלט של תועלת, ואי־סדר מתמשך.
אפשר לומר שאצלנו הכול מתנהל בדיוק כמו בסין, רק בלי הסדר שלהם. אנחנו בקושי מתחילים עכשיו את מה שבסין כבר עומד להיגמר. בסוף נגיע לאותה תוצאה, השאלה היא מתי? כדי שנוכל לאמץ לעצמנו אלף כרכים של הוראות טקסיות, כדי לקבל רשות שלא לחשוב או להרהר בשום דבר לנצח – עלינו לעבור לפחות עוד אלף אחד של הרהורים. העניין הוא שאיש לא רוצה להאיץ את התהליך, משום שאיש לא רוצה להרהר ולתמוה.
האמת היא שהעובדה שאיש לא רוצה להרהר או לתמוה, אמורה להקל כביכול את מלאכתו של איש הספרות. ואכן כך; בהחלט קל לנו יותר, וקשה להם, לאותם אנשי ספרות ומו”לים שמעלים בדעתם בימינו להרהר; מצבו של מי שהחליט ללמוד ולנסות להבין דבר־מה בכוחות עצמו עלול להתגלות כגרוע ביותר, ואילו סבלו של זה אשר מודיע על כך בפומבי אינו ניתן כלל לשיעור; ואם הוא מעז להכריז שכבר הצליח להבין דבר־מה וכעת הוא מבקש להביע את דעתו, מיד הוא נזנח על ידי כולם. נותר לו רק למצוא לו אדם אחד ואולי אף לשלם לו על שירותיו, ולשוחח איתו ורק איתו; אולי אף להוציא לאור את כתב־העת רק בעבורו. מצב גרוע לכל הדעות, משום שהוא זהה לשיחה עם עצמך ולהוצאה לאור של כתב־עת להנאתך האישית בלבד. אני חושש שלהאזרח צפויה עוד תקופה ארוכה מאוד של שיחות עם עצמו להנאתו האישית בלבד. הרי אם נביא בחשבון את הגישה הרפואית, ששיחה עם עצמך מעידה על נטייה לאי־שפיות, נוכל להסיק שעל האזרח לשוחח עם האזרחים, ובכך בדיוק טמון אסונו הגדול.
ובכן, זהו אופיו של המיזם המו”לי שאני משתתף בו. מצבי אפוא לחלוטין לא ברור. אולם גם אני אדבר אל עצמי ולהנאתי בלבד ביומן הזה; יֵצא מה שיֵצא. על מה אדבר? על כל דבר שידהים אותי או יעורר בי מחשבות על אודותיו. אם אמצא לי קורא, או השם ישמור, מתנגד, הרי שאני מבין בהחלט שאצטרך להפעיל מיומנות בניהול שיחה, וכושר הבחנה בדבר התאמת נושא השיחה לנמען. אשתדל ללמוד את רזי העיסוק הנ”ל, משום שאצלנו, כלומר בספרות, זהו הדבר הקשה ביותר. נוסף על כך, גם יריבים עשויים להיות שונים מאוד באופיים: לא עם כולם אפשר לנהל שיחה. אספר כעת משל אחד ששמעתי לאחרונה. אומרים שזהו משל עתיק יומין, אולי אף הודי במקורו, ודבר זה מנחם אותי למדי.
יום אחד התקוטט החזיר עם האריה והזמין אותו לדו־קרב. אולם כשחזר החזיר הביתה, חשב שוב על כל העניין ונמלא פחד ואימה. התאסף כל העדר לדון בדבר וכך הוחלט:
“אתה רואה את הבור הזה שם? לך תתפלש בו ותגיע למקום המפגש כמתוכנן.”
כך בדיוק עשה החזיר. בא האריה, הריח, קימט את מצחו והסתלק. עוד זמן ממושך לאחר מעשה התייהר החזיר כשסיפר לכולם איך נבהל ממנו האריה וברח מזירת הקרב.
זהו משל. מובן שאין אצלנו אריות – האקלים לא מתאים, והארי אצילי מדי למקומותינו. אך הַעמידו במקומו של האריה כל אדם הגון, כפי שאמור כל אדם להיות, והנמשל יהיה זהה.
מעניין לעניין באותו עניין:
יום אחד, בעודי משוחח עם הֶרצֶן[4] המנוח, שיבחתי מאוד יצירה אחת שלו – מן הגדה הנגדית.[5] הספר הזה זכה לתגובה אוהדת, לשמחתי הרבה, ממיכאיל פטרוביץ’ פּוֹגוֹדין[6] במאמרו הנפלא והמרתק על פגישתו עם הֶרצֶן בחוץ־לארץ. הספר כתוב כדו־שיח בין שתי דמויות, הֶרצֶן ויריבו.
“הדבר שהכי מוצא חן בעיניי” – ציינתי אגב אורחא – “זה שהיריב שלך חכם מאוד גם הוא. תסכים איתי שבמקרים רבים הוא דוחק אותך לפינה.”
“הרי זהו בדיוק העניין” – צחק הרצן. “אספר לך איזו מעשייה. יום אחד הייתי בפטרבורג, ובֵּלינסקי[7] סחב אותי אליו הביתה והושיב אותי לשמוע איזה מאמר שלו, שכתב לא מכבר בהתלהבות יתרה: דו־שיח בין אדון א’ לבין אדון ב’. (מאמר זה נכלל בהוצאת כל כתביו.) במאמר הזה אדון א’, בלינסקי עצמו כמובן, מתואר כאדם חכם מאוד, ואילו אדון ב’, יריבו, נשמע חכם קצת פחות. כשסיים לקרוא, ביקש לברר את דעתי בקדחתנות יתרה. כן, לא רע, לא רע, אמרתי. רואים שאתה חכם מאוד, אבל מה בער לך לבזבז את זמנך בשיחה עם כזה מטומטם?
“בלינסקי השליך עצמו על הספה בצרחות מהולות בצחוק פרוע, ופניו בתוך הכרית:
“‘חיסלת, חיסלת אותי!!'”
