סיפורי הופמן

איש החול

 

נתנאל ללוֹתָר

 

כולכם ודאי כבר דואגים כהוגן על שלא כתבתי ימים רבים, רבים כל כך. אימא כועסת עלי מן הסתם, ואילו קלרה עלולה לחשוב שאני מבלה פה את ימי בהילולה וחינגה, ושפְּני המלאך הענוגות שלה, החקוקות כה עמוק בלבי ובמחשבותי, נשכחו ממני כליל. אך לא כן הדבר. יום־יום ושעה־שעה אני משווה אתכם לנגדי, יקירַי, ובחלומות מתוקים מרחפת מולי דמותה הנלבבת של קלֶרכֶן יפתי והיא מצטחקת אלי בנועם בעיניה הזַכּות, כדרכה תמיד בבואי אליכם. — אהה, איך יכולתי לכתוב לכם בעודני שרוי באותו הלך־נפש מיוסר ששיבש עלי את דעתי כליל! דבר שכולו זוועה פלש לתוך חיי! רחשי לב אפלים המנבאים לי גורל איוֹם מרחפים מעלי כחשרת־עבים שחורה, ושום קרן שמש מנחמת לא תוכל לחדור בעדה. — וכעת עלי לספר לךָ מה אירע לי. זו חובתי — אני מבין זאת יפה — אך ברגע שאני מהרהר בכך פורץ מתוכי צחוק עוועים. אהה, לוֹתָר ידידי ורעי, איך אפתח בסיפורי כדי שיתחוור גם לך, שהדבר שקָרה לי לפני ימים מעטים אמנם יכול להרוס את חיי באורח זדוני ומרושע כל כך! אילו באת לכאן, יכול היית להיווכח במו עיניך; אבל עכשיו ודאי תראה בי בעל־הזיות מתעתע. — בקיצור, אותה זוועה שפקדה אותי, ואשר אך לשווא אני עמל למחות מלבי את רישומה הקטלני, הייתה זו ולא אחרת: לפני ימים אחדים, דהיינו ב-30 באוקטובר, בשתים־עשרה בצהריים, בא אל מעוני רוכל אַסְטְרוֹלָבִים וביקש למכור לי את סחורתו. לא קניתי מידיו כלום ואיימתי עליו שאשליך אותו מן המדרגות, אך הוא הלך לו מרצונו.

אתה ודאי מנחש שרק נסיבות הנטועות עמוק בקורות חיי עשויות להבהיר את המעשה הזה, ושעצם מראהו של אותו רוכל ביש מזל הוא אשר השפיע עלי את השפעתו הזדונית. ואמנם כך הדבר. את כל כוחותי אני אוזר כדי לספר לך במתינות ובנחת על ימי ילדותי, ובלבד שיעלו הדברים לפניך בהירים וצלולים, בתמונות מאירות עיניים. אך בעודי עומד לפתוח בסיפורי, אני כבר שומע את קול צחוקך ואת דבריה של קלרה: "הרי אלה הבלֵי ילדוּת ותו לא!" אנא מכם, צחקו לי, צחקו־נא מקרב לב! אני מפציר בכם! אבל — אלוהים אדירים! כל שׂערותי סומרות, ודומה שרק מתוך ייאוש מטורף אני מתחנן לפניכם שתצחקו לי, כדרך שהתחנן פרנץ מוֹר לפני דניאל בשעתו. — אבל עכשיו לעצם העניין!

במשך היום כמעט שלא ראינו, אחיותי ואני, את אבינו, ורק בצהריים ישבנו לסעוד עמו. מן הסתם היה טרוד מאוד בענייני משׂרתו. אבל אחרי ארוחת הערב, שלפי מנהג נושן הוגשה כבר בשבע, היינו הולכים כולנו, אימא והילדים, לחדר־העבודה של אבא, ויושבים שם אל שולחן עגול. אבא היה מעשן טבק ושותה אגב כך כוס גדולה של בירה. לא פעם סיפר לנו סיפורי נפלאות, ובתוך כך היה מתלהב והולך, עד שהמקטרת שלו דעכה תמיד; תפקידי היה לשוב ולהבעיר בה אש בעזרת פיסת נייר דולקת, ולא היה לי שעשוע נאה מזה. אבל תכופות היה אבא תוחב לידינו ספרי תמונות, יושב לו אילם וקפוא בכורסתו ומפיח ענני עשן כבדים, עד שהיינו כולנו כשטים בערפל. באותם ערבים הייתה אמנו שרויה בעצבות תמיד, וברגע שהכה האורלוגין תשע הייתה נחפזת לומר: "בואו, ילדים! למיטה! למיטה! איש החול בא, אני כבר חשה בזה." ואמנם, בכל פעם נשמע אז קול צעדים כבדים מדשדשים אט־אט במעלה המדרגות. זה היה בלי ספק איש החול. ערב אחד עורר בי אותו שאון כבד ועמום חרדה עזה יותר מתמיד. כשהוליכה אותנו אימא אל מיטותינו שאלתי אותה: "אַי, אימא! מי הוא איש החול הרשע הזה, שמגרש אותנו תמיד ומרחיק אותנו מאבא? איך הוא נראה?" — "איש החול אינו קיים כלל, ילד אהוב שלי," השיבה אימא, "כשאני אומרת לכם שאיש החול בא, אני מתכוונת לומר רק שאתם כבר מנומנמים ועיניכם נעצמות מאליהן, כאילו זרו בהן חול." תשובתה של אימא לא הרגיעה אותי, ובלבי הילדותי נקבעה אמונה ברורה, שאימא מכחישה את קיומו של איש החול רק כדי שלא נפחד מפניו, שהרי שמעתי שוב ושוב את צעדיו המדשדשים במעלה המדרגות.

מאחר שהייתי סקרן לדעת עוד ועוד על איש החול ועל הזיקה הכמוסה שבינו לבינינו, הילדים, פניתי לבסוף אל הזקנה שטיפלה באחותי הפעוטה ושאלתי אותה מה טיבו של האיש הזה, איש החול. "אַי, נתנאל הקטן שלי," נענתה הישישה, "אתה באמת עוד לא יודע? איש רע הוא איש החול, הוא בא אל ילדים שמסרבים ללכת לישון וזורה להם מלוא חופניים חול בעיניים, עד שהן מתמלאות דם ופורצות מהראש החוצה, ואז הוא אוסף אותן לתוך שׂק ומביא אותן אל חרמש הירח, טרף לצאצאיו: הללו יושבים להם שם בקן, מקוריהם עקומים כמקור הינשוף, והם מנקרים את עיניהם של הילדים הרעים." עכשיו ציירתי לי בנפשי דמות ביעותים של איש החול האכזר, ובכל פעם שנשמע לעת ערב קול הצעדים המדשדשים במעלה המדרגות, הייתי נתקף רעד כולי מרוב חלחלה, ואימא לא הצליחה להציל מפי דבר מלבד הצעקה המגומגמת, הרווּיה דמעות: " איש החול! איש החול!" — ראשון רצתי אל חדר השינה, וכל הלילה עינתה אותי דמותו המזוויעה של איש החול.

