רעב – הסיפור של הגוף שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רעב – הסיפור של הגוף שלי
מכר
מאות
עותקים
רעב – הסיפור של הגוף שלי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רעב – הסיפור של הגוף שלי

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רוקסן גיי (נולדה ב-28 באוקטובר 1974) היא סופרת פמיניסטית אמריקאית, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, עורכת ומבקרת תרבות. היא ממייסדות המגזין PANK לשירה ופרוזה וההוצאה לאור Tiny Hardcore Press.
     
    גיי נולדה בנברסקה, כבת הבכירה מתוך שלושה ילדים להורים שהיגרו מהאיטי. מגיל צעיר אהבה ספרות והחלה לכתוב כבר בגיל ארבע.
     
    גיי החלה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת ייל, אך הפסיקה אותם בשנת הלימודים השלישית ועברה לסן פרנסיסקו בעקבות קשר עם גבר אותו הכירה בהתכתבות. מאוחר יותר היא השלימה את התואר הראשון בנברסקה והמשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת נברסקה - לינקולן. ב-2010, היא קיבלה תואר דוקטור ברטוריקה ותקשורת טכנית מההאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן. לאחר שסיימה את הדוקטורט, גיי החלה ללמד ספרות אנגלית באוניברסיטת מזרח אילינוי, בתקופה זו היא גם הקימה הוצאה לאור. בשנת 2014  החלה גיי ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרדו.
     
    בשנת 2014 היא הוציאה לאור את אסופת המאמרים "פמיניסטית רעה" שהיה לרב מכר. בספר בוחנת גיי את היותה פמיניסטית, בשעה שהיא אוהבת דברים שעלולים להתפס כמנוגדים לתפיסה הפמיניסטית. בשנת 2017 יצא לאור הספר "רעב" העוסק במזון הגוף ובמאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים של גיי כאישה שמנה.

    תקציר

    זהו הסיפור של הגוף שלי.

     

    שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות. רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה.

     

    הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.

     

    קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע.

     

    רוקסן גיי

    פרק ראשון

    1
     
    לכל גוף יש סיפור ויש היסטוריה. הנה שלי, בממואר על הגוף שלי ועל הרעב שלי.
     
     
    2
     
    הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגלי בתוך מכנס אחד של הג'ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי.
    הייתי רוצה, כל כך הייתי רוצה, להיות מסוגלת לכתוב ספר על הרזיה מנצחת ועל איך שלמדתי לחיות טוב יותר עם השדים שלי. הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ספר שיספר איך אני שלמה עם עצמי ואוהבת את עצמי לגמרי, בכל גודל ובכל מידה. במקום זאת כתבתי את הספר הזה, שהיה חוויית הכתיבה הקשה ביותר בחיי, מאתגרת פי כמה מכפי שהייתי יכולה לדמיין. כשהתחלתי לכתוב את רעב הייתי בטוחה שהמלים יבואו בקלות, כמו בדרך כלל. מה קל יותר מאשר לכתוב על הגוף שאני חיה בו כבר יותר מארבעים שנה? אבל במהרה הבנתי שאני לא רק כותבת ממואר על הגוף שלי; אני מכריחה את עצמי להתבונן במה שהגוף שלי סבל, במשקל שצברתי, ובקושי הרב לחיות עם המשקל הזה וגם להשיל אותו. נכפיתי להתבונן בסודות הכי מבישים שלי. פערתי את עצמי לרווחה. אני חשופה. זה לא נוח. זה לא קל.
    הייתי רוצה שיהיו לי החוזק וכוח הרצון שנחוצים כדי לספר סיפור של ניצחון. אני בעיצומו של חיפוש אחר חוזק וכוח רצון כאלה. אני נחושה להיות יותר מאשר הגוף שלי - מה שהגוף שלי עבר, מה שהגוף שלי הפך להיות. אבל עד כה הנחישות לא הביאה אותי רחוק כל כך.
    כתיבת הספר הזה היא וידוי. אלה החלקים הכי מכוערים, הכי חלשים, הכי עירומים שלי. זאת האמת שלי. זה ממואר על הגוף (שלי) כי סיפורים על גופים כמו שלי נתקלים על פי רוב בהתעלמות או בביטול או בבוז. אנשים רואים גופים כמו שלי ומניחים הנחות. הם חושבים שהם יודעים את המדוע של הגוף שלי. הם לא. זה אינו סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שתובע שיספרו אותו, והוא ראוי להישמע.
    זהו ספר על הגוף שלי, על הרעב שלי, ובסופו של דבר זהו ספר שמספר איך נעלמתי ואיך הלכתי לאיבוד ואיך רציתי כל כך, רציתי שיראו אותי ויבינו אותי. זהו ספר שמספר איך למדתי, גם אם לאט מאוד, להרשות לעצמי שיראו ושיבינו אותי.
    רוקסן גיי (נולדה ב-28 באוקטובר 1974) היא סופרת פמיניסטית אמריקאית, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, עורכת ומבקרת תרבות. היא ממייסדות המגזין PANK לשירה ופרוזה וההוצאה לאור Tiny Hardcore Press.
     
