מבוא
בראש ובראשונה
רק לעתים רחוקות אלימות היא התשובה; אבל כשזה המצב, היא התשובה היחידה.
כחֶברה מיקדנו את כל האנרגיה שלנו בחלק הראשון של המשפט הזה. היינו רוצים להאמין שאלימות היא התשובה רק לעתים רחוקות - יותר מזה, היינו גם רוצים להאמין שהיא אף פעם לא התשובה - ולכן בשנים האחרונות שמנו לנו למטרה לזהות כל מקרה שמוכיח זאת. אם להודות על האמת, לא חסרים מקרים כאלה, ונעשינו טובים מאוד בתיאורם לכל מי שמוכן לשמוע. אמנם השתפרנו מאוד בהטפה לאי־אלימות, אבל השתפרנו עוד יותר בהתעלמות מהמקרים הנדירים שבהם אלימות היא בעצם כן התשובה היחידה. סימנו את האירועים האלה בכוכבית ותייגנו אותם ככאלה ששייכים באופן בלעדי לממלכת הפושעים והשוטרים. לא רק ששכנענו את עצמנו שתפיסת העולם הזאת היא מציאותית, אלא שהורשנו אותה לילדינו כתורה מסיני בכך שבנינו סביב הילדים שכבות הגנה ובידוד כדי לחזק את התפיסות שלנו. למרבה הצער, אנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא. יצרנו חברה שבה עיוורים מובילים עיוורים.
המטרה שלי בספר הזה היא לפקוח את עינינו.
אני מומחה לאלימות. אני יודע מהי אלימות, איך היא פועלת, איך להשתמש בה וכיצד להימנע ממנה. כמומחה בתחום ההגנה העצמית במצבי חיים־או־מוות זה עשרים וחמש שנה ייעצתי לעשרות אלפי גברים ונשים בכל העולם, אימנתי ולימדתי אותם. עשירים ועניים, גדולים וקטנים, חלושים וחסונים, אנשי צבא ואזרחים - מכל סוג ומין. לכל אחד מתלמידי יש סיפור שונה, אבל לשבעים אחוז מהם יש מכנה משותף: הם חיפשו ייעוץ והדרכה אחרי ששרדו תוקפנות אלימה.
שבעים אחוז.
חִשְבוּ רגע על המספר הזה. בקורס אימון שבו עשרים תלמידים, עולה מכך שארבעה־עשר מתוכם סבלו טראומה גופנית ורגשית כתוצאה מאלימות. ארבעה־עשר מתוכם הם קורבנות. ששת הנותרים מכירים מישהו שלאחרונה הפך לקורבן, והזעזוע עורר אותם לפעול.
בתחום שלי, נדיר למדי לפגוש תלמיד שאין לו סיפור לספר, שנקט יוזמה רק כי רצה להיות מוכן מראש. נדירות המקרים האלה היא אחד החלקים המתסכלים ביותר בעבודתי, אבל גם המובנים ביותר. מי באמת רוצה לחשוב על העניינים האלה אם הוא לא מוכרח? אדם גדול, חזק ומהיר יותר ממך רוצה לגרום לך נזק גופני חמור; זה פחד בסיסי של כל בן־אנוש. רק טבעי לנסות להדוף את הפחדים האלה מתודעתנו, כאשר אין לנו מיומנות וידע כדי לפעול ביעילות להגנה על עצמנו ועל יקירינו. במקום זאת, אנחנו מקווים שהפחדים שלנו לא יתגשמו לעולם ומנסים להרחיקם באמצעות רציונליזציה: ״זה לא צריך להדאיג אותי. אני גר בשכונה טובה. החברים שלי אנשים טובים. אני אדם טוב. דברים כאלה לא קורים לאנשים כמוני.״ מצטער לומר, אתם טועים.
