פרולוג
בשנת תשס"ט, לאחר שנים של לבטים, נסעתי לאומן לראש השנה. בטרמינל, בשעה אחת לפנות בוקר, כתבתי במחברתי את השורות הבאות:
לאן אני נוסע? למה?
הכי קשה לעזוב את הבית בחורף, כשגשם בחוץ - והיום ירד הגשם הראשון. הילדים נושמים קצובות במיטה ומימי בטח מכסה אותם עכשיו, מכבה את האור, מתהפכת והולכת לישון. לא חסר לי כלום בחיי, יש לי משפחה מקסימה, עבודה טובה, חברים, וחגים נעימים בקרב המשפחה והקהילה.
ואני עוזב הכול לראש השנה... באוקראינה.
באותה שעה לא יכולתי להבין עדיין, לאן ומדוע אני נוסע. אחרי הנסיעה כבר ידעתי לומר שבמהלך שני ימי החג הללו, היטלטלו חיי, מחשבתי, ודברים רבים שהאמנתי בהם, אנה ואנה בפרברי העיירה האוקראינית הזו. עוצמת החוויה והתחושות היממו אותי וליוו אותי במשך חודשים. כך גם היה בשנה שאחריה וביתר עָצמה.
חודשיים לאחר מכן, כשידעתי שכנראה לא אסע שוב, התחלתי במסע שהסתיים, מבלי משים, בכתיבת הספר הזה. ניסיתי להבין, מה יש שם באומן שעושה את זה? והאם אפשר לעשות את זה פה, במדינת ישראל? המסע היה מעניין, מענג, ומדהים בעָצמותיו, אך גם כואב. גיליתי במהלכו גם את פניה הקשות של אומן, את העיוותים, הסיבוכים והקשיים, ועדיין איני חש שפענחתי לגמרי את טיבה.
ארז, שאותו פגשתי בתחילת המסע בהרי ירושלים, יעץ לי לוותר. הוא אמר לי שזה לא אפשרי כי
במסיבה, כשאתה עומד בחוץ ומסתכל על האנשים שרוקדים, מצד אחד בא לך, ומצד שני לא נוח לך להיכנס - נראה לך מוזר. יש לך ביקורת: "מה כל האנשים האלה מזיזים את הגוף שלהם ככה, וכל הדבר הזה?".
ניסיתי בדברים הבאים להיכנס מעט למסיבה, בשקט בשקט. להיות קשוב לתחושות הרוקדים, לכאבים שלהם, להריח את הריחות, לשמוע את הקולות. לא ויתרתי על עמדת המתבונן, אבל השתדלתי להותיר את השיפוטיות ואת המבט החוקר, מעט מאחור.
ההתרחשות באומן ניצבת על סף הסוד, היא טומנת בחובה דברים מרתקים כמו גם מחירים כבדים. החשש שבגילוי דברים מעין אלו הוא התפוגגות המסתורין וערטול הקסם. במשך חודשים ארוכים, ניסיתי לפרום בעדינות ובהיסוס, בעזרת נוסעים רבים, את קורי ההתרחשות. להבין אותה, את הקורה בה ואת הקשיים האורבים בתוכה. ניסיתי לעשות זאת מספיק בשביל להבין ולדעת, אבל בלא לגלות ביד גסה את מה שאינו אפשרי.
אני מקווה ומתפלל שהדבר עלה בידי.