גם כשכבר בגרתי דיי להבין שהדברים שסיפרה לי האומנת הזקנה על איש החול ועל קן צאצאיו שעל חרמש הירח אין בהם שום ממש כלל, גם אז הוסיף איש החול להיות בעינַי רוח־רפאים מבעיתה — ואימה חשֵכה הייתה נופלת עלי כל אימת ששמעתי אותו עולה במדרגות ואחר כך פותח בתנופה את דלת חדרו של אבי ונכנס פנימה. יש שהיה נעלם ולא בא ימים רבים, ויש שהיה שב ומופיע כמעט יום־יום. ככה נמשך הדבר ימים ושנים, ואני לא יכולתי להסכין עם אותה רוח־בלהות, ודמותו המפלצתית של איש החול לא דהתה בנפשי. השׂיג־ושיח שהיה לו עם אבא העסיק את מחשבותי יותר ויותר; אמנם לא מצאתי עוז בלבי לשאול את אבא על כך, אבל לפענח את התעלומה בעצמי, לראות את איש החול האגדי עין בעין — התשוקה הזאת הלכה וגברה בי ככל שחלפו השנים. איש החול נטע בי את תחושת ההרפתקה והפלא, שבלאו־הכי מכה שורש בקלות בנפשם של ילדים. לא היה דבר חביב עלי יותר מקריאת סיפורי־אימה על שדים, מכשפות, גמדים וכיוצא באלה, או מהקשבה להם; אך מעל לכול ריחפה תמיד דמותו של איש החול, ואני הייתי חוזר ומצייר אותה בגיר ובפחם על גבי קירות, שולחנות וארונות, בגלגולים המשונים והנתעבים ביותר. — כשמלאו לי עשר העבירה אותי אימא מחדר הילדים אל קיטון זעיר סמוך לחדרו של אבא. עדיין אנוסים היינו להסתלק במהירות בכל פעם שהכה האורלוגין תשע וקול צעדיו של האלמוני עלה מן המדרגות. מהקיטון שלי שמעתי אותו נכנס אל חדרו של אבא, ולא עברה שעה קלה ודמה עלי שבבית מתפשט איזה אד דקיק, מדיף ריח מוזר. ככל שגברה סקרנותי, כן גבר בי האומץ להתוודע אל איש החול בדרך זו או אחרת. פעמים אחדות חמקתי בזריזות מהקיטון ורצתי בפרוזדור בשעה שעברה בו אימא, אך לא הצלחתי לראות כלום, שכן בכל פעם שהגעתי למקום שיכולתי להציץ ממנו, כבר נעלם איש החול מעֵבר לדלת. לבסוף לא יכולתי עוד לכבוש את יצרי, וגמרתי אומר להסתתר בחדר של אבא ולחכות לבואו של איש החול.

מתוך שתיקתו של אבא, מתוך עצבותה של אימא ידעתי ערב אחד שאיש החול עומד לבוא. עשיתי את עצמי עייף מאוד, ועוד לפני תשע יצאתי מהחדר והתחבאתי בפינת סתר ליד הדלת. פתאום נשמעה מלמטה חריקת דלת הבית, ומן המבוא עלה קול צעדים איטיים, כבדים, רועמים, הולכים וקרבים אל המדרגות. אימא עברה על פנַי במרוצה והילדים עמה. חרש־חרש פתחתי את דלת חדרו של אבא. הוא ישב כדרכו, אילם וקפוא וגבו אל הדלת, ולא השגיח בי. כעבור דקה כבר הייתי בחדר והסתתרתי מאחורי וילון שכיסה ארון בגדים פתוח העומד ליד הדלת. הצעדים רעמו וקרבו אט־אט, עוד ועוד — קולות מוזרים, שיעול וחרחור וכחכוח עלו מבחוץ. לבי הלם מציפייה ומִפַּחד. קרוב־קרוב אל הדלת נשמע צעד נמרץ — חבטה עזה בידית — הדלת נפתחת בקול קרקוש! — אני אוזר עוז ומציץ בזהירות מבעד לווילון. איש החול עומד באמצע החדר אל מול אבי, אורם הבהיר של הנרות נופל על פניו! איש החול, איש החול האיוֹם אינו אלא הפרקליט הזקן קוֹפֶּלְיוּס, שבא לפעמים לאכול עמנו בצהריים!

אבל גם דמות־בלהות שאין נוראה ממנה לא היה בה כדי לזעזע אותי יותר מקוֹפֶּליוּס זה. שווה בנפשך איש גבוה ורחב כתפיים, בעל ראש עבה וחסר צורה, פנים צהובות כעין האדמה, גבינים עבותים אפרפרים שמתחתם מתנוצצות עיני חתול ירקרקות, דוקרניות, חוטם גדול, בשרני, מתעקל מעל לשפה העליונה; פיו העקום מתעוות תכופות בצחוק של זדון, ואז מבצבצים על לחייו כתמי ארגמן כהים, וצליל שריקה מוזר נפלט מבין שיניו הקפוצות. הוא היה לבוש תמיד מקטורן שגזרתו מיושנת וצבעו כעין האפר, כמוהו כמותנייתו ומכנסיו, אך לרגליו היו גרביים שחורים ונעליים מקושטות באבזמי אבן זעירים. הקפלט היה קטן ממידתו וכיסה אך בקושי את קצה קודקודו, התלתלים המודבקים הזדקרו מעל לאוזניו האדומות הגדולות, והצמה העבה הדהויה הזדקפה לה מעורפו והלאה, עד שנראה מתחתיה אבזם הכסף המהדק את מטפחת הקפלים שלצווארו. כל דמותו עוררה תיעוב וגועל, אך יותר מכול סלדנו אנו, הילדים, מאצבעותיו הגדולות, הגרומות והשעירות, ומגודל המיאוס אף בחלנו בכל דבר שנגעה בו ידו. הוא השגיח בזה, ומתוך הנאה יתירה היה נוגע בתואנה כלשהי בפרוסת עוגה או בפרי מתוק שאמנו הטובה שמה לנו בחשאי על הצלחת, ובעיניים דומעות היינו מביטים במיני המתיקה שנועדו לשמח אותנו ועתה היו לנו לפיגול. כך היה עושה גם כשמזג לנו אבא כוסית קטנה של יין מתוק בימי החג: אז היה ממהר לגעת בכוסית באצבעותיו, ולפעמים אף קירב אותה אל שפתיו הכחלחלות ופרץ מיד בצחוק שטני, ביודעו שלא נוּכל להביע את מפח־נפשנו אלא ביבבה חנוקה. הוא כינה אותנו תמיד "מפלצות קטנות". במחיצתו לא היינו רשאים להוציא הגה מפינו, ובלבנו קיללנו קללות נמרצות את האיש המכוער, הרשע, שבכוונת־מכוון טרח לקלקל לנו אף את הזעירה שבשמחות. דומה שאימא שנאה את קופליוס הנאלח לא פחות מאתנו, שכן כל אימת שהופיע היה מזגה העליז, השאנן, כמו משתנה לנגד עינינו, ועליצותה התחלפה בכובד־ראש עגמומי וקודר. ואילו אבא נהג בו כאילו היה יצור רם מעלה, שיש לשאת דוּמם את שיגיונותיו ולטרוח תמיד להצהיל את רוחו. די היה ברמז קל מפיו, ומיד הוכנו למענו מאכלי תאווה, ויינות מובחרים הוגשו לשולחן.

עכשיו שראיתי מולי את קוֹפֶּליוּס הבנתי פתאום, בלב מלא פלצות וזוועה, שאמנם רק הוא ולא אחר יכול להיות איש החול. אך שוב לא ראיתי בו את הפוחלץ מן המעשיות, המביא לצאצאיו בקן הינשוף שעל חרמש הירח עיני ילדים למאכל — לא! זה היה מפלץ רפאים ארור, הנושא עמו לכל אשר ילך יגון, מצוקה ואובדן — בַּזֶה ובַבָּא.