מלבד הסכנה שיוצרת הגישה השאננה הזאת (מסיבות שאותן אסביר לעומק בהמשך), תקוות או תירוצים לא תורמים להפחתת הפחד. משאלות לב רק מכניסות את הפחד למגירות, מדכאות אותו ומדחיקות אותו, ורק לזמן קצר. אצל נשים, הפחד אולי מתפרץ אל פני השטח כשגבר לא מוכר נכנס איתך למעלית המובילה לחניון. אצל גברים, אולי הפחד מתגנב כשחבר של חבר מתנהג כלפיך באופן תוקפני מאוד באירוע חברתי. השאלה שעליכם לשאול את עצמכם במצב כזה היא, ״מה נמצא בבסיס הפחד הזה?״
לפי ניסיוני, תמצית הפחד הזה, כשמישהו הופך לאיום פיזי - במיוחד אם הוא נראה גדול, חזק ומהיר יותר מכם - תמצית הפחד היא שאין לכם כלים להתמודד איתו. אתם חסרי אונים ופגיעים. אתם בצרות.
באמצעות הספר הזה אני מקווה לשנות את תחושת חוסר האונים והפגיעוּת הזאת. למרבה המזל, בעבור רובנו אלימות היא דבר חריג - אירוע ״ברבור שחור״ שאת סבירותו ניתן לנבא כמו את תוצאותיו, כלומר - קשה מאוד לנבא. חייהם של רוב האנשים יעברו עליהם בלי שיחוו אלימות רצינית. אבל מי שיחוו אותה, ירגישו מקרוב את כוחה לשנות חיים באופן קיצוני ואף להביא לקצם. מספיק שזה יקרה פעם אחת.
אני יודע שלא נוח לחשוב על רגע כזה. אבל אתם מוכרחים להשלים עם העובדה שיום אחד מישהו עלול לנסות לשלוט בכם גופנית או לתקוף אתכם. האפשרות הזאת קיימת על רצף האירועים האפשריים בחיינו. שאלו כל קורבן אמיתי של אלימות שאיתו עבדתי או שאותו אימנתי.
כאשר מדובר באירועים נדירים אחרים שעלולות להיות להם השלכות הרסניות על חיינו, אנחנו לא מתביישים להתכונן מראש. יש לנו מטפים לכיבוי אש, ערכות חירום, ביטוח רכב, ביטוח בריאות, ביטוח דירה וביטוח חיים, כי אנחנו יודעים שיש בעולם דברים שהם לא בידינו, והמוכנות לקראתם נותנת לנו ביטחון שנוכל להתמודד איתם, אם וכאשר יגיעו.
אז מדוע למעטים כל כך מאיתנו יש תוכנית תגובה לאלימות בלתי צפויה? מסיבה כלשהי אנחנו תופסים אימוני הגנה עצמית כמאמץ אדיר שנועד לשרירנים בנויים כהלכה, ולכן אנחנו מתייחסים לכך בביטול. לכן יש רק שתי קבוצות עיקריות שלומדות ומתכוננות לאלימות. הראשונה היא קבוצת הטורפים (נרחיב עליהם בהמשך). השנייה היא אנשים שהגנה היא מקצועם, כמו שוטרים ואנשי צבא. אנשים רבים מסתפקים בהסתמכות על אנשי המגן האלה ובאמונה שיהיו לצדם בעת הצורך. אבל להשליך את יהבכם על האפשרות שאחד מאותם העוסקים בביטחון יהיה בדיוק בזמן ובמקום בהם אתם נתונים בסכנה דומה מאוד לזריקת מטף הכיבוי לאשפה מתוך אמונה שכבאית תגיח לרחוב שלכם בדיוק ברגע שבו להבות האש מגיעות לווילונות.
אני לא רוצה לחיות ככה, והספר הזה מיועד למי שגם הוא אינו רוצה לחיות ככה.
מובן מאליו שאני מקווה שלעולם לא תפקוד אתכם אלימות. אבל השאלה אם נחווה אלימות או לא אינה תמיד בשליטתנו, והתשובה עליה אף פעם אינה תלויה אך ורק בנו. כי אלימות היא עבריינות שדוגלת בשוויון הזדמנויות. היא מתעלמת מכל קווי הגבול הדמוגרפיים - גזע, מגדר, נטייה מינית, דת, לאום, מצב סוציו־אקונומי. אין מעמד חברתי או זכויות יתר שיחסנו אתכם מפני אלימות, או יאפשרו לכם לבחור שלא להשתתף בה, כשמישהו איתר אתכם בתור מטרה. הבחירה שמצויה בידיכם היא אם תהיו מוכנים לה או לא. אני מאמין שהדבר החכם ביותר לעשות הוא להכין את עצמנו לרגע מהסוג שאנחנו מקווים שלא יבוא לעולם. הפתרון לפחדים אינו הכחשה או משאלות לב; הפתרון הוא ידע, מוכנות וביטחון.
