כל המסות

ביוגרפיות

 

אני משתוקק לפעמים לקרוא ביוגרפיות הכתובות על־ידי אנשים אשר דומים לי קצת בחיבותיהם, באידיאלים שלהם, בהשקפת עולמם, בסוג ההשכלה; מין "אני"ים המוכנים להשתעמם בספריות ובארכיונים, לשוחח עם ישישים שהכירו את גיבוריהם, עם ידידיהם הוותיקים שאינם שונים מאויביהם הוותיקים; כדי לחזור עם הדבש שלהם — ביוגרפיות: צירוף של היסטוריה ורומן, מחקר ודמיון. הייתי רוצה לקרוא ביוגרפיות כאלה של ביאליק, איש לא מובן לי ומשונה; של ברנר; של ז'בוטינסקי; של א.ד. גורדון; של הרב קוק, שאמרותיו השנונות וחוכמתו נראות בלתי הולמות את הנשגב החדגוני של ספריו; של טשרניחובסקי; של בובר (זו יכולה להיות אחת הביוגרפיות הגדולות והמגלות של המאה); של עגנון; של הרצל; ומהמאה שעברה — של צוּנץ, גרֶץ, אולי של שטיינהיים (סלומון לוּדוויג). את רובם קשה לי להבין, והם מסתוריים וחשוכים בעיני יותר מאנשי המאה ה-17 או ה-18 באנגליה ובצרפת, שאת הביוגרפיות שלהם קראתי.

ואולם כמעט בטוח אני שלא אקרא ביוגרפיות כאלו אצלנו, ושאולי יעברו דורות עד שביוגרפיות כאלה תיכתבנה. כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן, אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה), וקיומה של הסכמה אינטלקטואלית מסוימת. וכפי שאין להניח שביוגרפיה גדולה תיוולד היום בספרד, בפורטוגל או בברית־המועצות, כך גם אין לצפות שהיא תיכתב בקנדה או בניו זילנד (אם כי כל יום עשוי להיכתב שם רומן מעולה, או מחזה מושלם או פואמה אפית משוכללת).

על הביוגרף האידיאלי, קודם כול, לחבב בני־אדם, להיות סקרן ומרותק אליהם, לגלות סובלנות לחולשותיהם ומוזרויותיהם ולהיות משועשע על־ידן. עליו להתייחס אל האדם לא כאל מייצר אמנות, מדע או פילוסופיה, ובוודאי לא כאל נציג של משהו, אלא עליו להיות מאוהב בעצם קיומו של האדם, בעצם חייו. רק מתוך גישה כזאת יאיר לפניו הפרט הקטן והאופייני, שכל קורא ביוגרפיות זוכר אותו, גם אם הוא נתקל בו רק פעם אחת. אצל פלוטארך, למשל — אלכסנדר המאיים להרוג שבט שלם, זקנים וטף, אם לא יוחזר סוסו בוקיפלוס, שנגנב על־ידי הברברים; אחד מחייליו מצטיין בקרב ומקבל רשות ללבוש בגד פרסי; מה מאיר טוב יותר את צבא אלכסנדר מאשר הסיפור שפעם, בעת סערת ברקים ורעמים, שאל אחד הסופיסטים האם אלכסנדר, כבן זאוס, אינו יכול להתערב כדי להביא לסיום הסערה; והתשובה המבודחת של המלך. מי אינו זוכר את טיולו האחרון והבודד של פּוֹמפֵּיוּס, ואת קבלת הפנים האחרונה על סיפון האונייה, הכתובים בדיוק פרטים ששום מספר מאסכולת מֶרימֶה־המינגוויי אפילו אינו מתקרב אליו. כמה נחרת בזיכרון הפרט הנשגב־המפלצתי־אגואיסטי של סוֶוטוֹניוּס: טיבֶּריוּס הגוסס מסיר טבעת מאצבעו, אולי בכוונה למסור אותה למישהו, מחזיק אותה באוויר זמן־מה ומחזיר אותה לאצבעו. ג'ון אובריי כיבד כל־כך את הפרט הקטן, עד שהביא את תקנון בית הזונות שבו נהגו לבקר האבירים הטמפלרים. כשהוא מתאר את בייקון אין הוא שוכח להוסיף שבייקון היה שותה בירה חזקה לפני שנכנס למיטה, שאם לא כן, לא הניחו לו מחשבותיו להירדם. אובריי רושם את השגיאות ואת הדעות הקדומות של גיבוריו. הוא כותב שיש משהו מענג במחשבה על שגיאות העבר (עונג זה נובע, אני חושב, מהתחושה שגם אנחנו חיים על־פי דעות קדומות רבות, ומהתקווה שיום אחד יתבוננו גם בנו מתוך סקרנות ולעג מחבב, ולא מתוך סלידה או רתיעה; תחושה זאת מביאה הקלה רגעית, עליונות חולפת והבנה בהירה — עונג אסתטי).