עמדתי במקומי כמכושף. מחשש שמא יגלו את מחבואי ואף יענישוני ביד קשה, נשארתי עומד מאחורי הווילון, ראשי משורבב החוצה, אוזנַי כאפרכסת. אבא קיבל את פני קופליוס ברוב טקס. "חיש־חיש — לעבודה!" קרא הלה בקול צרוד, מחרחר, והשליך מעליו את המקטורן. בשתיקה ובפנים קודרות פשט אבא את חלוקו, והשניים עטו גלימות שחורות ארוכות. מנַיין לקחו אותן לא הצלחתי לראות. אבא פתח את דלת ארון הקיר, ואז ראיתי, נדהם כולי, שמה שנראָה לי תמיד כארון קיר אינו ארון כלל, אלא גומחה אפלה שתנור קטן עומד בה. קופליוס ניגש אל התנור, ולהבה כחולה פרצה מתוכו. כלים שונים ומשונים היו ערוכים מסביב. אלוהים אדירים! מרגע שנרכן אבי הזקן מעל לאש, השתנה מראהו כליל. דומה היה שכאב עוויתי נורא השחית את פניו הרכות, האומרות יושר־לב, והפך אותן לפרצוף־שטנים מכוער ונתעב. הוא דמה פתאום לקופליוס. ואילו זה נופף בידו זוג מלקחיים מלוהטים, שלף בעזרתם גושי חימר מהבהבים מתוך העשן הכבד, והתחיל מכה עליהם בפטיש בחריצות יתירה. נדמָה לי שפרצופי בני־אדם ממלאים פתאום את החדר — פרצופים ללא עיניים! חורים שחורים, עמוקים, מבעיתים, נפערו במקומן. "הבו עיניים, הבו עיניים!" קרא קופליוס בקול רעם עמום. אימה חשֵׁכה ירדה עלי וצריחה נפלטה מגרוני, נפלתי מן המחבוא החוצה ונחבטתי ברצפה. קופליוס עט עלי. "מפלצת קטנה! מפלצת קטנה!" רטן בחירוק שיניים, אחז בי בתנופה והטיל אותי לתוך התנור; הלהבה התחילה חורכת את שׂערי. "עכשיו יש לנו עיניים — עיניים — זוג נאה של עיני ילדים." כך לחש קופליוס ובאצבעותיו הוציא מן האש גרגרים מלובנים ועמד לזרותם בעינַי. אז פרשׂ אבא את ידיו בתחנונים וזעק: "מוֹרִי, מורי ורבי! השאֵר־נא לנתנאל שלי את עיניו — השאר לו אותן!" קופליוס פרץ בצחוק לעגני וקרא: "אדרבא, יישארו לו לנער עיניו, כדי שיוכל למצות עד תום את מנת־הדמעות שלו בעולם הזה! אך הבה נתבונן במנגנוני הסיבוב של הידיים והרגליים." והוא אחז בי בכוח עד שנתפקקו פרקַי, סובב את ידַי ואת רגלַי ופירק אותן מגופי, והתחיל מחבר אותן מחדש פעם פה, פעם שם. "לא מתאים! לא מתאים לא פה ולא שם! קודם היה טוב יותר! הוא ידע לעבוד, הזקן!" מלמל ושרקק קופליוס. פתאום השתררה סביבי עלטה כבדה, פרכוס עז טלטל את כל עצמותי — ושוב לא הרגשתי כלום. — משב חמים ורך החליק על פני, הקצתי כמתוך תרדמת מוות, אימא גחנה מעלי. "איש החול עוד פה?" גמגמתי. "לא, ילד אהוב שלי, הוא הלך מפה כבר מזמן, כבר מזמן, הוא לא יעשה לך כל רע!" — ככה דיברה אלי אימא והעתירה נשיקות וליטופים על מחמל־נפשה ששב אליה.

למה אלאה אותך בדברים, לוֹתָר רֵעי כאח לי! למה אכביר פרטים ופרטי־פרטים, והלוא נשארו לי עוד דברים כה רבים לספר! די בזה! נתפסתי בקלקלתי, וקופליוס התעלל בי. מרוב בהלה ואימה לקיתי בקדחת אנושה, ושכבתי חולה שבועות אחדים. "איש החול עוד פה?" היו המילים הראשונות שיצאו מפי, אות וסימן שהחלמתי, שנושעתי. ועכשיו אספר לך על הרגע הכי נורא של ימי נעורי, ואז תיווכח גם אתה שלא מחמת חולשת־עיניים נראה לי העולם כה חיוור ונטול צבע — גורלי האפל הוא שפרשׂ מעלי צעיף עכור של עננים, אשר רק במותי אולי אצליח לסלקוֹ מעלי.

קופליוס לא שב אלינו עוד, השמועה אמרה שעזב את העיר.

חלפה־עברה לה שנה, וערב אחד ישבנו, כמנהגנו הישן שלא השתנה, מסובים אל השולחן העגול. רוחו של אבא הייתה טובה עליו מאוד והוא סיפר סיפורים משעשעים על המסעות שיצא אליהם בנעוריו. פתאום, עם צלצולו התשיעי של האורלוגין, נשמע קול דלת הבית החורקת על ציריה, וצעדים איטיים, כבדים כעופרת, החלו רועמים במעלה המדרגות. "זה קופליוס," אמרה אימא ופניה החווירו. "כן! זה קופליוס," חזר אבא בקול נשבר. עיניה של אימא זלגו דמעות. "אבא, אבא," זעקה, "למה ומדוע?" "זו הפעם האחרונה," השיב אבי, "זו הפעם האחרונה שהוא בא לכאן, אני מבטיח לך. ועכשיו לכי לך, לכי עם הילדים! לכו לכם — לכו לישון! לילה טוב!"

הרגשתי כאילו אבן קרה וכבדה מוחצת אותי מכל צד — נשימתי נעתקה. נשארתי עומד במקומי בלי נוע, ואימא אחזה בזרועי: "בוא, נתנאל, בוא!" נתתי לה להוליך אותי, נכנסתי לחדרי. "אל תפחד, אל תפחד, שכב במיטה ותישן לך, תישן!" קראה אחרי אימא. אבל בהלה ואימה שלא יתוארו במילים עינו את נפשי והדירו שינה מעיני. קופליוס הנאלח, הנתעב, עמד מולי בעיניים רושפות ומילא פיו צחוק של זדון, ואך לשווא התאמצתי לסלקו מנגד עינַי. מן הסתם כבר הייתה שעת חצות כשהרעים פתאום רעם אימתני, כקול יריית תותח. הבית נזדעזע כולו, מין רשרוש חמק־עבר ליד דלת חדרי, דלת הבית נסגרה בחבטה. "זה קופליוס!" צווחתי אחוז חלחלה וזינקתי ממיטתי. זעקת כאב נוראה פלחה את האוויר, ואני מיהרתי אל חדרו של אבא. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, עשן מחניק התאבך לנגד עיני, המשרתת צרחה: "אהה, האדון! האדון!" — ליד התנור המעלה עשן היה אבי מוטל מת על הרצפה, פניו שחורות וחרוכות, מעוותות להחריד. סביבו ייבבו והתייפחו אחיותי, אימא הייתה שרועה לצדו, מעולפת. "קופליוס, שטן משוקץ, אתה רצחת את אבא!" צווחתי. עשתונותי אבדו. כעבור יומיים, כשהניחו את אבא בארון, שוב אמרו פניו רוך ועדנה, כמו שהיו בחייו. זו הייתה לי נחמה פורתא: הבנתי שהברית שכרת עם קופליוס בן השאוֹל לא הביאה עליו אבדון־נצח.