המטרה שלי בכתיבת הספר הזה היא לחמש אתכם בכל שלוש התכונות האלה באמצעות שינוי האופן שבו אתם חושבים על נושא האלימות. אני רוצה שתהיו אחד מאותם שישה אנשים בקורס שלי שמוכנים ללמוד מניסיונם המר של אחרים לא משום שאתם רוצים בכך, אלא משום שאתם זקוקים לכך. להבין מהי אלימות, להכין את אופן החשיבה שלכם כדי שתדעו מתי להתרחק ממנה או מתי עליכם להשתמש בה ולפתח את הביטחון והאמון שאתם יכולים לעשות זאת ברגע הקובע - אלה מיומנויות חיים שכולנו התעלמנו מהן זה עשורים רבים. הגיע הזמן לשנות זאת.
הקריירה שלי כלוחם ״אריות הים״
הסתיימה לפני שהתחילה
גדלתי עם חלומות להיות בלתי מנוצח. מאז שאני זוכר את עצמי, בתור בן לאיש חיל הים, רציתי להיות איש קומנדו ימי, איש צוות ב״אריות הים״ של צי ארצות־הברית. זמן קצר לפני שנכנסתי לתיכון עברה משפחתי לקורונדו בקליפורניה, שם נמצא בסיס האימונים של ״אריות הים״, וגרנו בשיכון משפחות מול מסלול המכשולים הידוע לשמצה שלהם. אני זוכר את עצמי מביט ביראת־כבוד בחיילי ״אריות הים״ עוברים בין תחנות המסלול. התקשיתי להאמין שיש עבודה כזאת, שבה משלמים לך כדי שתתאמן, תבלה בחוף הים, תצלול, תירה בכלי נשק אוטומטיים, תקפוץ ממטוסים וסתם תפוצץ דברים.
את עשר השנים הבאות ביליתי בלימוד כל מה שאפשר על ״אריות הים״. בסוף התיכון כבר ידעתי הכול על המסלול שלהם. ידעתי איך להתכונן אליו, ידעתי איפה להסתיר מזון במהלך אימון. ידעתי לאיזה צוות להצטרף. בקולג', באוניברסיטת דרום קליפורניה, למדתי בתוכנית ההכשרה לקציני הצי והשקעתי בה את כל־כולי. בסיום לימודי הצטרפתי לחיל הים ונבחרתי לתוכנית ההכשרה הבסיסית לחבלה תת־מימית. הפכתי להיות בדיוק הבחור שמפניו הזהרתי אתכם - הייתי גדול, מהיר וחזק יותר מכל חברי. הייתי מכונה. ובאדיבות חיל הים, עמדתי להפוך למכונת הרג.
הייתי החלטי ומשקיען. שוב ושוב הובלתי בהצלחה את צוות הסירה שלי בשלב הראשון בהכשרה. אפילו ניצחנו ב״שבוע הגיהנום״ - מסע עינויים של חמישה ימים, מנה של תשישות, חוסר שינה וסבל גופני ונפשי שמעבירים אותך בסוף השלב הראשון כדי לברור את הטובים ביותר. עברתי בהצלחה כל שלב במסלול של ״אריות הים״. אין ויכוח שהייתי החניך המצטיין במחזור שלי. התחלנו את המסלול שמונים איש ואף אחד מהם לא התקרב לרמתי.