III. סביבה
נדמה שהתחושה המשותפת לכל חבר־מושבעים בעולם, ואצלנו במיוחד (לבד מהתחושות האחרות כמובן), היא השליטה, ושמא מוטב לומר, תחושה של שלטון יחיד. התחושה הזו נעשית מגונה במיוחד כשהיא גוברת על האחרות. אולם גם כשתחושות רבות אחרות, נאצלות לאין ערוך, גוברות עליה, עדיין מדובר בגורם שככל הנראה קונה לו אחיזה בנפשו של כל מושבע, אפילו בנפש הערה ביותר לחובתה האזרחית. אני סבור שמדובר בתוצאה של חוקי הטבע עצמם, לכן אני זוכר היטב את הסקרנות שאחזה בי כשכוננו אצלנו את חוקי המשפט החדשים. בעיניי רוחי ראיתי את הדיונים המשפטיים שישתתפו בהם איכרים, צמיתים בעברם. התובע והפרקליטים יצטרכו לפנות אליהם בחנופה והתחנחנות, ואילו המוּז’יקים שלנו ישבו שם בשקט ויחשבו להם: “הנה אני אראה לכם מה זה; ארצה, זאת אומרת, אזַכה, לא ארצה, אז ישר לסיביר.”
והנה, הדבר המפליא ביותר הוא שכיום אין הם ממהרים כלל להרשיע אלא רק מזכים ומזכים. מובן שמדובר בניצול כמעט מגונה של סמכותם, אבל הוא חד־צדדי לחלוטין (אולי סנטימנטלי? לא ברור), ומשותף לכולם, בכל מקום ובכל זמן, כאילו נדברו שמה כולם. והמגמה הזו כלל אינה מתערערת. הבעיה נעוצה בכך שהלהיטות “לזַכות ויהי מה” אינה אופיינית רק לאיכרים הפגועים והמושפלים בעברם; למעשה, התאווה הזו קנתה לה שביתה בקרב מושבעים מכל מין וסוג, גם אלה שמעמדם גבוה מאוד, אנשי אצולה ופרופסורים מהאוניברסיטה למשל. כוללנות זו לבדה היא נושא מרתק להרהורים, והיא מעוררת השערות מגוונות ולעיתים אף מוזרות מאוד.
לא מכבר, באחד מעיתונינו המשפיעים ביותר, במאמר צנוע מאוד ומלא כוונות טובות, הוצגה בחטף ההשערה הבאה: ייתכן שהמושבעים שלנו, כאנשים שקיבלו לפתע כוח רב (שכמו נפל עליהם מהשמים), ועוד אחרי שנים ארוכות כל כך של בוז ושפלות רוח, נוטים לנסות להזיק לשלטון ככלל, בכל הזדמנות שלא תבוא, אפילו לשם שעשוע בלבד, ואולי לשם יצירת איזו אנטיתיזה לעברם; להזיק לתובע למשל. השערה לא רעה כלל, ואפילו בעלת איזה ממד משעשע, אולם ברור שאין להסביר באמצעותה את התופעה בכללותה.
לעיתים אני שומע גם השערות אחרות: “חבל להרוס חייו של אדם. העם הרוסי רחום הוא,” מסבירים אחדים.
ואני חשבתי תמיד שגם העם האנגלי למשל, רחום ביותר; ואם אין בו ממורך הלב האופייני כל כך לעם הרוסי, אזי לפחות יש בו אנושיות; יש בו הכרה ותחושת חובה מוסרית־נוצרית כלפי הזולת, וכל אלה, אולי, ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי אמונה עצמאית איתנה; איתנה אולי אפילו מזו שלנו, אם מביאים בחשבון את משכילותם ועצמאותם ארוכות השנים. הרי שם, כוחם לא “נפל עליהם מהשמים”, ואף את שיטת חבר־המושבעים הם הרי המציאו למען עצמם ולא שאלו אותה מאף אחד, פיתחו אותה במהלך שנים ארוכות, מיצו אותה מהחיים ולא זכו בה כבאיזו נדבה.
כך או אחרת, המושבע בחבר־המושבעים שם באנגליה מבין היטב כי ברגע שהוא תופס את מקומו באולם בית המשפט, הוא קודם כול אזרח, לצד היותו אדם רגיש ורך לבב כמובן. נוסף על כך, הוא חש (אם צודק הדבר ואם לאו), שחובתו האזרחית היא בעלת ערך רב יותר מהרצון לבצע איזה מעשה גבורה פרטי שמקורו בחמלה שנתעוררה לפתע בליבו. לא מכבר געשה שם כל הממלכה כולה בשל זיכוי מטעם חבר־המושבעים לאיזה גנב שאשמתו הייתה ברורה לכול. ההוויה הכללית הוכיחה אפוא כי גם אם ייתכנו שם פסיקות מהסוג הזה, כמו אצלנו, אזי הן לפחות נגזרות לעיתים נדירות בלבד, ומדובר למעשה במקרים יוצאי דופן המעוררים את חמתו של הציבור. שם, המושבע בחבר־המושבעים מבין קודם כול שהוא אוחז בידיו את דגלה של אנגליה, שהוא חדל לפעול כאדם פרטי, ולכן עליו לשקף את עמדתה של המדינה כולה. הו, הרי קיימת גם שם “רחמנות” משפטית וגם שם מובאת בחשבון “הסביבה הדורסנית” (האסכולה האהובה עלינו כיום) – אולם רק עד גבול מסוים, ככל שמאפשרת דעתה הצלולה של העמדה המדינית ומידת היטמעותם של עקרונות המוסר הנוצריים בקרבה (והמידה הזו גבוהה יחסית, כך נדמה). עם זאת, מושבע בחבר־המושבעים האנגלי מכריז על הרשעה לעיתים קרובות, גם אם בחצי־פה, כיוון שהוא מבין היטב כי מחובתו להעיד באמצעות פסיקתו בפני כל אזרחי ארצו על כך שבאנגליה הישנה והטובה, שלמענה מוכן כל אחד מהם לשפוך את דמו, מעשה נבלה עדיין נחשב למעשה נבלה, רשעות עדיין נחשבת לרשעות, ואילו בעקרונות המוסר של העמדה המדינית לא חל כל שינוי ועודם יציבים ועומדים איתן.