קול הפיצוץ העיר את השכנים, המעשה התפרסם ברבים ואף הובא לפני הערכאות; ביקשו לתבוע את קופליוס לדין, אך הוא נעלם ועקבותיו אבדו.

אם אומר לך עתה, רֵעי כאח לי, שאותו רוכל אַסְטרוֹלָבִים לא היה אלא קופליוס המשוקץ, הרי לא תדון אותי לכף חובה על שראיתי בהופעתו אות מבשר רעה. לבושו השתנה, אך דמותו ופניו של קופליוס חרותים בנפשי עמוק מכדי שאטעה בו. ויתירה מזו — קופליוס אפילו לא שינה את שמו. שמעתי שהוא מציג את עצמו כמומחה למֶכַניקה מפִּיֶמוֹנְט, ונקרא בשם ג'וּזֶפֶּה קוֹפּוֹלָה.

מנוי וגמור עמי לא להרפות ממנו ולנקום את דמו של אבי — יהיה מה שיהיה.

אל תספר לאימא דבר על הופעתו של המפלץ האיום — דרוש בשלומה של קלרה הענוגה שלי — אכתוב לה כשאירגע מעט — חיֵה בטוב וגו'.

 

 

קלרה לנתנאל

 

אמנם לא כתבת לי ימים רבים, ואף על פי כן אני מאמינה שאתה נושא אותי בלבך ובמחשבותיך, שכן בי הרהרת מן הסתם בשעה שעמדת לשלוח את מכתבך האחרון לאחי לוֹתָר וכתבת על המעטפה את שמי במקום את שמו. בשמחה פתחתי את המכתב, והשגחתי בַּטעות רק כשהגעתי למילים "אהה, לותָר ידידי ורעי". כאן היה עלי להפסיק לקרוא ולמסור את המכתב לאחי. ואולם, כיוון שמתוך איזה שעשוע ילדותי היית מקניט אותי לפעמים בשל המזג הנשי המתון והרגוע שלי, ופעם אפילו טענת שכמוני כאותה אישה, שבעודה נמלטת מביתה המתמוטט וקורס תחתיו היא עוד ממהרת ליישר איזה קפל בווילון — כיוון שכך ודאי תתקשה להאמין שמכתבך זעזע אותי עד עומק נפשי. כמעט שלא יכולתי לנשום, האותיות ריצדו מול עיני. אהה, נתנאל אהובי, מהי אותה זוועה שיכלה לפלוש ככה אל חייך! אולי זו פרידה ממך, אולי לא אראה אותך עוד לעולם — המחשבה הזאת פילחה את חזי כמדקרת פגיון. קראתי ושבתי וקראתי! — התיאור שתיארת את קופליוס הנאלח החריד אותי. כך נודע לי לראשונה דבר מותו האכזרי, האלים, של אביך הזקן והטוב. אחי לוֹתָר, משהחזרתי לו את קניינו, ניסה להרגיע אותי, אך לשווא. רוכל האַסְטרוֹלָבים האיום ג'וּזֶפֶּה קוֹפּוֹלָה רדף אותי על כל צעד ושעל, ואני כמעט בוֹשה להודות שעלה בידו גם לטרוף את שנתי — העמוקה והשלֵווה תמיד — בכל מיני חלומות משונים. אבל מהר מאוד, כבר למחרת, לבשו כל הדברים האלה צורה אחרת בנפשי. אל־נא תכעס, מחמד לבי, אם תשמע מפי לוֹתָר, שלמרות כל חששותיך התמוהים — שקופליוס חורש עליך רעה, כביכול — הנה אני שאננה כולי דווקא, ורוחי טובה עלי כתמיד.

אומַר לך כבר בפתח דברַי, שכל אותם מעשים מעוררי פלצות שסיפרת עליהם לא התרחשו, לדעתי, אלא בנפשך פנימה, ולעולם האמיתי, הממשי, לא הייתה שום יד בהם. קופליוס הזקן היה מן הסתם איש מאוס למדי, אבל שנאתו לילדים היא שעוררה בכם, הילדים, תיעוב שכזה כלפיו. אך טבעי הוא, שבנפשך הילדותית קם איש החול הנורא מסיפורי האומנת והתמזג עם קופליוס הזקן, וגם כשלא האמנת עוד באיש החול, המשיך קופליוס להצטייר בדמיונך כמפלץ־רפאים שפגיעתו רעה והוא מתנכל בעיקר לילדים. מעשי הזוועה שחולל קופליוס עם אביך בלילות לא היו מן הסתם אלא ניסויים אלכימיים שערכו השניים בחשאי — למורת רוחה של אמכם, שהרי הדבר היה כרוך בלי ספק בבזבוז כספים פרוע, ולא עוד אלא שאותה תשוקה מתעתעת אל חוכמת הנסתר ודאי השתררה כליל על נפשו של אביך — כפי שקורה תכופות לאלכימאים שכאלה — עד שהסיחה את דעתו מן המשפחה. אביך הביא עליו את מותו במו ידיו — ודאי לא היה זהיר די הצורך, וקופליוס נקי מאשמה. האמן לי, אמש שאלתי את השכן שלנו, רוקח בקי ומנוסה, אם ניסויים כימיים יש בהם כדי להביא להתפוצצות קטלנית מעין זו. הוא השיב: "הו כן, בוודאי!" והחל לתאר לי לפי דרכו, באריכות ובפרטי־פרטים, כיצד עלול הדבר להתרחש, והזכיר אגב כך כל מיני שמות זרים ומוזרים, שכבר פרחו מזיכרוני. עכשיו ודאי תתקצף על קלרה שלך ותאמר: "אל הלב הקר הזה לא תחדור לעולם קרן אור מעולם המסתורין, הפושט אל האדם את זרועותיו הסמויות מן העין. אין היא רואה אלא את קליפתו הצבעונית של העולם, ושׂשׂה עליה כאותה תינוקת פוֹתה השׂשׂה על פרי זהוב מתנוצץ, שרעל ממית חבוי בו."

אהה, נתנאל אהובי, כלום אינך יודע שגם בנפש תמימה — ושמֵחה — ושאננה — עשויות לקנן נבואות־לב עמומות בדבר כוח־הזדון האפל הקם עלינו לכלותנו בתוכנו פנימה? אנא סלח לי, נערה פשוטה שכמוני, על החירות שאני נוטלת לי לומר, ולוּ ברמז, את דעתי על המאבק הזה המתחולל בנבכי הנפש. מן הסתם לא אצליח למצוא את המילים הראויות, ואתה רק תלעג לי — לא מפני שמחשבותי נואלות, אלא מפני שאני משווה להן צורה מגושמת כל כך.

