ספר זה מתמקד בסוגיות של קו התפר שבין הפילוסופיה לבין הדת לאורך התקופה המוכרת בכינויה "ימי ביניים". בספר נפרשים בפני הקורא היבטים שונים של שאלת היחס שבין התבונה לבין ההתגלות והאמונה. בכך נוגע הספר בנושא ראשון בחשיבותו לעיצוב זהותה של תרבות אותה נוטה החילוני המודרני לתפוס כמבטאת אידיאל זר ומנוגד, השייך ל"עידן האמונה". התרבות החדשה שצמחה במערב בנתה, לעומת זאת, דימוי עצמי של חברה בעלת מחשבה פתוחה, הנשענת על התכונה הטבעית והעיון הביקורתי.
כנגד תפיסה פשטנית זו נפרשת בפרקים השונים תמונה מורכבת, שבתוכה "תיאולוגיה" אינה מושג נרדף לגישה אמונית אנטי-רציונלית, ממש כשם ש"פילוסופיה" אינה בהכרח התוצר הבלתי נמנע של תבונה טבעית, המשוחררת מדעות קדומות ומשיקולים של סמכות ומסורת. בכך נדחה אותו דימוי נפוץ של ימי הביניים כחלל שחור, הומוגני וקפוא, המשתרע חסר תועלת בין ההדר הקלסי לבין תנופת המודרנה. לעומתו מוצעת לקוראים בחינה מפורטת של התקופות, המקומות, המוסדות, האסכולות והאידיאולוגיות, היוצרים יחדיו תרבות רב-גונית, צבעונית ותוססת.
העושר הרעיוני העצום הנפרש כאן לפני הקוראים הולך ומתגבר בימי הביניים המאוחרים, תוך שהוא תורם חלק מכריע בעיצובה של תרבות המערב כפי שהיא מוכרת לנו היום. המסקנה הנובעת מעיון בתמונה זו הנה, שהמעבר מימי הביניים לעת החדשה שומר על רציפות עם תרבות העבר, לא פחות משהוא מסמן משבר והתחדשות.