“אפילו נניח,” אומר הקול בראשי, “שהעקרונות האיתנים שלך (הנוצריים זאת אומרת) הם עדיין אותם העקרונות, ושאכן צריך קודם כול להיות אזרח ולאחוז בדגל וכיוצא בזה כפי שאמרת, אפילו נניח, בלי להתווכח על כך… תחשוב רגע, מניין אמורים לצוץ אצלנו אזרחים שכאלה? רק תחשוב מה היה אצלנו אתמול! הרי זכויות האזרח (ועוד אילו זכויות!) הופיעו אצלו כמו משום־מקום. הרי זכויות האזרח האלה רק מכבידות עליו! הרי הן עול ותו לא!
“כמובן שיש אמת בהערתך,” עונה אני לקול הזה בצער מה, “אולם בכל זאת, הרי מדובר בעם הרוסי…
“העם הרוסי? סלח לי…” נשמע בראשי קול אחר, “הנה, יש האומרים שהנדבות האלה כמו נפלו עליו מהשמים ואף מחצו אותו תחתיהן. אולם ייתכן שהוא לא רק חושב שהוא זכה בכל הכוח הזה כבמתת, אלא חש גם שלא שילם תמורתו לאיש, ומכאן שאינו ראוי לו לעת־עתה. אגב, אין זה אומר שהוא אכן אינו ראוי לו וכי הוא הוענק לו בטרם עת או שאין להעניקו כלל; ההפך הוא הנכון: זהו העם עצמו שבמצפונו הכנוע מכיר בכך שאינו ראוי לנדבות מהסוג הזה, ואילו אותה הכרה עממית בכל מה שאינו ראוי, הכרה כנועה אך נשגבת, היא למעשה ההוכחה לכך שהוא דווקא כן ראוי להן. ובינתיים, העם נבוך בענוותו. מי זכה להיחשף לצפונות ליבו? האם יש בינינו מי שיכול לומר שהוא מכיר את העם הרוסי לעומקו? לא, לא רק החמלה ומורך הלב משחקים כאן תפקיד, כפי שאתה מואיל בטובך לציין בלעג. כאן הכוח הוא המעורר פלצות! השליטה על גורלו של אדם היא המעוררת בנו חרדה עמוקה, השליטה על גורלותיהם של אחינו; ולכן, עד שנצמח לדרגת המעמד האזרחי המוענק לנו, אנו חומלים ומזכים. אנו ממלאים את תפקיד המושבעים וחושבים אולי: ‘במה אנחנו טובים מהנאשם? הנה, אנחנו אמידים, בעלי אמצעים, אבל אילו היינו נקלעים למצבו של הנאשם, אולי היינו פועלים בצורה נוראה אף יותר’ – לכן אנו ממהרים לזכות. ואולי רגשות החמלה הענוגים הללו הם חיוביים. ייתכן שזוהי עדות לאיזו נעלוּת נוצרית שהעולם טרם הכיר ושאולי עוד תופיע ביום מן הימים!
“הקול הזה הוא, במידת מה, סלבופילי,”[8] אני חושב לעצמי. המחשבה הזו אכן מנחמת, ואילו ההשערה לגבי כניעותו של העם נוכח הכוח שזכה בו חינם אין כסף ושניתן לו “בלי שיהיה ראוי לו כלל”, חריפה אף יותר מההשערה לגבי הנטייה “להתנכל לתובע”, אף שגם השערה זו עדיין מוצאת חן בעיניי בזכות המציאותיות שלה (אם אנו מתייחסים אליה כאל תיאור של מקרה מסוים, כפי שעושה מחבר המאמר עצמו) אולם… אולם הדבר המעורר בי את המבוכה הגדולה ביותר הוא ההשערה שהעם שלנו החל לפתע לחשוש מרחמנותו שלו: “כואב, זאת אומרת, להרשיע ככה בנאדם.” ומה בכך? עליכם לשאת את הכאב הזה. האמת נעלה מהכאב הזה שלכם.
ובאמת, הרי אם אנו חושבים שלעיתים אנו עצמנו גרועים מהעבריין, אזי טמונה בכך הודאתנו שאנו עצמנו אשמים חלקית בפשע שביצע העבריין הזה. אם הוא עבר על החוק שנקבע על ידי רשויות המדינה, הרי אנו עצמנו אשמים בכך שהוא עומד כעת לפנינו. הרי אם היינו טובים יותר, גם הוא היה טוב יותר ולא היה עומד פה כעת…
“וזוהי סיבה מספקת לזיכוי?”
לא, להפך: הרי זהו בדיוק המקרה שבו יש לומר את האמת ולהכריז על הרשע כעל רשע; ועם זאת, לפחות לשאת בכמחצית העול שבהכרעת הדין. עלינו לצעוד לתוך אולם בית המשפט במחשבה שהאשמה מצויה גם בנו. ואילו כאב הלב הזה שכולם כל כך חוששים מפניו כעת ואיתו ניאלץ לצאת מהאולם, יהיה עונשנו. אם כאב זה כן הוא, ורב־עוצמה, אזי הוא יטהר אותנו ויעשה אותנו טובים יותר. הרי בשיפורנו העצמי נשפר גם את הסביבה. זוהי למעשה הדרך היחידה לתיקונה הכולל של הסביבה. הרי אין קל מלברוח מהחמלה שלנו ופשוט לזַכות את כולם רק כדי להימנע מסבלנו האישי. כך אנו עלולים אט־אט להגיע למסקנה שהפשע כלל לא קיים והסביבה היא האשמה בכול. ומכאן קצרה הדרך לטענה כי עבירה על החוק היא מעשה גבורה; מחאה אצילית נגד “הסביבה”: “ומהסביבה הנלוזה והמאוסה כלל אי אפשר להיחלץ ללא שימוש באמצעים אלימים”. זוהי למעשה “אסכולת הסביבה”, הנוגדת לחלוטין את עקרונות הנצרות, שמכירה באופן מלא בהשפעותיה של הסביבה ומכריזה על הצורך בחמלה כלפי החוטא, ועם זאת, מטילה על האדם את האחריות המוסרית להילחם באותה סביבה, וכך מציבה גבול בין המקום שבו נגמרת הסביבה לבין המקום שבו מתחילה החובה.
