עשיית העברית ללשון החיים בארץ-ישראל ביזמת בן-יהודה ועמיתיו, היא תופעה ייחודית בבלשנות, עד שרבים מכנים אותה "נס תחיית העברית". אולם מחבר הספר מציע לכך הסבר רציונלי, המעוגן בעובדה, שבכל הדורות המשיכה הלשון העברית להתפתח בכתב ולהתאים עצמה לצורכי כל דור: היה קיים בכל הדורות "שיח שפתיים" עברי בצורת הוראה ונאום בעברית. במידה פחותה היה גם שימוש בדיבור עברי לתקשורת ארעית, בייחוד בפגישות בין יהודים יוצאי ארצות שונות. בתקופות אחדות ובמקומות מסוימים היה שימוש רב יותר בדיבור עברי, עד שנוצרו ניבים מקומיים של דיבור עברי-עממי. על כל אלה הביא המחבר עדויות בכל פרקי הספר, כולל עדויות על דיבור עברי של לא יהודים.
בספר זה המחבר מוכיח, שבן-יהודה היה מודע לעובדה, שהדיבור העברי לא מת לגמרי. כן ידע, שבמשך מאות שנים התפתח בארץ-ישראל דיבור עברי-עממי כאמצעי קשר בין יהודים שבאו מארצות שונות. בן-יהודה כתב על כך ואף הגדיר את משימתו לא כהחייאת הדיבור העברי, אלא כשיפורו והעשרתו, כדי להכשיר את העברית להיות לשון החיים בארץ.
המחבר, פרופ' שלמה הרמתי מהאוניבסיטה העברית, מוכר כמומחה בעל שם בין-לאומי בהוראת עברית כלשון נוספת, וגם כמפתח שיטת "השיכתוב הדידקטי" לשיפור הבנת הקריאה בלשון-אם ובלשון נוספת. על פיתוח תאוריות ושיטות להוראת עברית בארץ ובחו"ל הוענק לו "פרס ירושלים לחינוך".
הספר הנוכחי שייך לתחום המחקר השני של המחבר: תולדות הדיבור העברי ודרכי הנחלתו במרוצת הדורות.
.jpg)