אם קיים בעולם כוח אפל, שמתוך זדון בוגדני טומן בקרבנו את הפתיל ללוכדנו בו ולגרור אותנו אל דרך של פורענות וחורבן — אם קיים כוח כזה, הוא ילבש בנפשנו פנימה את צורתנו שלנו, הוא יתמזג בנו כליל, שכן רק ככה נאמין בו ונְפַנֶה לו את המקום שהוא זקוק לו להשלמת מלאכתו החשאית. ואולם, אם נחיה חיים של שלווה ושִמחה, תהיה רוחנו צלולה וחזקה דיה לשים לאַל את תעתועי הזדון הזרים וללכת שאננים בדרך שהנחונו בה יעודנו ונטיות לבנו: ככה יובס אותו כוח נורא במאבק־השווא שלו לָצוּר לו צורה בצלמנו ובדמותנו. "ואף אין כל ספק," מוסיף כאן לוֹתָר, "שאותו כוח אפל, משעה שמסרנו עצמנו בידיו, מעתיק לא פעם אל תוך נפשנו פנימה דמויות זרות שנִקרו על דרכנו בעולם הממש; וכך נמצא שבמו ידינו אנו מפיחים רוח חיים בדמות־הרפאים המהתלת בנו: אין היא אלא בבואת־תעתועים שלנו עצמנו, ורק בשל קִרבת־הנפש הכמוסה שאנו חשים כלפיה, ובשל פעולתה העזה על רוחנו — רק בשל אלה אנו צוללים מטה לשאוֹל או נמוגים מחמדה ברקיע."

עיניך הרואות, נתנאל מחמדי, שאחי לוֹתָר ואני הרבינו לשוחח על כוחות האופל ועוצמת שׂררתם, ועכשיו שהעליתי על הכתב, בדי עמל, את עיקרי הדברים, נראה לי אפילו שיש בהם מידה כלשהי של עמקות. אמנם, את מילותיו האחרונות של לוֹתָר לא הבנתי די צורכי, ואין לי אלא לנחש את כוונתן, ובכל זאת נדמה לי שכולן אמת לאמיתה. אני מבקשת ממך — אנא, אהובי, סלק מלבך את הפרקליט הנאלח קופליוס ואת רוכל האסטרולבים ג'וזפה קופולה! היֵה סמוך ובטוח שאין בכוחם לגעת בך לרעה. רק אמונתך בכוחם העוין, רק היא לבדה נותנת להם את היכולת לפעול נגדך. אילולא העידה כל שורה ושורה במכתבך על סערת־נפש עצומה, אילולא בכה בי לבי מצער על יגונך, יכולתי למלא פי צחוק על הפרקליט איש החול ועל רוכל האסטרולבים קופליוס. היֵה שאנן, אהובי — שאנן ושמח! — גמרתי אומר להופיע אצלך כמלאך־מושיע, ואם יתחשק לקופליוס המאוס להציק לך בחלום, אבוא ואגרש אותו בפרץ של צחוק. איני מפחדת מפניו כלל, לא מפניו ולא מפני אצבעותיו הנתעבות; אין בכוחו להשחית את הממתקים שלי כפרקליט, ואף לא את עינַי כאיש חול.

שלך לעולמים, מחמל־נפשי, וגו'.

 

 

נתנאל ללוֹתָר

 

היטב חרה לי על שקלרה פתחה בטעות את מכתבי אליך וקראה בו, הגם שפיזור־הדעת שלי הוא שהכשיל אותה. היא כתבה לי מכתב מחוכם ועמוק עד מאוד, שבו היא מוכיחה לי באותות ובמופתים שקוֹפֶּליוּס וקוֹפּוֹלָה קיימים רק בנפשי פנימה ואינם אלא בבואת־רפאים שלי עצמי, שדינהּ להתפוגג ברגע שאעמוד על טיבה. אכן, מי היה מאמין שהנפש הזאת, המאירה כחלום מתוק מתוך עינֵי־תוֹם בהירות, מצטחקות בנועם — מי היה מאמין שיש בכוחה להעלות גם השׂגות חריפות ולמדניות שכאלה! היא מסתמכת על דבריך. שוחחתם על אודותי. מן הסתם הרצית לפניה הרצאות מפולפלות כדי לחדד את שכלה ולהאיר את עיניה. הנח לזה, אחי! — אגב, התברר לי בוודאות שרוכל האסטרולבים ג'וזפה קופולה כלל אינו הפרקליט הזקן קופליוס. אני שומע הרצאות מפי פרופסור אחד לפיזיקה שבא לכאן זה לא כבר, וכמוהו כחוקר־הטבע המהולל ההוא, מוצאו מאיטליה ושמו סְפַּלַנְצאני. הוא מכיר את קופולה זה שנים רבות, ועל כל פנים ניכר יפה במבטאו של קופולה שבן פְּיֶימוֹנט הוא. קופליוס היה גרמני, אף כי נדמה לי שלא נמנה עם ישרי־הדרך דווקא. אך דעתי לא נחה עדיין. קלרה ואתה, שניכם רואים בי בעל־חלומות קודר, אבל איני יכול להיפטר מן הרושם שהותיר בי פרצופו הארור של קופליוס. אני שמח על שעזב את העיר, כמו שאמר לי סְפַּלַנצאני. הפרופסור הזה הוא ברייה משונה ותימהונית. איש גוץ ועגלגל, עצמות לחייו בולטות, חוטמו דק, שפתיו משורבבות, עיניו קטנות וחודרות. אך מוטב שתניח לתיאור הזה ותסתכל בדיוקנו של הרוזן קַליוֹסְטְרוֹ כפי שצויר בידי חוֹדוֹבְיֶצְקִי בשביל איזה לוח־כיס ברלינאי: כך בדיוק נראה סְפַּלַנְצאני. לפני כמה ימים, כשעליתי במדרגות, ראיתי פתאום שהווילון המכסה תמיד את דלת הזכוכית שבביתו הופשל מעט, וסדק צר נפער בצדו. אין לי מושג מה דחק בי להציץ בסקרנות פנימה. אישה תמירה, דקת גֵו, חטובה להפליא ולבושת הדר, ישבה אל שולחן קטן, משעינה עליו את זרועותיה וידיה שלובות. היא ישבה מול הדלת ויכולתי לראות את פניה היפות כפני מלאך. דומה היה שלא השגיחה בי — ובכלל, משהו קפוא היה בעיניה, כמעט הייתי אומר שניטל מהן כוח הראִייה, כאילו יָשנה בעיניים פקוחות. פחד נפל עלי, חרש־חרש חמקתי אל אולם־ההרצאות שבסמוך. אחר כך נודע לי שאותה אישה היא בתו של סְפַּלַנצאני, אוֹלִימְפּיָה, היושבת כלואה בחדרה כל הימים, ואביה, מתוך איזו רשעות מוזרה, אינו מניח לאיש לגשת אליה. נראה שיש לכך איזה טעם כמוס — אפשר שהיא רפת־שכל או כיוצא בזה. אך למה אני כותב לך את כל אלה? הלוא אוּכל לספר לך הכול בעל פה, ובפרטי־פרטים: דע לך שאהיה אצלכם בעוד כשבועיים! אני פשוט חייב לראות שוב את מלאכי האהוב, את קלרה המתוקה שלי. או־אז, כך אני מאמין, תסור מעלי הרוח הרעה שהשתררה עלי (יש להודות בזה) משעה שקראתי את מכתבה המחוכם, המביך. שעל כן גם איני כותב לה היום.

אלפי ברכות־שלום וגו'.