בהטלת האחריות על האדם, הנצרות מכירה גם בחירותו. אסכולת הסביבה, לעומת זאת, בהצגתה את האדם כתלוי בכל פגם של ההתארגנות החברתית, עושה אותו חסר אישיות, פטור לחלוטין מכל חובה אישית־מוסרית ומכל עצמאות, ומביאה אותו כך לכדי צורת השעבוד הבזויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כך, יבקש אדם להשיג לו מעט טבק, וכסף אין לו – אז ירצח מישהו וישיג לו קצת כסף. סלחו לי: מדוע אדם מפותח, שסבלו עז יותר מאשר סבלו של אדם לא מפותח בשל חוסר יכולת למלא את צרכיו, והזקוק לכסף כדי למלא אותם, לא ירצח את האדם שאינו בן־תרבות, אם כמובן אין לו דרך אחרת להשיג את הכסף? האם ייתכן כי לא האזנתם היטב לדברי הפרקליטים: “ישנה כאן עבירה על החוק; רצח של אדם שאינו בן־תרבות הוא פשע, אך עם זאת, מושבעים נכבדים, יש להתחשב בכך ובכך…” וכיוצא בזה. אפשר לומר שקולות כאלה כבר נשמעים…
“נו באמת,” נשמע בראשי קולו העוקצני של מאן דהוא, “הרי אתה כופה על העם איזו פילוסופיית סביבה חדישה ביותר. איך היא בכלל הגיעה הנה? הרי שנים־עשר המושבעים האלה הם כולם מוז’יקים, וכל אחד מהם מחשיב שבירת צום לחטא מוות. מכאן קצרה הדרך להאשים אותם בכל המגמות החברתיות המגונות.”
“כמובן, כמובן שהם כולם עוד רחוקים מהחשיבה על ‘הסביבה’,” חושב אני לעצמי, “אולם הרעיונות נישאים באוויר, ובעצם הרעיון יש דבר־מה המחלחל…”
“נו, רק תתארו לכם!” מתפקע מצחוק הקול העוקצני.
“ואולי העם שלנו נוטה במיוחד לאסכולת הסביבה; נוטה לכך מעצם מהותו, מעצם מאפייניו הסלביים, אם תרצו? אולי העם הזה הוא חומר הגלם הטוב ביותר באירופה למטיפים למיניהם המבקשים להפיץ את האסכולה המדוברת?”
הקול העוקצני צוחק בקול רם אף יותר, אך באיזה אופן מאולץ.
לא, מה שמתרחש בתוך עמנו הוא רק תעלול שעוד לא צמח לכדי “פילוסופיה של הסביבה”. יש כאן איזו טעות, איזה שקר, ובשקר הזה בדיוק טמון הפיתוי הגדול.
את השקר הזה לפחות אפשר להסביר כך, באמצעות דוגמה:
נניח שהעם נוהג להתייחס אל הנאשמים כאל אנשים “אומללים”, תורם להם לחם ומעות. מה הוא מבקש להביע באופן הזה, מאות בשנים? את האמת הנוצרית, או שמא את האמת “הסביבתית”? הנה, כאן בדיוק אבן הנגף, כאן בדיוק מסתתר המנוף שבו יכול בקלות לאחוז מקַדם “אסכולת הסביבה”.
ישנם רעיונות שאינם מובעים ואינם מודעים, אלא רק מוחשים באופן החד ביותר; ישנם רעיונות רבים כאלה, המוטמעים בנפשותיהם של בני־האדם. הם קיימים ברובד העממי כמו גם ברובד האנושי בכללותו. כל עוד מתקיימים הרעיונות האלה בבלי דעת בחיי העם, כל עוד הם רוחשים באופן עוצמתי ואמיתי ביותר, יכולים חיי העם להיות איתנים ונמרצים. כל אנרגיית החיים של העם מסתכמת אפוא בכמיהה לפענח, למען עצמו, את טבעם האמיתי של הרעיונות הכמוסים הללו. ככל שהעם אוחז בהם בחוזקה רבה יותר, ככל שהוא מסוגל לבגוד פחות ברגשותיו הראשוניים, ככל שהוא מוכן לציית פחות לפירושים השקריים של הרעיונות הללו, כך העם הזה עוצמתי, יציב ומאושר יותר. הנטייה לתאר את הפושעים כמסכנים שייכת בדיוק לסוג הזה של הרעיונות הכמוסים; רעיונותיו של העם הרוסי.
אכן, זהו רעיון רוסי במהותו. אי אפשר למוצאו בתולדותיו של שום עם אירופי אחר. במערב מכריזים עליו כיום רק פילוסופים והוגים למיניהם. העם שלנו, לעומת זאת, הכריז עליו שנים רבות לפני הופעתם של הפילוסופים וההוגים הללו. אך עובדה זו לא סותרת את האפשרות שיש בידם של פרשנים בני־זמננו לבלבל את עמנו באמצעות פיתוח שקרי של הרעיון הזה, גם אם באופן זמני או שטחי ביותר. מובן שלעמנו תינתן זכות המילה האחרונה, אולם זמנית, עלול מצבו להתערער מאוד.
קיצורו של דבר, כשהעם מתייחס אל הנאשמים כאל “מסכנים”, הוא כאילו אומר להם: חטאתם וכעת מלאו חייכם סבל, אך גם אנחנו חוטאים. אילו היינו במקומכם, אולי היינו נוהגים באופן מחריד אף יותר. אילו היינו טובים יותר, אולי גם אתם לא הייתם יושבים מאחורי סורג ובריח. עם הגמול על פשעיכם, אתם נושאים גם את עולה של ההפקרות הכללית. התפללו עבורנו ואנחנו נתפלל עבורכם. ובינתיים, קחו, הו “מסכנים” שכמותכם, קחו את המטבעות הללו; אנחנו מעניקים לכם אותן כדי שתדעו שלא שכחנו אתכם ולא התרנו את קשרינו המשפחתיים עימכם.