כשבועיים לפני טקס הסיום, בשלב האחרון של ההכשרה, היינו במשימת צלילה בסיסית מאוד; אימון בחיבור חומרי נפץ לעצם שקוע במים. באותו יום סבלתי מדלקת סינוסים קלה, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות, לכן צללתי בלי לחשוב פעמיים. הרגשתי את הלחץ באוזניים, אבל אילצתי את עצמי להמשיך לצלול לעומק מימיו הקרים של האוקיינוס השקט ולהשלים את המשימה. הכול הלך לי טוב - שחיתי היטב, מצאתי את העצם - אבל בזמן שהרכבתי את חומרי הנפץ גל תת-מימי פגע בצד הראש שלי (יש גלים מתחת למים, בדיוק כמו שיש על פני המים). לגל היה די כוח, בשילוב לחץ המים שכבר הופעל על גופי, לקרוע את עור התוף שלי. הרגשתי מכת הלם של קור פורצת במעלה הראש, כאילו מי־קרח מוזרקים ישירות למוח. ואז הרגשתי נוזל חמים דולף מן התעלות בפנים האוזן. ברגע שהנוזל החמים זלג החוצה נכנסתי לוורטיגו ואיבדתי כל תחושת איזון. לא היה לי מושג מה למעלה ומה למטה. הדבר היחיד שהציל אותי היה חבל הכוונה מחובר לסירת הגומי על פני המים מעלי. רק בקושי הצלחתי למשוך את עצמי במעלה החבל. כל הזמן הרגשתי כאילו אני מושך את עצמי בזווית של 45 מעלות לעבר הקרקעית.
כשיצאתי אל פני המים, הראש שלי נחבט במים בלי שליטה ושניים מהמדריכים נאבקו למשוך אותי לתוך הסירה. דם זרם מתוך אוזני וגופי רעד בחוזקה. עד מהרה הם העריכו את מצבי והוא התייצב עוד לפני שהגענו לחוף. אבל כשבדקו רופאי חיל הים את האוזן שלי, פחות מחצי שעה אחרי הפגיעה הראשונית, הם אמרו לי שהיא לעולם לא תחלים באופן מושלם ושהקריירה שלי בתור לוחם ״אריות הים״ נגמרה. זה כבר לא יקרה.
האירוע הזה הפך בסופו של דבר לנקודת-מפנה בחיי. זאת היתה הפציעה האמיתית הראשונה שחוויתי. אמנם חטפתי מכות והושכבתי על הרצפה, נקעתי ועיקמתי איברים, נפגעתי בעבר, אבל מעולם לא נשלל ממני כושר התנועה לחלוטין בגלל פציעה גופנית. כל חיי התאמנתי להיות גדול יותר, מהיר יותר וחזק יותר מכל מי שנקרה על דרכי - להיות בלתי מנוצח - אבל שום דבר שהתאמנתי לקראתו לא סייע לי כאשר קרום זעיר שלא יכולתי לראות התבקע בגלל לחץ של גל שלא יכולתי להבחין בו, וגרם לי לאבד שליטה על גופי. כמעט מיד הבנתי לעומק את כוחה של פציעה. שינוי זעיר בלחץ מצד יריב לא צפוי השבית אותי לגמרי. התובנה הזאת - אף כי אז לא ידעתי את זה - תכוון את המשך הקריירה שלי, וגם, כפועל יוצא, תהפוך להנחת היסוד של הספר הזה.
מהשירות הציבורי למגזר הפרטי
אחרי שהחלמתי מהתאונה עברתי למודיעין המבצעים המיוחדים של הקומנדו הימי, עד שהשתחררתי בתחילת שנות התשעים. במקביל הובילה אותי חוויית הפציעה שלי ללמוד כל מה שניתן על טראומה שנגרמת לגוף - איך טראומה פועלת, איך לגרום לה, איך להימנע ממנה. באותה תקופה החלק העיקרי של הקורסים להגנה עצמית וקרב־מגע - במגזר האזרחי והצבאי גם יחד - התמקד בהתגוננות מפני ההבדלים בין בני אדם וניצולם לטובתך. אבל הפציעה ששללה ממני את הקריירה שלי כלוחם סייעה לי להבין שיש אולי גישה טובה יותר: התמקדות בנקודות התורפה המשותפות לכל בני האדם. הרי אזורים מסוימים בגוף תמיד יהיו פגיעים, בלי קשר לגודל, מהירות וכוח. אני הייתי ההוכחה לכך.
המורה שאולי השפיע עלי יותר מכל בעניין נקודות התורפה בגוף היה מומחה לקרב־מגע ולוחמה מיוחדת המכוּנה ״פי־ג'יי״, שיצא למגזר הפרטי אחרי שאימן את ״אריות הים״. בתום השירות הפעיל שלי, פי־ג'יי ביקש ממני לאמן כמה לקוחות מתאגידים גדולים. כיוון שהחלטתי לקחת חופשה של חצי שנה אחרי שהשתחררתי מחיל הים, עניתי בחיוב. ואותה חצי שנה הפכה עד מהרה לעשור של הכשרת אנשי חברות מהגדולות באמריקה, אנשי סוכנויות סיוע בינלאומיות ואנשי כוחות נאט״ו בכל רחבי העולם. זאת כנראה היתה אחת התקופות המלהיבות בחיי, שגם פקחה את עיני.