בהבאת הפרט המגלה והחושף מצטיינת כתיבתו ההדורה והרצחנית של הביוגרף הגדול של המאה שלנו — ליטוֹן סטרייצ'י, שלמד מהמוראליסטים הצרפתים את המהירות והזוהר ומהביוגרפים האנגלים את ההשתקעות לזמן־מה באווירה של מקומות ודברים. ב'חייו של מנינג' מתאר סטרייצ'י את נסיעתו של ניומן לרומא, שם נוכח לדעת שהקרדינלים לא קראו את אבות הכנסייה, לא שמעו על תיאולוגים יקרים לליבו, ושציפורניהם אינן נקיות ביותר.

הפרט הקטן הוא כלי חשוב בידי הביוגרף, אבל אין הוא מספיק. מניה ביאליק כותבת שבדרך לחתונתם שכחו לקחת את המשורר לאחת הכרכרות, והוא נשאר לבדו; היא כותבת גם כי אחרי שנות נישואין רבות לא היה מבדיל בינה לבין אחותה, שכלל לא הייתה דומה לה. אבל פרטים אלה אינם מצטברים לדיוקן, אולי מפני שמניה (כמוני) אינה מבינה ממש את ביאליק. שלמה שבא, אם להביא דוגמא קרובה יותר, משתמש בדרך מצוינת בפרט הקטן כדי לבטא את הזמנים המשתנים: אימבֶּר, שתיין ועלוב, היה בא לאסיפות ציוניות באמריקה כדי לשמוע ששרים שם את "התקווה" ולהצטרף לשירה. אבל הפרטים הבונים את הסולידיות של הדמות לא הוכנסו נכון, בגלל רפיון מסוים של הכתיבה עצמה. בַּפרט, וזו אומנותו של הביוגרף, צריך להשתמש כאילו הומצא. בכותבו על זיכרונותיו של סן־סימון מעיר פּרוּסט שלפעמים מביא הנסיך איזו אמרה שאותה זכר ואומר שהיא מבדחת ושנונה, אך הקורא כלל אינו סבור כי היא שנונה. לעומת זאת, משועשע פרוסט כאשר ממציא סן־סימון את משפטי מכריו לפי אופיים. כמובן, הביוגרף אינו יכול להמציא, אבל מתוך אלפי הפרטים שהוא חושף, עליו לבחור רק באלה השייכים לגיבורו בצורה הכרחית, מובנת מאליה, אידיאלית.

הבאת הפרט הקטן קשורה בתכונה אחרת של הביוגרף. עליו להיות, אם לא איש העולם הגדול, לפחות אדם שאינו סגור, שאינו פרובינציאלי, אדם המבין אנשים אחרים וחברות אחרות. ברור שתכונה זאת רצויה לכל סופר, אבל הביוגרף זקוק לניסיון רב ככל האפשר, להיכרות עם אנשים שונים.