    גיי נולדה בנברסקה, כבת הבכירה מתוך שלושה ילדים להורים שהיגרו מהאיטי. מגיל צעיר אהבה ספרות והחלה לכתוב כבר בגיל ארבע.
     
    גיי החלה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת ייל, אך הפסיקה אותם בשנת הלימודים השלישית ועברה לסן פרנסיסקו בעקבות קשר עם גבר אותו הכירה בהתכתבות. מאוחר יותר היא השלימה את התואר הראשון בנברסקה והמשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת נברסקה - לינקולן. ב-2010, היא קיבלה תואר דוקטור ברטוריקה ותקשורת טכנית מההאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן. לאחר שסיימה את הדוקטורט, גיי החלה ללמד ספרות אנגלית באוניברסיטת מזרח אילינוי, בתקופה זו היא גם הקימה הוצאה לאור. בשנת 2014  החלה גיי ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרדו.
     
    בשנת 2014 היא הוציאה לאור את אסופת המאמרים "פמיניסטית רעה" שהיה לרב מכר. בספר בוחנת גיי את היותה פמיניסטית, בשעה שהיא אוהבת דברים שעלולים להתפס כמנוגדים לתפיסה הפמיניסטית. בשנת 2017 יצא לאור הספר "רעב" העוסק במזון הגוף ובמאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים של גיי כאישה שמנה.

    סקירות וביקורות

    במילים אחרות המהפכה הנשית, יחסי שחורים-לבנים, דיסטופיות, זהות מינית, גוף ואלימות – סוגרים שנה עם כמה מהספרים הבולטים שיצאו בעולם ב-‭2017‬ ומבטאים במידה רבה את הנושאים שמעסיקים היום את הספרות המערבית ‭Hunger‬ של רוקסן גיי הוא ממואר יוצא דופן של אישה שמנה מאוד. חוקרי ספרות, חולי סרטן, מוזיקאים, ביולוגיות ימיות, אפילו אשתו לשעבר של טראמפ – נראה שבשנים האחרונות כולם כותבים ממוארים. לוקחים את הזיכרונות האישיים, טובלים אותם ברעיונות גדולים יותר, ומדפיסים; במה שהפך לאחת המגמות הבולטות בספרות האמריקאית של התקופה. אף אחד מהממוארים האלה לא נראה כמו ‭ Hunger‬של הסופרת והפובליציסטית רוקסן גיי: ממואר על גוף. זה לא עוד סיפור הצלחה, לא עוד ספר על ניצחון כוח הרצון על הגוף. זה הסיפור קורע הלב של הגוף האישי של גיי, אישה שסובלת ממקרה קיצוני של השמנת יתר. בגיל ‭ 12‬עברה גיי אונס מחריד שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, שעם השנים הפך לכלוב מחניק. לצד זיכרונות ילדות כואבים, היא מסבירה בספר את המקום שממלא הרעב בחייה, ומתארת בצורה עניינית, מפורטת, את שגרת חייה כאישה עם גופניות חריגה כל כך, כזו שמהווה איום על המרחב הציבורי, כמי שמסמלת את ההשחתה חסרת הרסן שהחברה עלולה להגיע אליה. הרעיונות המורכבים של גיי לא תמיד מחליקים בגרון בקלות. כמי שתייגה את עצמה כ"פמיניסטית גרועה" – כשם ספרה מ-‭– 2014‬ גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה שעוד רגע יהיה טוויסט בריא בסיפור – ניתוח לקיצור קיבה או לפחות דיאטה רצחנית. גיי, מסתבר, היא גם "שמנה גרועה". היא מתנגדת לרעיון שתוכניות הריאליטי מוכרות לנו, שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו מקננת גרסה רזה ומושלמת שלנו שמחכה לצאת החוצה, אם רק נאפשר לה. מנגד, היא לא מוכנה להתמסר למרחבים השלווים של קבלה עצמית עם מנטרות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". יש מי שמאשימים אותה בשמנופוביה, אבל גיי מסרבת לאמץ נראטיב פורה וחיובי, ומתעקשת על זכותה לא לאהוב את הגוף שלה. גם האופן שבו היא מתמודדת עם התקיפה המינית שעברה יזקיף הרבה גבות. בספר (שצפוי לצאת גם בעברית, בהוצאת בבל) היא חושפת את האובססיה שיש לה עד היום עם הגבר שתקף אותה. היא יודעת איפה הוא גר, היא מגגלת את השם שלו באופן קבוע, היא אפילו התקשרה אליו למקום העבודה, בלי שהייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. שניהם פשוט שתקו משני צידי הקו. גיי לא מנסה לייצר מהסיפור הזה אמירה מוסרית, אלא מאפשרת לעצמה לשהות בתוך הרגעים העמומים, טורדי המנוחה, שהוא מביא איתו. אלה הם גם הרגעים העוצמתיים והמעניינים בספר, שמהדהדים את הסירוב המוחלט שלה להשביע את התיאבון של הקוראים עם פתרון קל. בדרך זו הרעב מתפקד לא רק כרעיון מטאפורי, אלא ככוח ההנעה המרכזי של הספר. בתמונה: רוקסן גיי אלעד בר-נוי 7 לילות 22/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "רעב": רוקסן גיי מתארת את המשקל הכבד של האונס עדי קיסר הארץ ספרים 19/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