תפיסת האימונים של פי־ג'יי היתה פשוטה להפתיע: כיוון שהגוף עושה מה שהראש אומר, בקרב אפקטיבי העיקר הוא להשבית את הנשק החשוב ביותר של היריב שלך - המוח. פציעה משתקת של הגוף מוציאה את המוח מהמשוואה והורסת כל יתרון של כוח, מהירות או גודל שיש ליריב. תאונת הצלילה שלי היתה הדוגמה המושלמת לכך. כלל לא משנה שהייתי חזק: הפגיעה באוזן הפנימית שלי הרסה את תחושת שיווי המשקל וההתמצאות במרחב שלי, ואילצה את מוחי להתעסק בטראומה החריפה שנגרמה לגוף שלי - על חשבון הפעלת איברי הגוף שרציתי לשלוט בהם כדי להשלים את המשימה ולעלות אל פני המים. הייתי לגמרי חסר־אונים ופגיע. ואם מישהו כמוני, שהוא לא רק גדול יותר, מהיר יותר וחזק יותר, אלא גם משקיען וממוקד־מטרה, יכול להיות מושבת בגלל פציעה, כך גם אחרים שנהנים לכאורה מכל יתרון אפשרי.
זה בערך היה הבסיס לסמינר אימון שהעברתי בסוף שבוע אחד לקבוצה של בנקאי השקעות בניו יורק, אנשים שהרבו לנסוע ברחבי העולם. הדאיגו אותם בעיקר סיכונים שכרוכים בטיסות בינלאומיות ומה יוכלו לעשות כדי להגן על עצמם מול תוקפים שרוב הסיכויים שיהיו חמושים. הראיתי להם מה מתיר החוק - להם או לחוטפים - להעלות למטוס, כולל מספריים וסכינים יפניות. הסמינר התקיים ב-8 בספטמבר 2001. צילמנו את כולו בווידיאו בשביל חברים אחרים בקבוצה שלא יכלו להגיע. טסתי הביתה ללאס וגאס ביום שני בערב, 10 בספטמבר. כולנו יודעים מה קרה למחרת בבוקר.
הצילומים מהסמינר - שהתקיים באולם שנהרס משברי בניינים מנפילת מגדלי התאומים - סימנו את תחילת עבודתי בהדרכת הגנה עצמית כמוקד היחיד של הקריירה שלי. השיעורים המצולמים הפכו לבסיס המחקר שלי על אלימות, שבאותו יום יצא לדרך.
איך הספר הזה עובד
בפרקים הבאים אדבר איתכם על אלימות. אספר לכם על כמה מבין התלמידים והלקוחות שלי - חלקם ידעו מה נדרש כדי לשרוד כשחייהם היו בסכנה; אחרים לא ידעו, למרבה הצער. אלמד אתכם את מה שלימדתי אותם: את עקרונות האלימות.
אציג בפניכם ראיות ונתונים שתומכים בכל זה. יחד נבחן כמה אמיתות לא נעימות וננסה להסיר סטיגמות ומיתוסים מכמה תפיסות מוטעות לגבי הגנה עצמית. מטרתי היא לגרום לכם לשנות את אופן החשיבה שלכם על אלימות, כדי שתבינו אותה במלואה ותשתחררו מאזיקי חוסר האונים והפגיעוּת. בסוף הספר הזה יהיה בידיכם הידע הנחוץ כדי לצמצם את פוטנציאל האלימות בחייכם, להיות מוכנים להתמודד עם אלימות כשהיא נכנסת לחייכם ולחוש ביטחון שתצליחו ברגע המכריע.
אף שאלמד אתכם איך לחשוב על אימונים, הספר הזה אינו אנציקלופדיה לטכניקות אימון בשלבים בנוסח ״אגרוף כאן, בעיטה שם.״ הספר הזה עוסק בהטבעת עקרונות האלימות בתת־המודע שלכם, ובהפיכת המוח שלכם לנשק האולטימטיבי.