ואמנם, באה לעזרתו העובדה שבחיים החברתיים קיים דמיון מסוים בין התנהגויות בני־אדם כשתפקידיהם ויחסיהם דומים. מטבח, למשל, בבית־מלון קטן, והיחסים בין הטבח הראשי לבין עוזריו ומשרתיו, לא יהיו שונים בהרבה מאלה השוררים בשגרירות או במערכת עיתון. הביוגרף חייב להכיר אחת המסגרות מסוג זה. יחסים פוליטיים בין קבוצות ואנשים בתחומים שונים — יש ביניהם דמיון, וכדאי שלביוגרף יהיה מושג עליהם, ואולי גם ניסיון צנוע בשכמותם. גיבּוֹן כותב ששירותו במיליציה הלאומית עזר לו להיות היסטוריון של רומא — משפט ברור והגיוני שאין בו כלל פרדוקס.

ואולי ניכר כאן הצורך גם בחברה במובן המצומצם; צריך, למשל, שהביוגרף יכיר נשים חכמות ובלתי תלויות (בחברות שאין בהן חופש אינטלקטואלי — שהוא שונה מחופש פוליטי — הנשים הן בדרך כלל קונפורמיסטיות ובולעות ראשונות את האידיאולוגיות המוצהרות), מפני שקיים סוג של ידע שנמסר רק על־ידי נשים, ורק פמיליאריות איתן (פמיליאריות חברתית) יכולה לספק ידע זה. אבל הצורך בחברה, בהסכמה חברתית מסוימת, קשור בעצם הווייתו של הביוגרף. יש פנים רבות לאדם, ועצם בחירת זוויות השיפוט תלויה בחברה שבה חי הביוגרף, בהשקפותיה הברורות של קבוצה קטנה אבל חזקה מאוד שאליה הוא משתייך. בייחוד בולט צורך זה בזמננו, כאשר תפיסות רבות מתחרות על תשומת ליבו של הביוגרף, שהרי לפעמים נוצר מתוך סיבוב צבעים רבים — צבע לבן ושומם.

יחס מסוים לפסיכואנליזה ולפסיכולוגיה חדישה צריך שיהיה ברור לביוגרף. צריך שתהיה לו מערכת מסוימת של בחינות, נוחה וכמעט אוטומטית — מעין סטנוגרמה של הנפש — כפי שיש מערכת כזאת בתחום הפסיכולוגיה המסורתית. ידוע על־פיה, נאמר, שאדם ביישן ומסוגר מכסה לפעמים בביישנותו על יוהרה עצומה; שלגדולים, כפי שכתב באחד המקומות לַה בְּרוּיֵר, לאנשים השולטים בחברה, אין הבחנה טובה בבני־אדם; שיש אנשים אשר מייצרים מין דיסטאנס ולכן בני־אדם מחפשים דווקא את קרבתם. על ביוגרף לקחת בחשבון, למשל, כי העובדה שאשה רוצה שבעלה יעשה אהבה עם חברתה היא אולי ביטוי לרצונות לסביים ולא, למשל, הוכחה לטוב ליבה ולהבנה שהיא מגלה לקפריזות של הבעל. צריך שתהיינה מאות בחינות כאלו בראשו של הביוגרף, ואין זה חשוב שרובן אינן חלות על הכול או אף אינן נכונות. התמצאות מסוג זה נותנת עניין רב לביוגרפיות שכתבו פיינטר ומורואה (בשנות חייו האחרונות). יש להביא בחשבון, מתוך קריאה באדלר, כיצד בודה עצמו האדם, כיצד הוא עושה מעצמו רומן. על הביוגרף להבין היטב את ההסבר הפסיכואנליטי על האם והאב; ואין לו ברירה: הוא חייב לקרוא במחקר הפסיכואנליטי המשעמם והמרגיז ביותר. בסופו של חשבון אין הוא משעמם יותר מבדיקת חשבונות כביסה שבה עסקו פעם ביוגרפים, או מניתוחים מדוקדקים כמו זה של פּוֹל אַרְבֶּלֶה, שמצא פנקס אינטימי של אחת מאהובותיו של סטנדאל ועל־ידי פענוח מייגע של צלבים וסימנים אחרים הוכיח אי־קונסומציה של אהבתם בעת נסיעה מסוימת למארסיי. לא כל המחקרים משעממים; יש ביניהם מפתיעים ונפלאים, כמו הביוגרפיה של לותר (אריקסון). אינני חושב שנבון לכתוב על אדם גדול מסוג מסוים בלי לקרוא בה, או בלי להרהר בהערותיו של פרויד על 'שתי האימהות' של ליאונרדו.