 

קשה להעלות על הדעת מעשה מוזר ופלאי יותר ממה שאירע לרֵעי האומלל, הסטודנט הצעיר נתנאל, שאת קורותיו קיבלתי עלי לספר לך, קורא יקר. האם קרה לך אי־פעם, ידידי הטוב, שעניין כלשהו השתרר כליל על לבך, על רוחך ועל הרהוריך — ומשדחק מתוכם כל דבר זולתו היה גועש ורותח בך, בוער כאש אצורה בעצמותיך, מסעיר את דמך בעורקיך וצורב בארגמן את לחייך? מבטיך שוטטו כה וכה כאילו תרתָ אחר דמויות סמויות מן העין המרחפות בחלל הריק, ודבריך לעו בפיך ונמוגו באנקות סתומות. ידידיך שאלו: "מה הדבר, נכבדי? מה קרה לך, יקירי?" ואתה ביקשת לצייר לפניהם את התמונה הצפוּנה בלבך על שלל צבעיה, אורותיה וצלליה, והרבה טרחת למצוא את המילים הנאותות לפתוח בהן. אבל חשת בבירור שהמילה הראשונה שתעלה על הכתב כבר תהיה חייבת לבטא את כל המוזר והמופלא והמבעית והמצחיק והמזעזע במעשה שאירע לך, ולהכות בקוראיך כמכת־חשמל. וכל מילה, כל ניב, כל מה שאפשר לאומרו נראה לך פתאום חיוור וקפוא ומת. אתה מחפש ומחפש ומגמגם ומתלעלע, ושאלותיהם של רעיך המפוכחים מנשבות כמשב של כפור על הלהבה היוקדת בלבבך, ומאיימות לכבותה. אך אילו פעלת כאותו צייר זריז, ורשמת תחילה את קווי המִתאר של תמונתך בכמה שרטוטים עזים, כי אז יכולת להוסיף ולצבוע אותה עוד ועוד בשלל גוונים בוהקים, ומערבולת שוקקת של דמויות שונות ומשונות הייתה סוחפת לתוכה את רעיך עד שהיו מוצאים עצמם, כמוהם כמוך, בלב־לבה של התמונה העולה מנבכי נפשך!

עלי להתוודות לפניך, קורא נלבב, שלאמיתו של דבר לא שאל אותי איש על קורותיו של נתנאל הצעיר. אבל אתה יודע מן הסתם שאני נמנה עם אותו שבט מוזר של המושכים בעט, והללו, משעה שהם נושאים בלבם תמונה ממין זה שתיארתי קודם, נדמה להם תמיד שכל מי שנקרה על דרכם — ובעצם גם העולם כולו — שואל אותם חזור ושאול: "מה הסיפור? אנא, ספֵּר לנו, רֵע חביב!" וכך תקף עלי יצרי במלוא עוצמתו לספר לך על חייו רדופי האסון של נתנאל. כל הפלאי והמוזר שבקורותיו מילא את נפשי לאין הכיל, אך דווקא משום כך, קורא יקר שלי, ומשום שהיה עלי לפתותך להאמין בסיפורי נפלאות — עניין לא פשוט כשלעצמו — טרחתי ויגעתי הרבה לבחור פתיחה מקורית, מאירת עיניים, מצודדת לב, לסיפורו של נתנאל. "היֹה היה", הנאה שבפתיחות — לא ולא! מפוכח ונינוח מדי! — "בעיר השדה הקטנה ס' חי לו..." — זה עדיף בעינַי, בעצם, נשימה ארוכה היא סגולה להגברת המתח. ואולי מוטב לפתוח דווקא ישר in medias res:1 "'לך לעזאזל,' קרא הסטודנט נתנאל אחוז פלצות וחרון ועיניו מזרות אימה, שעה שרוכל האסטרולבים ג'וזפה קופולה..." לאמיתו של דבר כבר העליתי את המשפט הזה על הכתב, כשגיליתי פתאום איזה ברק מבודח בעיניו מזרות האימה של נתנאל. והלוא סיפורי אין בו אף שמץ של בדיחוּת. שום משפט לא עלה בדעתי שישקף ולוּ במקצת את זוהר גווניה של התמונה שריחפה לנגד עינַי. לבסוף החלטתי להשאיר את הסיפור ללא פתיחה. קח, קורא יקר, את שלושת המכתבים שהעביר אלי רעי לוֹתָר בטובו, ומְצא בהם את קווי המתאר של התמונה ההיא — ואילו אני בסיפורי אנסה למשוח אותה בצבעים כהנה וכהנה, כמיטב יכולתי. אולי יעלה בידי לצייר כמה מן הדמויות כצייר דיוקנאות מיומן, עד שתיראנה לך דומות למקור אף מבלי שהכרת אותו, ואפשר שאפילו יידמה לך שראית אותן לא פעם במו עיניך ממש. ואז אולי תאמין, קורא יקר שלי, שאין בעולם דבר פלאי ומטורף יותר מן החיים עצמם, והמשורר אין לו אלא לשקף את בבואתם האפלולית, משל אחז בידו מראָה מלוטשת, נטולת ברק.

כדי שיהיו הפרטים הנחוצים ברורים מלכתחילה, עלי להוסיף על מה שנאֱמר במכתבים ההם ולספר שאחרי מות אביו של נתנאל אספה אמו אל ביתה את קלרה ואת לוֹתָר, ילדיו של שאֵר בשר רחוק שהלך לעולמו אף הוא והניחם יתומים. קלרה ונתנאל התאהבו זה בזה אהבה עזה, ואיש לא מצא בכך דופי. הם באו בברית האירוסין קודם שעזב נתנאל את העיר כדי להמשיך בלימודיו בעיר ג', משם כתב את מכתבו האחרון, ושם הוא שומע הרצאות מפי אותו פרופסור מהולל לפיזיקה, סְפַּלַנצאני.

עכשיו יכול הייתי להמשיך בסיפורי בשובה ונחת. אך ברגע זה אני רואה לנגדי את דמותה של קלרה, והיא כה בהירה ומלאת חיים, שאיני יכול לגרוע ממנה עין, כמו בכל פעם שהייתה מחייכת אלי את חיוכה הענוג. קלרה לא יכלה להיחשב יפת תואר בשום פנים — כך טענו כל אלה שבשל עיסוקם ראו עצמם מומחים לעניינים שביופי. ואף על פי כן היללו האדריכלים את תואם איבריה הבנויים לתלפיות, הציירים הכריזו שעל עורפה ועל כתפיה וחזהּ נסוך איזה טוהר בתולי — אך אלה גם אלה נשבו בקסם שׂערה היפהפה, שְׂער מריה מגדלנה, והכבירו להג על גוונים ובני־גוונים נוסח בּאטוֹן.2 אחד מהם אף נכנסה בו רוח שטות, והוא השווה את עיניה של קלרה לאגם פרי מכחולו של רוּאִיסְדאל, שמשתקפים בו כבמראָה תכול שמים טהורים ללא עב, יערות וכרי דשא ופרחים ונופים עליזים, שוקקי חיים. ואילו משוררים ומוזיקאים עוד הרחיקו לכת והכריזו: "מה לנו אגם — מה לנו מראָה! כלום נוּכל להביט בַּנערה בלי שיזְהרו אלינו מתוך עיניה זמירות וצלילים מופלאים, שקוּיי אור, הנכנסים אל הלב לעורר אותו ולהרעידו? אם אין אנו פוצחים אז באיזה זמר הגון — תעודת עניות היא לכולנו, וזאת אנו למֵדים גם מן החיוך הדקיק המרחף על שפתיה של קלרה כל אימת שאנו מצייצים באוזניה מיני ציוצים המתהדרים באצטלה של שירה, הגם שאינם אלא צלילים עלובים המקפצים כה וכה בערבוביה." והם צדקו. קלרה ניחנה גם בכוח הדמיון העז, החיוני, של ילד תמים ושאנן, גם בנפש עמוקה, נשית־ענוגה, וגם בשֵׂכל חד וצלול עד מאוד. חכמנים ומתעתעים למיניהם יצאו מלפניה בבושת פנים, שכן בלי להכביר מילים — בלאו הכי הייתה שתקנית מטבעה — היו מבטה הבהיר וחיוכה הדק, הלגלגני, אומרים את דברם: "רֵעים חביבים! איך יכולתם לחשוב שאלך שולל אחרי הצלָלים הערטילאיים שלכם ואֶראה בהם דמויות של ממש, רוטטות וחיות?" משום כך נחשבה קלרה בעיני רבים לנערה קרת לב, שאינה יודעת רגש ופיוט מה הם; אבל אחרים, בעלי טביעת עין, אהבו בכל מאודם את הנערה טובת השׂכל ונקיית הדעת, ויותר מכולם אהב אותה נתנאל, שמילא את כרסו חוכמה, ואף קנה לו בקיאות באמנויות ובמדעים. נפשה של קלרה הייתה קשורה בנפשו, וצללים ראשונים העיבו על חייה כשנפרדו זה מזה. מה גדולה הייתה שמחתה עכשיו, כשנפלה על צווארו — שכן נתנאל עמד בדיבורו ובא אל עירם, כמו שהבטיח ללוֹתָר במכתבו האחרון. תקוותו של נתנאל התגשמה: ברגע שראה את קלרה שכח גם את המכתב המחוכם שכתבה לו וגם את הפרקליט קופליוס, והרוח הרעה סרה מעליו כליל.