בשנים שבהן חקרתי את החומרים האלה הבנתי אמת אחת שניצבת בלב־לבה של ההגנה העצמית ולכן היא ניצבת בלב־לבה של הגישה שלי בספר הזה:
טכניקות יביאו עליכם את מותכם. עקרונות יצילו את חייכם.
אולי אתם מכירים את המימרה העתיקה: תן לאדם דג ויהיה לו אוכל ליום אחד, למד אותו לדוג ויהיה לו אוכל כל חייו. אם אלמד אתכם כמה טכניקות בספר הזה, הן יסייעו לכם רק בתרחישים ספורים. אבל אם אלמד אתכם את עקרונות ההגנה העצמית - ואשנה את דרך החשיבה שלכם על אלימות - תוכלו להתמודד עם כל תרחיש ללא היסוס.
משום כך חילקתי את הספר לעשרה פרקים, שבוחנים אלימות בעולם המודרני ומלמדים אתכם מה שאתם צריכים לדעת כדי לחיות בנוחות, בביטחון ובשלום בעולם הזה.
הספר מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם כולל חמישה פרקים:
חלק ראשון: איך לחשוב על אלימות - עוסק בקבלת כמה אמיתות לא נעימות בנוגע לטבעה של האלימות בהגנה עצמית, תוך פיתוח הלך־הרוח והכוונה הדרושים להפעלת אלימות בזמן הנכון על מנת להציל את חייכם, אם וכאשר. למכורים לסמים אומרים שהצעד הראשון לגמילה הוא להודות בהתמכרות שלהם - הדברים נכונים גם בנוגע לאלימות. לכן חשוב שהרעיונות האלה יבואו בפתיחת הספר.
חלק שני: איך לחשוב על הפעלת אלימות - עוסק בעקרונות שעליכם להבין כדי להעריך אילו שיטות אימון יתאימו לכם וכדי לנקוט אותן. אלה עקרונות גופניים הנחוצים כדי להכין את עצמכם לגרוע מכל ולהוציא לפועל תוכנית פעולה אפקטיבית תחת לחץ.
התפיסות בספר יהוו יסוד מכריע לעיבוד וביצוע נכונים של השלבים הנפשיים והגופניים בהגנה עצמית. הבנת שיטות ועקרונות יסוד של האלימות היא הדרך היחידה להפעיל אותה נכון במצבים אמיתיים. תוך כדי קריאה אולי תרגישו שקפצתם לים סוער, אבל עד מהרה תתרגלו ותחזיקו את הראש מעל המים בקלות. חשוב להבהיר, אם תרגישו בנוח עם נושא האלימות, זה לא אומר שהפכתם לאחד מ״הם״ - אותם סוציופתים אנטי־חברתיים שאלימות חסרת הבחנה היא לחם־חוקם. דיברתי עם רבים מהם במהלך התחקיר לספר. אני מבטיח לכם, אתם לא דומים להם בשום אופן. ואני גם מבטיח לכם שאני לא מטיף לאלימות לשם אלימות, ולא משנה כמה מקפיאי־דם ייראו לכם כמה תיאורים שתקראו בקרוב. אני באמת מאמין שאלימות היא לא התשובה כמעט אף פעם. אבל כשהיא כן התשובה - היא התשובה היחידה, וכולנו צריכים להיות מוכנים לה.
הערה לפני שנתחיל
הספר נוקט בדרך כלל לשון זכר, למעט סיפורים העוסקים בנשים. הדבר לא נובע מחוסר כבוד ליכולת הלחימה של נשים או מהתעלמות מהאחוז המחריד של נשים שנופלות קורבן לפשעים אלימים. רבות מהלקוחות הטובים, המסורים והאמיצים ביותר שלי הן נשים, וכל תוכן הספר חל עליהן במידה שווה. בחרתי להתנסח כך משם שגברים אחראים לרוב מוחץ ולא פרופורציונלי של הפשעים האלימים המבוצעים בחברה שלנו, כמו גם לרוב הטעויות הנעשות במקרים של תוקפנות חברתית שמובילים לפציעות חמורות ולמוות. אני משתמש בלשון זכר כי הגברים הם אלה שיש לדבר אליהם ישירות, שוב ושוב, על מנת שהלקח יחדור מבעד למגננות האגו.
אוקיי, מתחילים!