הביוגרף זקוק, יותר ממספֵּר, לנימוס רב ולגינונים חמורים. אינני חושב שצריך להרבות דברים על הנימוסים של המספרים הגדולים, שאינם רק דואגים למשחק הוגן, ולעולם אינם משחירים את גיבוריהם השליליים מחוץ למרקם המושגי והאסתטי של ספריהם, אלא גם הופכים להיות מדיום מוחלט לקולות זרים ושנואים עליהם. לפעמים הם מחזיקים בעזרת הנימוס עצמו את כל העולם הרומאנסקי שלהם.

נוגע ללב, למשל, הנימוס של סופרים עצבניים, חולים, מלאי איריטציה־כמעט־מתמדת בחייהם (דוסטוייבסקי ב'אידיוט'). אבל לביוגרף דרוש הנימוס אלף מונים. כל אדם עשוי להיות נלעג ומגוחך אם רוצים להציגו כך; הוא יצור ביולוגי, הוא יצור שמתחיל ממעט, רוב דעותיו טיפשיות ומביכות בהיותן דומות באופן נדוש לדעות הזולת, פחדיו וחשבונותיו מייגעים, אין דבר קומי ומעורר סלידה כניתוח האגואיזמים הקטנים שלו, העמדות הפנים ההכרחיות או המיותרות וכו'. המילים חזקות וזוכרים אותן היטב. כמובן, יש סוגי נימוס רבים. סטרייצ'י, למשל, הוא תליין מנומס ואכזר ביותר, אולם אכזריותו מתאזנת על־ידי שיעור קומתו הרוחנית המעניקה שיעור קומה לגיבוריו, ועל־ידי הבנתו במורכבותם של בני־אדם. גינוני הביוגרף יוצרים לפעמים אווירה של ציוויליזציה שלמה (סנט בֶּב). וברור שגובה הכותב חשוב: סוקרטס של אפלטון ושל קסנופון. אבל הביוגרף אינו חייב להיות גאון. ולפעמים הוא אפילו עשוי להיות אדם פשוט וחביב כמו אֶקֶרמן, אבל כה מסור ושקוף, עד שרואים כיצד גתה צוחק ממנו בשקט ועונה ברצינות על שאלותיו המבטאות זמנים חדשים ורציניים מדי לגבי הספקנות והאנרכיות המסוימת של הזקן. כמה יפה הוא מספר איך ראה ערב אחד את גתה ואת בנו, ראשיהם דומים ותמימים.

רצוי שהביוגרף יכיר פילוסופים והיסטוריונים בעלי השפעה, כך שאם הושפע גיבורו מניטשה, יֵדע לא רק מי הוא ניטשה, אלא גם ממה מתלהבים חסידיו. ברק יוצא דופן ומומחיות פילוסופית עלולים לפעמים כמעט להרוס ביוגרפיה טובה (סארטר על בּוֹדלֶר), אבל סכנות כאלה אינן שכיחות; שכיחות מהן ביוגרפיות הסובלות מהנחיתות האינטלקטואלית של כותביהן. גישה סבלנית, בלי יומרה פילוסופית, אבל מדודה, אפילו אם תחמיץ את הגיבור הראשי, יכולה להאיר מישהו מהאנשים שסביבו (כמו האפוטרופוס שטיפל בכספיו של בודלר, בביוגרפיה של אֶניד סטארקי).

לכתיבת ביוגרפיות מסייעת העובדה שאנשים בתוך תרבות מסוימת רגילים לקרוא מכתבים מהזמנים שבהם כתבו מכתבים באהבה ובתשומת לב, דיוקנאות, אמרות, פרדוקסים, דיאלוגים, מסות, אוטוביוגרפיות, תולדות עמים, ערים, משפחות או מפגשים וכו'. מובן שבסופו של חשבון מכריע הכישרון. הביוגרפיה הענקית של טולסטוי שכתב טרויה, שבה הושקעו מחקר רב ומחשבה רבה, משאירה אחריה משהו חלול ולא נוח. ואילו המראה בלבד של כריכת בּוֹזוול די בו כדי שנראה את דוקטור ג'ונסון יוצא מתוך הספר כמו בסיפורי ילדים.