ובכל זאת צדק נתנאל כשכתב לרעו לוֹתָר, שדמותו הנתעבת של רוכל האִסטרוֹלָבים קופולה פלשה לחייו כרוח זדון. כולם חשו בכך, שכן למן הימים הראשונים ראו בעליל שאין פניו של נתנאל כתמול שלשום. שקוע היה בהזיות קודרות וכל נוהגו משונה ומוזר, שלא כדרכו. החיים היו לו כחלום, כנבואת־לב סתומה. בלי הרף חזר וטען שהאדם, גם כשנדמה לו שגורלו בידיו, אינו אלא כלי משחק בידיהם האכזריות של כוחות השְחור: לשווא ינסה להתקומם, ואין לו אלא להצדיק עליו את הדין ולהיכנע לגזירת הגורל. נתנאל אף הרחיק לכת והכריז, כי רק פתי יאמין שהוא מתעסק באמנויות ובמדעים מרצונו ועל פי נטיית לבו, שכן אותה התלהבות, שאין שום יצירה נולדת בלעדיה, אינה נובעת מתוך הנפש פנימה, אלא מואצלת על האדם מכוח איזו ישות עליונה הנמצאת מחוצה לו.

נפשה הזכּה של קלרה נקעה מכל הלהג הזה הנסער ואפוף הסוד, אך היא לא ראתה טעם להיגרר לוויכוחים; ואולם, כשטען נתנאל שקופליוס הוא־הוא הישות הזדונית שהשתררה עליו מעצם הרגע שעמד וצותת מאחורי הווילון, ושאותו שד נאלח עתיד להתנכל באכזריות להם ולאהבתם — אז הרצינו פניה של קלרה והיא אמרה: "כן, נתנאל! אתה צודק, קופליוס הוא שד מרושע, עוין, ובידו לחולל זוועות נוראות, כאילו חדר השטן עצמו אל חייך — אבל רק בתנאי שלא תעקור אותו מלבך. הוא חי וקיים רק כל עוד תאמין בו — אמונתך היא כל גבורתו." היטב חרה לנתנאל על שקלרה מתעקשת לראות את השד רק בנפשו פנימה, והוא ביקש ללמד אותה פרק בתורת הסוד ולדבר באוזניה על הסיטרא־אחרא ועל שאר מרעין־בישין למיניהם; אך קלרה הפסיקה אותו במורת רוח והעירה איזו הערה שלא לעניין, וחרונו של נתנאל גבר. סבור היה שמסתורין עמוקים שכאלה כספר החתום הם לכל מי שלבם אטום וקר; הוא לא חש שבבלי דעת כָּלל גם את קלרה בין אותם בריות נחותים, וכיוון שכך לא חדל ממאמציו להכניס אותה בסוד המסתורין ההם.

בבוקר השכם, בעוד קלרה מסייעת בהכנת ארוחת הבוקר, עמד נתנאל לידה וקרא באוזניה מתוך כל מיני ספרים של חוכמת הנסתר; לבסוף פנתה אליו ואמרה: "נתנאל יקירי, מה תאמר אם אראה בך עכשיו ישות זדונית שפגיעתה רעה, המתנכלת לקפה שלי? שהרי אם אעשה כבקשתך ואניח מידי הכול ואסתכל בעיניך בשעה שאתה קורא, יגלוש הקפה אל האש, ולא תהיה לנו ארוחת בוקר!" נתנאל סגר את ספרו ברעש וחזר אל חדרו במפח נפש. — בזמנים אחרים היטיב לחבר סיפורים נעימים ורבי עלילה, ואף נהג להעלותם על הכתב ולקרוא אותם באוזני קלרה, שהקשיבה להם תמיד בהנאה מופלגת. אבל עכשיו הייתה שירתו קודרת, סתומה וחסרת צורה, ואף על פי שקלרה חסה עליו ולא אמרה דבר, ראה נתנאל שהיא מקשיבה לו הפעם בשוויון נפש גמור. לא היה דבר שנוא על קלרה יותר מן השעמום: כשהשתעממה, ניכרה במבטה ובדבריה איזו לאוּת מנומנמת שלא היה בכוחה להתגבר עליה. ואמנם הייתה שירתו של נתנאל משעממת להחריד. הרוגז שרגז על מזגה הצונן, המתון, של קלרה גבר מיום ליום, ואילו קלרה לא יכלה עוד לכבוש את מורת הרוח שעורר בה המסתורין האפל, הקודר והמשעמם שאפף את נתנאל: אט־אט התרחקו השניים זה מזה, ואף לא חשו בכך. — בינו לבינו הודה נתנאל, שדמותו הכעורה של קופליוס הלכה ודעכה בדמיונו, ולא פעם נאלץ לטרוח הרבה כדי לצייר אותו בצבעים חיים בשיריו, שם הופיע הלה כדחליל ביעותים אימתני של הגורל. לבסוף החליט נתנאל לבטא בטורי שיר את הנבואה הקודרת שניבא לו לבו על קופליוס, שעתיד הוא להתנכל לו ולאהבתו. הוא תיאר את קלרה ואת עצמו, מאוחדים בברית אהבה — אך מפעם לפעם נדמָה שאצבעות שחורות פורצות אל חייהם לחטוף מהם את השמחות הנופלות בחלקם. לבסוף, כשעומדים השניים לפני מזבח הכנסייה כדי להינשא זה לזה, מופיע קופליוס האיום ונוגע באצבעותיו בעיניה הענוגות של קלרה. העיניים נעקרות ממקומן ונופלות על חזהו של נתנאל, צורבות ולוהטות כניצוצות של דם. קופליוס תופס את נתנאל ומשליך אותו על גלגל־אש בוער, גלגל־האש מסתובב במהירות הסוּפה ומעיף את נתנאל ברעש וגעש למרחקים. מן השאון צוללות אוזניו, מָשָל הצליף הוּריקָן שוצף בנחשולי הים המקציפים, המתגעשים בזעפם כענקים שחורים לבני שׂיער הנאבקים על חייהם. אך מבעד לגעש הפרא בוקע פתאום קולה של קלרה: "למה אינך מביט בי? קופליוס רימה אותך, לא עינַי הן שבערו ככה על חזך — דם לבך הוא שהטיף עליו טיפות לוהטות — ואני את עינַי לא איבדתי, אנא, הסתכל עלי!" ונתנאל אומר בלבו: "הרי זו קלרה — ואני שלה לנצח." ודומה עליו שהמחשבה הזאת ננעצת בכוח בגלגל־האש, מרוצתו נעצרת ושאונו נמוג לאיטו בחשכת התהום. נתנאל מסתכל בעיניה של קלרה — אך המוות הוא הניבט אליו בנועם מתוך עיני אהובתו.