עליכם להסכים איתי שאין קל מאשר להתאים לנקודת מבט שכזו את “אסכולת הסביבה”: החברה האנושית מתועבת, על כן אנחנו מתועבים גם כן; אולם אנחנו אמידים, בעלי אמצעים, וכל הדברים שנאלצתם להתמודד איתם במהלך חייכם חלפו על פנינו רק בחטף. אילו היינו אנחנו נאלצים להתמודד עם דברים דומים – היינו כנראה פועלים באותה דרך. את מי עלינו להאשים אם כך? הסביבה היא האשמה. ובכן, הדבר היחיד שקיים הוא המערכת הסביבתית המתועבת, ואילו פשע כפי שהוא לעצמו, לא קיים כלל.
במסקנה סופיסטית זו בדיוק מסתכם התעלול שעליו דיברתי לעיל.
לא, העם אינו שולל את קיומם של הפשעים ככלל. העם מכיר באשמתו של הפושע. אך עם זאת, העם מכיר גם באשמתו שלו. אך בהאשמת עצמו, הוא מוכיח שאינו מאמין באשמתה של “הסביבה”: ההפך הוא הנכון. העם מאמין שהסביבה היא זו התלויה בו, בחרטה הבלתי נגמרת שלו ובניסיונו המתמשך לשפר את עצמו. אנרגיה, עמל ומאבק – אלה הגורמים המאפשרים לתקן את הסביבה; לטפל בליקוייה. רק נתיב העמל והמאבק עשוי אי־פעם לאפשר את השגת המקוריות ואת תחושת הכבוד וההערכה העצמית. “נשיג את כל אלה ונהפוך לטובים יותר וכך גם הסביבה תהפוך לטובה יותר”. זוהי בדיוק התחושה העמוקה, גם אם הבלתי מובעת, הגלומה בגישתו הכמוסה של העם הרוסי אל הפושע כאל האומלל שבאומללים.
נסו כעת להעלות בדעתכם מה עלול לקרות אם הפושע עצמו, בשומעו מפי העם כי הוא “אומלל”, יחשיב את עצמו לפיכך אך ורק לאומלל, וכלל לא לעבריין. במקרה כזה יפנה העם עורף לפירוש השקרי הזה ויכריז עליו כעל בגידה באמת ובאמונה העממית.
הייתי יכול להציג כאן כמה דוגמאות לכך, אולם נניח אותן בינתיים בצד ונאמר רק זאת:
הפושע וזה אשר מתכנן לבצע פשע – הם שתי דמויות הנבדלות אמנם זו מזו, אולם שייכות לאותה קבוצה. מה יקרה אם בעודו מתכונן במודע לביצוע הפשע, יאמר הפושע לעצמו: “הפשע ככלל אינו קיים!” האם גם אותו יחשיב העם ל”מסכן”?
העם ללא ספק יחשיבוֹ למסכן; העם הוא רחום וחנון; ואכן, אין דבר אומלל מאותו פושע שמפסיק להחשיב את עצמו לפושע: הרי כעת מדובר בחיה, במפלצת. ומה בכך שכלל אינו מבין שהוא הפך לחיה כשהדביר בנפשו את המצפון? במצב כזה הוא אומלל כפליים. אומלל כפליים אך גם נפשע כפליים. העם ירחם גם עליו, אך לא יפנה עורף לאמת שלו עצמו. בהחשיבו את הפושע ל”מסכן”, העם בשום אופן לא פסק מלהחשיבו לעבריין! ואם יסכין העם עם מעשיו של העבריין ויזכהו, כי “פשע” כלל אינו אפשרי, יהיה זה אסון שאין כדוגמתו.
זוהי האמונה שלנו. הייתי רוצה לומר, אמונתנו המשותפת; אמונת המקווים והמצפים. אוסיף עוד כמה מילים:
אני עצמי נידונתי לעבודות פרך ושם ראיתי פושעים, עבריינים מועדים. אני שב ומזכיר כי זה היה בית ספר עבורי; בית ספר רב־שנים. איש מהם לא פסק לרגע להחשיב את עצמו לעבריין. במבט ראשון נדמה היה שמדובר באנשים איומים, אכזריים. אולם “ההתרברבות” לשמה הייתה אופיינית רק לצעירים השוטים, וכל השאר לעגו להם. מרבית האסירים דווקא היו קודרים ומהורהרים. איש לא דיבר על פשעיו. מעולם לא נשמעה מפיו של איש שום טרוניה. אסור היה אף להזכיר את פשעו של מאן דהוא. אם נשמעה איזו הערה של התהדרות או התגרות, מיד היו כל השאר מהסים את הקופץ בראש. פשוט לא היה מקובל לדבר על זה. אולם לאמיתו של דבר, הסבל הנפשי לא פסח על איש מהם; סבל מזכך ומחזק. ראיתי אותם במצבים של התבודדות מהורהרת, של תפילה בטרם וידוי; הקשבתי להערותיהם הבודדות והפתאומיות, לקריאותיהם; אני זוכר את פניהם – הו, האמינו לי, איש מהם לא החשיב את עצמו לצודק!
לא הייתי רוצה אמנם שמילותיי ייחשבו לאכזריות, אולם אטול לעצמי את החירות להתבטא בכל זאת. אומר זאת ישירות: באמצעות עונש מחמיר, באמצעות עבודות פרך ובית סוהר, היינו אולי יכולים להציל כמחצית מהם. היינו מקלים על נפשותיהם ולא מכבידים עליהן. זיכוך עצמי באמצעות סבל הוא תמיד קל ופשוט יותר – אני חוזר ואומר – קל לאין שיעור מאותו גורל המזומן להם באמצעות זיכוים המוחלט בבית המשפט. הרי אתם רק זורעים ציניות בנפשותיהם, מותירים בלבבותיהם פיתוי מסוכן ולגלוג המופנה כלפיכם. אינכם מאמינים? הרי מדובר בלעג לכם עצמכם; לעג לבית המשפט שלכם, לרשות השופטת של המדינה כולה! אתם שוטפים את נפשותיהם בהיעדר־אמונה באמת העממית, באמת האלוהית; אתם מותירים אותם נבוכים… והם מסתלקים בחושבם: “היי, אז ככה זה? לא מחמירים איתנו יותר? חושבים את עצמם חכמים מאוד. אולי הם בכלל מפחדים? אם ככה, אפשר גם בפעם הבאה. ברור הרי שבמצוקה כזאת, אי אפשר שלא לגנוב.”