כדי שתיכתבנה ביוגרפיות טובות אסור שבתחום ההיסטורי ישלוט שקר מוסכם זמן רב מדי, כפי שקרה בהיסטוריה של הריסוֹרג'ימֶנטוֹ האיטלקי, דבר הפוגע עד היום בהבנת דורות שלמים. גם אצלנו אולי ישלמו עוד דורות רבים על הצד התועמלני שבקביעת ההיסטוריה החדשה שלנו.

אדם העומד לכתוב ביוגרפיה אצלנו נתקל בהיעדר מסורת. איזה איש צעיר בן עשרים ושבע מסוגל לכתוב אצלנו ביוגרפיה כמו זו שכתב מייקל הולרויד על סטרייצ'י? קיום חברה, קיום אוניברסיטאות עתיקות, בתי־ספר שבהם למדה רוב האינטליגנציה, הכרה ברורה של קבוצות וסגנונותיהן, דרך דיבורן ומחשבתן — כל אלה מקלות על הכותב. הספריות שלנו אינן טובות במיוחד, המחקר דורש זמן רב, וכן הכתיבה — והמכירה תהיה דלה. לפעמים חיו גיבוריו במקומות שאין הכותב יודע עליהם דבר. עליו להבין את אודסה, את פְּלוֹנסק ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה. הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו או להפך, והאם חייו רלוונטיים להבנת יצירתו — מנע מכמה צעירים להתמסר לביוגרפיות. זהו ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר. וכמובן: קיימת השפעה מכל סוג וגוון — תלוי מי מפענח את חיי היוצר. כשאדמונד וילסון עושה זאת לגבי טוּרגֶניֶיב, שטייגֶר לגבי גתה ונייג'ל דניס לגבי סוויפט — הם עושים זאת בדרגת סבירות מתקבלת על הדעת.

הביוגרף שלנו אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה. ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב'ידיעות אחרונות': ראש לשכתו של רבין (בתוכנית 'חיים שכאלה', היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: "הבינותי שמאחורי המדים מסתתר בן־אדם, פשוט בן־אדם." בעת אזכרה במלאת שנה לפטירתו של יעקב הרצוג אמר עליו הרב גורן, שהוא "היווה את המיזוג בין האדם למדינאי" (ואילו הרב גורן מהווה מיזוג בין האדם והרב?). שמעון לוי, שעיבד את עיזבונה של חנה סנש למחזה, אומר: "התעסקות במחזה גבורה מוּכר עלולה הייתה ליצור שעמום והתנגדות מראש. לפיכך בחרנו להאיר את הדמות כמו שהיא באמת."

ביוגרפיות טובות מתחילות להיכתב כאשר חברה מצומצמת, אבל חזקה במידה מספקת, מגיעה להרגשת המורכבות של בני־אדם, ויחד עם זאת יש בידה כלים פשוטים יחסית לנתח מורכבות זו. בכך אפשר להסביר כמות ניכרת ומפתיעה של ביוגרפיות טובות שנכתבו בשנים האחרונות באמריקה.

ברור שביוגרפיה טובה, כמו סיפור ורומן טובים, ואולי יותר מהם, מביאה להומניזציה של החלל החברתי, מביאה להכרה בין חלקיה השונים של החברה, לחיסול דעות קדומות מיותרות, לסובלנות, לסקרנות לא חונקת. הביוגרפיה מלמדת לפעמים איך לחיות, על־ידי פרט קטן או משפט בלתי חשוב. היא גם מלמדת, לעיתים רחוקות יותר, איך למות, איך לקבל את הזמן בתוך שותפות מסוימת של מלאוּת טבעית, היסטורית ואנושית. היא מוסיפה אפשרויות לחברה שבה האנוכיות המופרזת, החרדה לעתיד והרתיעה מן העבר יוצרות שכחה, קור ומחיקה מתמדת.

 

1973