    סקירות וביקורות

    במילים אחרות המהפכה הנשית, יחסי שחורים-לבנים, דיסטופיות, זהות מינית, גוף ואלימות – סוגרים שנה עם כמה מהספרים הבולטים שיצאו בעולם ב-‭2017‬ ומבטאים במידה רבה את הנושאים שמעסיקים היום את הספרות המערבית ‭Hunger‬ של רוקסן גיי הוא ממואר יוצא דופן של אישה שמנה מאוד. חוקרי ספרות, חולי סרטן, מוזיקאים, ביולוגיות ימיות, אפילו אשתו לשעבר של טראמפ – נראה שבשנים האחרונות כולם כותבים ממוארים. לוקחים את הזיכרונות האישיים, טובלים אותם ברעיונות גדולים יותר, ומדפיסים; במה שהפך לאחת המגמות הבולטות בספרות האמריקאית של התקופה. אף אחד מהממוארים האלה לא נראה כמו ‭ Hunger‬של הסופרת והפובליציסטית רוקסן גיי: ממואר על גוף. זה לא עוד סיפור הצלחה, לא עוד ספר על ניצחון כוח הרצון על הגוף. זה הסיפור קורע הלב של הגוף האישי של גיי, אישה שסובלת ממקרה קיצוני של השמנת יתר. בגיל ‭ 12‬עברה גיי אונס מחריד שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, שעם השנים הפך לכלוב מחניק. לצד זיכרונות ילדות כואבים, היא מסבירה בספר את המקום שממלא הרעב בחייה, ומתארת בצורה עניינית, מפורטת, את שגרת חייה כאישה עם גופניות חריגה כל כך, כזו שמהווה איום על המרחב הציבורי, כמי שמסמלת את ההשחתה חסרת הרסן שהחברה עלולה להגיע אליה. הרעיונות המורכבים של גיי לא תמיד מחליקים בגרון בקלות. כמי שתייגה את עצמה כ"פמיניסטית גרועה" – כשם ספרה מ-‭– 2014‬ גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה שעוד רגע יהיה טוויסט בריא בסיפור – ניתוח לקיצור קיבה או לפחות דיאטה רצחנית. גיי, מסתבר, היא גם "שמנה גרועה". היא מתנגדת לרעיון שתוכניות הריאליטי מוכרות לנו, שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו מקננת גרסה רזה ומושלמת שלנו שמחכה לצאת החוצה, אם רק נאפשר לה. מנגד, היא לא מוכנה להתמסר למרחבים השלווים של קבלה עצמית עם מנטרות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". יש מי שמאשימים אותה בשמנופוביה, אבל גיי מסרבת לאמץ נראטיב פורה וחיובי, ומתעקשת על זכותה לא לאהוב את הגוף שלה. גם האופן שבו היא מתמודדת עם התקיפה המינית שעברה יזקיף הרבה גבות. בספר (שצפוי לצאת גם בעברית, בהוצאת בבל) היא חושפת את האובססיה שיש לה עד היום עם הגבר שתקף אותה. היא יודעת איפה הוא גר, היא מגגלת את השם שלו באופן קבוע, היא אפילו התקשרה אליו למקום העבודה, בלי שהייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. שניהם פשוט שתקו משני צידי הקו. גיי לא מנסה לייצר מהסיפור הזה אמירה מוסרית, אלא מאפשרת לעצמה לשהות בתוך הרגעים העמומים, טורדי המנוחה, שהוא מביא איתו. אלה הם גם הרגעים העוצמתיים והמעניינים בספר, שמהדהדים את הסירוב המוחלט שלה להשביע את התיאבון של הקוראים עם פתרון קל. בדרך זו הרעב מתפקד לא רק כרעיון מטאפורי, אלא ככוח ההנעה המרכזי של הספר. בתמונה: רוקסן גיי אלעד בר-נוי 7 לילות 22/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "רעב": רוקסן גיי מתארת את המשקל הכבד של האונס עדי קיסר הארץ ספרים 19/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
    רעב – הסיפור של הגוף שלי רוקסן גיי
    1
     