האם ייתכן שאתם חושבים שבזיכוים או בהכרזתם כ”זכאים לכל מחילה”, אתם מעניקים להם אפשרות לתקן את דרכיהם? מדוע יבקש העבריין לתקן את דרכיו? מה יצא לו מזה? “זאת אומרת שבכלל לא הייתי אשם?” – זה מה שהוא יאמר לעצמו בסופו של דבר. הרי אתם עצמכם תביאו אותו למסקנה הזו. אולם הדבר החמור ביותר הוא שבדרך הזו מתערערת האמונה עצמה בחוק ובאמת העממית.
לא מכבר הזדמן לי לחיות שנים מספר בחוץ־לארץ. כשיצאתי מרוסיה, חוקי המשפט החדשים רק החלו להיכנס לתוקפם. באיזו תאווה קראתי בעיתונים שלנו, שהגיעו לשם, כל רשימה שנגעה לדיונים משפטיים ברוסיה. שם, בחוץ־לארץ, אף הבטתי בצער רב באַבּסֶנטאיסטים[9] שלנו; בילדיהם שאינם מכירים כלל את שפת אמם או השוכחים אותה לאיטם. היה ברור לי שלפחות מחציתם ייהפכו בסופו של דבר לגולים, בכוח התגלגלות הדברים כהווייתם. המחשבה על כך הכאיבה לי תמיד: כוח וחיות רבים כל כך הולכים לאיבוד; אלו אולי טובי אנשינו, ואילו אצלנו הרי כל כך זקוקים היום לאנשים כאלה! אולם לעיתים, בצאתי מחדר הקריאה, חי אלוהים, רבותיי, הרגשתי שבאותו הרגע הייתי יכול, בלית ברירה, להסכין עם האבסנטאיזם והאבסנטאיסטים, וליבי דאב מאוד משום כך. יושב לך באולם הקריאה וקורא: שם זיכו אישה שרצחה את בעלה. הפשע כלל לא הוטל בספק, הכול הוכח; היא עצמה הודתה בו, ואילו הם פוסקים: “לא, לא אשמה”; פה איש צעיר פרץ כספת וגנב את כל הכסף. “מאוהב הייתי עד כלות, לכן ביקשתי להשיג כסף כדי להיטיב עם המאהבת”. – “לא, גם הוא זכאי”. אילו אפשר היה להצדיק את כל המקרים הללו ברחמנות, בחמלה: זהו בדיוק העניין – בשום פנים לא הצלחתי להבין את הסיבות האמיתיות לזיכויים הללו ורק התבלבלתי והסתבכתי יותר ויותר ביני לבין עצמי. נוצר בראשי איזה רושם מעורפל וכמעט פוגעני. ברגעים הקשים האלה הצטיירה רוסיה בעיניי רוחי כאיזו ביצה טובענית שמישהו ביקש להקים עליה ארמון. מבחוץ נראה שהקרקע מוצקה, חלקה, אולם למעשה, מדובר רק בקרום דק, קרום של חלב רתוח; רק נסה לדרוך – מיד תחליק מטה, היישר אל התהום. גערתי בעצמי מאוד על מורך ליבי; הדבר היחיד שרומם את רוחי היה האפשרות שמרחוק אני עוד עשוי לטעות, שבינתיים אני בסך־הכול אבסנטאיסט, לא רואה למרחוק, לא שומע בבהירות…
והנה, זה כבר שבתי אל מולדתי.
“די לך… האם מדובר באמת בחמלה, ברחמים?” – זו בדיוק השאלה! אל תלעגו לכך שאני מייחס לזה משמעות רבה כל כך. ה”חמלה” עשויה לפחות להסביר דבר־מה באיזה אופן. החמלה לפחות מוליכה מהאפלה החוצה. ללא ההסבר הזה נותרת לנו רק התמיהה; כמו אפלה שבתוכה מסתובב לו איזה מטורף.
מוז’יק חובט באשתו, מכה אותה נמרצות שנים על שנים, מתעלל בה, מתעמר בה יותר מאשר בכלב אשפתות. בייאושה, גומלת החלטה בליבה לשים קץ לחייה, אך בטרם תעשה זאת, היא שמה את פעמיה לבית המשפט המקומי כאחוזת דיבוק. שמה משלחים אותה לדרכה במעין מלמול אדיש: “תעשו שלום בית.” האם אפשר לכנות זאת בשם חמלה? הרי מדובר בלהג אטום של איזה סובא הניעור משכרות מתמשכת, בקושי רואה שמישהו בכלל עומד לפניו, מניף את ידו בכיוונכם בטשטוש ומתוך ערפול הדעת, שלא תפריעו לו, לשונו זזה בקושי בפיו היבש ובראשו אדי אלכוהול וטירוף כללי.
המקרה של האישה הזו אמנם ידוע לכול, משום שהתרחש לא מכבר. הסיפור הופיע במרבית העיתונים ואולי הוא עוד טרי בראשיכם. האישה הזו פשוט תלתה את עצמה בגלל התעללות בעלה; האיש נשפט ונמצא ראוי לכל מחילה. אולם אני, ימים רבים לאחר מעשה, המשכתי לדמות בעיניי רוחי את האווירה, וממשיך גם כעת.