בימים שכתב את טורי־השיר האלה היה נתנאל שקט ושליו ודעתו מיושבת. הוא חזר ותיקן וליטש כל טור וטור, וכיוון שקיבל עליו עול משקל וחרוז, לא נחה דעתו עד שנערכו הדברים בלשון צחה ובנועם צליל. אך כאשר סיים את מלאכתו וקרא את השיר בקול, נאחז כולו חלחלה ואימת צלמוות, וזעקה פרצה מגרונו: "של מי הקול הנורא הזה?" — ואולם לא עברה שעה ארוכה והשיר נראה לו יפה להלל דווקא, והוא חשב שגם בלבה הצונן של קלרה תתלקח אש לשִמעו, אף שהוא עצמו לא ידע מהי האש הזאת שהוא מייחל לה, ולמה הוא מבקש להפחיד את קלרה ולצייר לפניה תמונות זוועה המנבאות חורבן כה אכזר לאהבתם.

נתנאל וקלרה ישבו יחדיו בגנהּ הקטן של האם. רוחה של קלרה הייתה טובה עליה מאוד, שכן זה שלושה ימים, מאז החל לכתוב את שירו, לא הציק לה נתנאל בנבואות לבו ובהזיותיו. גם נתנאל דיבר ברוח עולצת ושעשע את קלרה בסיפורים כדרכו מאז, והיא פנתה אליו ואמרה: "הנה רק עכשיו חזרת אלי באמת! סוף־סוף נפטרנו מקופליוס המאוס, נכון?" עתה נזכר נתנאל שבכיסו טמון השיר החדש שביקש לקרוא באוזניה, והוא הוציא את הדפים והתחיל קורא בקול. קלרה חשבה שצפוי לה השעמום הרגיל, קיבלה עליה את הדין והתחילה סורגת בנחת. אך ככל שקדרו וכבדו צללי האימה, כן נתערערה שלוותה, עד שלבסוף שמטה מידיה את הגרב הסרוג ונעצה מבט קפוא בעיניו של נתנאל. ואילו הוא נסחף יותר ויותר בשטף הקריאה — האש שבלבו הציתה ארגמן בלחייו ובעיניו נקווּ דמעות. לבסוף סיים את קריאתו ונאנק בנפש רצוצה — הוא תפס בידה של קלרה — הוא נאנח וכמו נמוג כולו ביגון שאין לו ניחומים: "אהה! — קלרה — קלרה!" קלרה אימצה אותו ברוך אל חזהּ ואמרה חרש, אך לאט־לאט ובכובד ראש: "נתנאל — נתנאל מחמל נפשי! קח את המעשייה הנואלת — המבולבלת — המטורפת הזאת — והשלך אותה אל האש!" נתנאל קפץ ממקומו בשצף־קצף, הדף מלפניו את קלרה וצעק: "בובה ממוּכנת ארורה שכמותך!" — ומיד הסתלק משם במרוצה. קלרה הנעלבת פרצה בבכי תמרורים: "אהה, הוא לא אהב אותי מעולם, הוא פשוט לא מבין אותי!", התייפחה בקול. — לוֹתָר נכנס אל סוכת הגן, וקלרה נאלצה לספר לו מה נפל ביניהם. אהבת נפש אהב לוֹתָר את אחותו, כל מילה שיצאה כעת מפיה הציתה אש בלבו פנימה, והטינה ששמר זה ימים רבים לנתנאל בעל־החלומות התלקחה והייתה לפרץ חרון משתולל. הוא רץ אל נתנאל והוכיח אותו על פניו במילים קשות על שהוא מתעתע באחותו האהובה, ונתנאל ענה לו אף הוא בחֵימה שפוכה. הקריאה "משוגע, מתעתע, הוזה הזיות," נענתה ב"קרתן עלוב, צר־מוחין," ולא היה מנוס מדו־קרב. הם קבעו להיפגש למחרת בבוקר מאחורי הגן ולהילחם בפגיונות מלוטשים עד דק, כמנהג הסטודנטים באותו מקום. שותקים וזועפים שוטטו השניים אנה ואנה — קלרה שמעה אותם בריבם ואף ראתה את ראש הסַייפים מביא את הפגיונות עם עלות השחר. היא ניחשה את העומד להתרחש. לוֹתָר ונתנאל באו אל המקום המיועד, ובפנים קודרות, בלא אומר ודברים, פשטו את מקטורניהם ועמדו להתנפל זה על זה בעיניים בוערות, צמאות דם — אך בעצם אותו הרגע התפרצה קלרה דרך שער הגן ורצה אליהם. מתייפחת ומייבבת זעקה: "פראים שכמותכם! דִקרו אותי למוות לפני שאתם נלחמים זה בזה! אני לא אוכל להמשיך לחיות בעולם הזה, לא אם ירצח אהובי את אחי, ולא אם ירצח אחי את אהובי!" — לוֹתָר שמט מידו את הפגיון וכבש דוּמם את עיניו בקרקע, ואילו את לבו של נתנאל, שנקרע בקרבו מיגון, שבה והציפה האהבה שאהב את קלרה שלו מאז ימי הפז של נעוריהם. הפגיון הרצחני נפל מידו והוא כרע לרגליה של קלרה. "התוכלי למחול לי אי־פעם, קלרה יחידתי, מחמל נפשי — התוכל למחול לי, לוֹתָר אחי?" צערו של הרֵע נגע אל לבו של לותר; בדמעות שליש התחבקו השלושה והתפייסו זה עם זה ונשבעו זה לזה שבועת אמונים ואהבת נצח.

עתה נדמָה לו לנתנאל שמשא כבד שדיכא אותו עד עפר נגול מכתפיו פתאום, והוא אף דימה שכוחו שלו הוא שעמד לו להושיעו מפגיעתם הרעה של כוחות האופל שהשתררו עליו ואיימו להמיט עליו חורבן. עוד שלושה ימי אושר עשה נתנאל עם יקיריו, ואז יצא לדרכו לשוב לעיר ג', שם היה בדעתו ללמוד עוד שנה אחת, ואחר כך לחזור ולהתיישב בעיר הולדתו ישיבה של קבע.

כל המעשים הכרוכים בהופעתו של קופליוס הוסתרו מפני האם. בני הבית ידעו שאין היא מסוגלת להרהר בו בלא חלחלה, שהרי גם היא, כמוה כנתנאל, האמינה שהוא ולא אחר אשם במות בעלה.