    לכל גוף יש סיפור ויש היסטוריה. הנה שלי, בממואר על הגוף שלי ועל הרעב שלי.
     
     
    2
     
    הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגלי בתוך מכנס אחד של הג'ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי.
    הייתי רוצה, כל כך הייתי רוצה, להיות מסוגלת לכתוב ספר על הרזיה מנצחת ועל איך שלמדתי לחיות טוב יותר עם השדים שלי. הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ספר שיספר איך אני שלמה עם עצמי ואוהבת את עצמי לגמרי, בכל גודל ובכל מידה. במקום זאת כתבתי את הספר הזה, שהיה חוויית הכתיבה הקשה ביותר בחיי, מאתגרת פי כמה מכפי שהייתי יכולה לדמיין. כשהתחלתי לכתוב את רעב הייתי בטוחה שהמלים יבואו בקלות, כמו בדרך כלל. מה קל יותר מאשר לכתוב על הגוף שאני חיה בו כבר יותר מארבעים שנה? אבל במהרה הבנתי שאני לא רק כותבת ממואר על הגוף שלי; אני מכריחה את עצמי להתבונן במה שהגוף שלי סבל, במשקל שצברתי, ובקושי הרב לחיות עם המשקל הזה וגם להשיל אותו. נכפיתי להתבונן בסודות הכי מבישים שלי. פערתי את עצמי לרווחה. אני חשופה. זה לא נוח. זה לא קל.
    הייתי רוצה שיהיו לי החוזק וכוח הרצון שנחוצים כדי לספר סיפור של ניצחון. אני בעיצומו של חיפוש אחר חוזק וכוח רצון כאלה. אני נחושה להיות יותר מאשר הגוף שלי - מה שהגוף שלי עבר, מה שהגוף שלי הפך להיות. אבל עד כה הנחישות לא הביאה אותי רחוק כל כך.
    כתיבת הספר הזה היא וידוי. אלה החלקים הכי מכוערים, הכי חלשים, הכי עירומים שלי. זאת האמת שלי. זה ממואר על הגוף (שלי) כי סיפורים על גופים כמו שלי נתקלים על פי רוב בהתעלמות או בביטול או בבוז. אנשים רואים גופים כמו שלי ומניחים הנחות. הם חושבים שהם יודעים את המדוע של הגוף שלי. הם לא. זה אינו סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שתובע שיספרו אותו, והוא ראוי להישמע.
    זהו ספר על הגוף שלי, על הרעב שלי, ובסופו של דבר זהו ספר שמספר איך נעלמתי ואיך הלכתי לאיבוד ואיך רציתי כל כך, רציתי שיראו אותי ויבינו אותי. זהו ספר שמספר איך למדתי, גם אם לאט מאוד, להרשות לעצמי שיראו ושיבינו אותי.