בלי הרף ניסיתי לצייר לי את דמותו: אמרו שהוא גבוה, כרסתן, מוצק, בהיר שיער. הייתי מוסיף גם – מעט מקריח. גופו לבנבן, מדושן; נע באיטיות וברוב טקס; מבטו מרוכז; מדבר מעט ולעיתים נדירות, מקמץ במילים, מפזרן כמו פנינים יקרות ערך ומוקירן מאוד. העדים מסרו שמזגו היה אכזר: לעיתים היה תופס תרנגולת, קושר ותולה אותה וראשה למטה, ככה, לשם שעשוע: הדבר הסב לו הנאה – מאפיין יוצא מן הכלל וטיפוסי ביותר! את אשתו הכה, כמה שנים רצופות, בכל דבר שהיה בהישג ידו – חבלים, קרשים. לעיתים היה שולף אריח מהרצפה, דוחף את רגליה אל השקערורית, נועל אותן שם ומכה וחובט בה. אני סבור שהוא עצמו לא ידע למה הוא מכה אותה; אותם המניעים כמו המניעים לתלייתה של התרנגולת. לעיתים היה מרעיב אותה, לא נתן לה לחם שלושה ימים רצופים. היה מניח את הלחם על המדף, קורא לה ואומר: “שלא תעיזי לגעת בלחם, זה הלחם שלי”; גם התכונה הזו אופיינית מאוד, לטעמי! והיא קיבצה נדבות אצל השכנים עם הילדה בת העשר: ייתנו השכנים מעט לחם – יאכלו האימא והבת, לא ייתנו – ישבו רעבות. היה מכריח אותה לעבוד עבורו והיא הייתה נשמעת לכל הוראותיו בלי להתחמק, בלי להוציא הגה, בפחד איום; בסופו של דבר היא יצאה כמעט לחלוטין מדעתה. אני יכול לדמיין את הופעתה: הייתה בוודאי אישה קטנה, רזה מאוד, כמו זרד. קורה לעיתים שגברים גדולי ממדים ומוצקים, שגופם לבנבן ומלא, נישאים לנשים קטנות ורזות מאוד (שמתי לב שהם אף ממש נוטים לכך) ומוזר מאוד לראותם כך, עומדים או מתהלכים יחד ברחוב. נדמה לי שאם הרתה לו ממש לקראת הסוף, הרי גם זה מאפיין טיפוסי מאוד והכרחי להשלמת התמונה; אחרת נדמה שחסר פה משהו. ראיתם פעם איך בעל מלקה את אשתו? אני ראיתי. הוא מתחיל ככלל בחבל או חגורה. חיי המוז’יק נעדרים הנאות אסתטיות – מוזיקה, תיאטרון, כתבי־עת; מן הסתם מתעורר צורך להשלים את החסר. הברנש שלנו היה כופת את אשתו או דוחף את רגליה לתוך שקערורית ברצפה ומתחיל במלאכתו בשיטתיות קרת רוח, מנומנמת אפילו; מכות מדודות, בלי להיענות לצעקותיה ותחנוניה; אולם הוא בוודאי האזין לצעקות ולתחנונים האלה באיזה עונג, אחרת כיצד ישאב הנאה מהמכות? האם יודעים אתם רבותיי, כי בני־האדם נולדים וחיים בתנאים שונים ומגוונים מאוד: האומנם תסרבו להאמין בכך שהאישה הזו, בתנאים שונים בתכלית, הייתה עשויה להיות איזו יוליה שייקספירית או ביאטריצ’ה, או גרטכן מתוך פאוסט? הרי איני טוען שכך היה באמת – יהיה זה מטופש למדי מצידי לטעון כך – אולם יכול היה להיות טמון בקרבה איזה שביב של אצילות במצבו הראשוני, אולי אף נעלה לא פחות מאשר בקרבם של בני המעמד הגבוה ביותר: לב אוהב המפיק רגשות נשגבים, אופי בעל הוד וחן מקוריים ביותר. העובדה הזו בלבד, שלא מיהרה לשים את נפשה בכפה, מציגה אותה באור רך ועדין של אהבה ואורך רוח. והנה לכם, מישהו מכה את ביאטריצ’ה או את גרטכן זו מכות נמרצות, כפי שמכים חתולת רחוב! החבטות נוחתות עליה בתכיפות ועוצמה הולכות ועולות; חבטות אין־ספור; והאיש משתלהב, נתקף התלהבות. הנה הוא נעשה פראי יותר ויותר, כבר כמעט מתיר כל רסן, והוא עצמו מכיר בכך ומתענג על כך. זעקותיה החייתיות של אשתו האומללה משכרות אותו כמו יין: “את הרגליים שלך אשטוף, את המים אשתה” – זועקת ביאטריצ’ה בקול לא אנושי, אך אט־אט שוקטת, פוסקת מזעקותיה ורק גונחת במין פראות, נשימותיה נקטעות מדי פעם בפעם, ואילו החבטות תכופות וחזקות יותר ויותר… לפתע הוא משליך הצידה את החגורה, תופס קרש, מקל, או כל דבר שבא ליד כאחוז דיבוק, ושובר אותם על גבה בשלוש חבטות נוראות אחרונות – זהו! נסוג לאחור, מתיישב אל השולחן מתנשף ומתחיל ללגום מן הקוואס.[10] הילדה הקטנה, ביתם (אפילו להם הייתה בת!), על התנור,[11] בפינה, רועדת כולה, מסתתרת: היא שומעת את זעקותיה של אימא. הוא מסתלק. עם הזריחה אימא שבה להכרה, קמה, נאנחת, מחניקה זעקה בכל תנועה ותנועה, והולכת לחלוב את הפרה, מזדחלת אל הבאר לשאוב מים, מתחילה את יום העבודה.
והוא בלכתו העיר לה בקולו המדוד, האיטי ומלא החשיבות העצמית: “שלא תעזי לגעת בלחם, הלחם הזה שלי.”
לקראת הסוף הוא אף החל למצוא הנאה בתלייתה מהרגליים, כפי שהיה תולה את התרנגולת. כנראה היה תולה אותה כך, מתרחק מעט, מתיישב לאכול דייסה, מסיים ושוב נוטל את החגורה ומכה, ומכה שוב ושוב… ואילו הילדה, רועדת כולה, מתכווצת ומתפתלת על התנור, מציצה מדי פעם בפעם בפראות באמה התלויה, ושוב מסתתרת.
היא תלתה את עצמה בחודש מאי, כנראה בבוקרו של יום בהיר ואביבי. יום קודם עוד ראו אותה מתהלכת, מוכה, כאילו נטרפה עליה דעתה. לפני מותה ביקרה בבית המשפט המחוזי ושם בדיוק אמרו לה: “תעשו שלום בית.”
כשתלתה את עצמה והחלה לחרחר, עוד הספיקה הילדה לצעוק לה ממחבואה בפינה: “אימא, מה את עושה?” אחר כך התקרבה בזהירות, קראה לאימהּ בשקט, העיפה בגופה התלויה מבט פראי, שבה אל מקומה, וכך הייתה ניגשת מדי פעם בפעם להביט בה עד שחזר אביה.
והנה הוא עומד בפני בית המשפט – כולו חשיבות עצמית, נפוח, מרוכז; כופר בכל האישומים: “חיינו יחד בשלום ושלווה” – מפזר הוא את מילותיו הנדירות כפנינים יקרות. המושבעים יוצאים ולאחר “התדיינות קצרה” פוסקים: “אשם, אך ראוי למחילה.”
יש לשים לב לכך שהילדה העידה נגד אביה. היא סיפרה הכול, ואומרים שכל הנוכחים הזילו דמעה. ללא “מחילת” המושבעים, היו כנראה מַגלים אותו לסיביר. אך בזכות אותה “מחילה” הוא קיבל רק שמונה חודשים בבית הסוהר. בתום חודשי המאסר האלה ישוב לביתו וידרוש שביתו, שהעידה נגדו, תתייצב לפניו. יהיה מי לתלות מהרגליים.
“ראוי למחילה!” ופסיקה זו הרי ניתנה מתוך מודעות מלאה. ידעו הרי מה מצפה לילדה. מחילה על מה, למי? ואתה חש עצמך כמו באיזו מערבולת הלוכדת ומסחררת אותך בלי הרף.
חכו, אספר לכם עוד מקרה אחד.
פעם, עוד בטרם נכנסו אצלנו לתוקף חוקי המשפט החדשים (בעצם זמן לא רב לפני כן), קראתי בעיתון על עניין אחד: אימא סחבה בידיה את תינוקהּ, בן שנה, אולי ארבעה־עשר חודשים. זה הגיל שבו צומחות השיניים; הילדים מרגישים רע, בוכים וסובלים מאוד. הילד נמאס על האם, ואולי היו לה הרבה מטלות בלתי גמורות, ונוסף לכול, “לכי תסחבי אותו בידיים כל היום כשהוא צורח ככה”. היא התרגזה מאוד. אז מה, להכות בגלל זה ילד כל כך קטן? חבל הרי להכותו; ומה הוא מבין? הרי הוא כל כך חסר אונים, חסר ישע… הוא הרי גם לא יירגע אם יכו אותו: רק יפרוץ בדמעות וינסה לחבק בדיוק את מי שמכה אותו ולנשקו בעודו בוכה בלי הרף. היא לא הכתה אותו אבל בחדר רתח הסָמוֹבָר. היא רק אחזה בידו מתחת לברז הסמובר הזה, פתחה אותו והחזיקה ככה את היד מתחת למים הרותחים עשר שניות.
זו עובדה, קראתי על כך. אך נסו כעת לדמיין שמקרה כזה מתרחש היום והאישה מזומנת אל בית המשפט. המושבעים יוצאים ובתום “התדיינות קצרה” פוסקים: “ראויה למחילה.”
נסו לתאר זאת לעצמכם, ובייחוד אני מזמין את האימהות לתאר זאת לעצמן. הפרקליט ודאי התפתל כולו בניסיון לעוות את העובדות:
“רבותיי המושבעים; מובן שלפנינו מקרה לא אנושי במלוא מובן המילה, אולם נסו להבין את המקרה במלואו, דמיינו לעצמכם את הסביבה, את האווירה. אישה זו ענייה, מפרנסת יחידה בבית, סובלת מטרדות וקשיים רבים. הרי לא היה לה כסף לשלם לאומנת. במקרה כזה, כשהטינה והכעס על הסביבה הדורסנית שהשפעותיה חודרות, כמו שאומרים, עמוק פנימה, אך טבעי הוא שתעשה איזה מעשה, כמו למשל לאחוז את היד מתחת לברז המים הרותחים… וכמובן… ו…”
הו, אני מבין היטב כמובן את נחיצותו ומעמדו הרם של התואר “פרקליט”, הזוכה להערכה בפי כול. אולם אי אפשר הרי שלא להביט לפעמים על העניין מנקודת מבט אחרת, קלת דעת אמנם אך בלתי נמנעת: כמה עבודתם מפרכת לעיתים; להתפתל כך, לשקר, לפעול נגד מצפונם האישי, נגד אמונתם, נגד כל שביב של מוסריות, נגד כל דבר אנושי! לא, לא בכדי הם גובים כל כך הרבה כסף.
“רק רגע!” זועק הקול העוקצני המוכר משכבר. “הרי זה קשקוש! פרי דמיונך. מעולם לא פסקו כך המושבעים. מעולם לא התפתל הפרקליט. בדית את כל זה מליבך.”
ומה תאמרו על אותה אישה התלויה וראשה כלפי מטה כמו תרנגולת? ומה בנוגע ל”אל תעיזי לגעת בלחם, הלחם הזה שלי”? ומה בנוגע לילדה הרועדת שם על התנור, המקשיבה שעות ארוכות לזעקותיה של אימה? ומה לגבי “אימא, מה את עושה?”? האין זה כמו יד קטנה מתחת לברז המים הרותחים? הרי זה כמעט אותו הדבר!
“נחשלוּת, טיפשוּת, מחילה, סביבה,” התעקש פרקליטו של המוז’יק. אולם ישנם הרי מיליונים רבים של מוז’יקים כאלה, ולא כולם תולים את נשותיהם מהרגליים! הרי עניין האופי מוכרח לשחק כאן איזה תפקיד… מאידך, גם אדם משכיל עלול לעולל דברים נוראים לא פחות. חִדלו כבר להתפתל, רבותיי הפרקליטים, עם “הסביבה” הזו שלכם.
