הביטוי "גילטי פלז'ר" משמש כדי לאפיין יצירות תרבות זולות, שבכל זאת מתמכרים אליהן ולתענוגותיהן תוך רגשות אשם. לומר על יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות, שהוא נופל בקטגוריית "גילטי פלז'ר," יכול להישמע כמו חילול קודש או טענה מופרכת. אבל אני אכן חושב שיש משהו זול בחלק מיצירותיו, כולל בסיפורים שמצויים בקובץ החדש 'תשמעו סיפור'!
את האפקט הזול אפשר להפריד לשני סוגים: זול-רדוד וזול-עמוק. כדי להבין את הסוג הראשון צריך לזכור לא רק את הסיטואציה שעליה בשביס-זינגר כותב, אלא גם את הסיטואציה שבה הוא כותב, כלומר את קהל הנמענים שלו: קהל של יהודים-אמריקאים המצוי בעיצומו של תהליך מוביליזציה כביר. ולקהל הזה הוא כותב על עולם שכבר לא קיים, עולם (עני בדרך כלל) של העיירה היהודית או המטרופולין היהודי המזרח-אירופי.
בשביס-זינגר לא משתמש בסיטואציה הזו רק כדי לעורר רגשות נוסטלגיים ומתרפקים, אלא הוא מחדיר לתוך העולם הנוסטלגי התמים כביכול, של דור האבות, שערוריות ארוטיות מפולפלות. באחד הסיפורים בקובץ בנדיט'(,)'ודישקה על זוג יהודי בעיירה, בוגדת האישה היפה בבעלה עם רופא גוי מחיל המצב הרוסי. את הסיפור השערורייתי הזה מספרת הדודה ינטל, אישה יראת שמיים ")אבל יש אלוהים בשמיים, והוא מנהל חשבון.(" גם הסיפור על זוג נשים לסביות צייטל'()'ורייקל בעיירה יהודית שמרנית מסופר על ידי אישה יראת שמיים. וירא שמיים גם מספר הסיפור על גבר שהתחתן עם אנדרוגינוס. בסיפור אחר, הפעם על העולם התחתון הוורשאי, מתוארת נימפומנית יהודייה שאוהבת גברים צעירים, שוכבת איתם בידיעת בעלה ואף בעידודו ולהנאתו, וגם אוהבת לסרסר (להיות "שדכנית," בלשון המספר) לאותם גברים נשים הזקוקות לג'יגולו, ואז לשמוע מפיהם את פרטי מעשיהם עם הנשים הכבודות.
כך יוצר בשביס-זינגר אפקט משיכה כפול, זול בשני קצותיו: נוסטלגי מצד אחד (הסביבה והמספרים של פעם, העניים והמסורתיים,( ומצד שני סנסציוני (לרוב סנסציה ארוטית.( הנה משפט של אותה דודה ינטל, שמתמצת את הכפילות הזו, של המסורת והריגוש הארוטי: "אבל, שלא אחטא בלשוני ולא יענישו אותי על דברי, גבר צריך נקבה. רק הלכתי למקווה, וכבר נהיה שלום."
אבל זינגר הוא סופר זול גם באופן "עמוק" (עניין אוקסימורוני לכאורה) שנגזר מתפיסת העולם הפסימית, ואפילו צינית, שמשקפים חלק מסיפוריו: כל האידיאולוגיות הגדולות של המאה 20-ה קרסו, אין אמונה בבני אדם גם כיחידים (בעיקר לא בנשים,( העולם כולו הפקר, כל דאלים גבר, וכל פיקח ממהר לחטוף מרעהו (בהערת אגב אומר שהפסימיזם העמוק הזה של בשביס זינגר באשר לטבע האנושי אינו בלתי קשור להשקפותיו הידועות על צמחונות.( תפיסת העולם הפסימית הזו באה למשל לידי ביטוי בסיפור ','איוב שבו מהגר יהודי לארה"ב, שסבל הן מהקומוניסטים והן מהנאצים, מציע למספר להטיף להתאבדות המונית: "הרעיון הוא, שכל האנשים ההגונים צריכים להתאבד... צריך לזרוק חזרה אל האלוהים את המתנה שלו, את המאבק הנבזי לקיום, מאבק שממילא נגמר במפלה." פסימיזם יכול בהחלט להיות מחשבה מעמיקה על הקיום, אבל בקלות הוא גם יכול להידרדר לנקודת מבט זולה ומצועצעת, לעמדה של גיל ההתבגרות, לחוסר אחריות, שטחיות, קיצוניות המוצגת לראווה. מעבר לזה, יש איזה קתרזיס מיוחד ליצירה הפסימיסטית. המחשבה שהכל שחור ואבוד משחררת, מרפה ידיים אך גם נוסכת רפיון מתוק. במובן זה, הפסימיזם יוצר גירוי אוטומטי שאינו רחוק מהאוטומטיות של הגירוי הנוסטלגי והארוטי שבו משתמש בשביס-זינגר.
עד כאן ה"גילטי." אבל יש כמובן גם "פלז'ר." חלקו אמנם מוסבר באמצעות הגילטי (ארוטיקה, נוסטלגיה, מתק הייאוש,( אבל אצל בשביס-זינגר העניינים מורכבים יותר. שהרי העונג בקריאת הסיפורים שלו עצום, עד כדי שכחת האשמה. כמאמר הקלישאה, קשה להניח אותם מהיד. יש בסיפורים האלה עוד משהו, שבאופן מעורפל אקרא לו "אנרגיה." זו תאווה אדירה לספר סיפור, בלוויית הכישרון לספק את התאווה הזו. לא לחינם משקיע זינגר בפתיחת הסיפורים, ובהערות קצרות במהלכם, בתיאור הנסיבות שבהן הסיפורים סופרו ובתיאור קצר של מספריהם, גם כשאלו אינם הגיבורים. בין הנסיבות האלו: שיחה בין פושעים בבית כלא, שיחה בין לומדים בלילה קפוא בבית מדרש, שיחה בין נשים ביום שבתון וחג. בשביס זינגר כמו מכניס אותנו למציאות שבה אי-אפשר להימלט מן הסיפור. אנחנו כלואים בתוכו, מכושפים בידי המספר, הן זה שבתוך הסיפור והן זה שיצר אותו, יצחק בשביס-זינגר.
3 רומנים של בשביס־זינגר:
משפחת מושקאט 1950 <
עושה הנפלאות מלובלין 1960 <
העבד 1962 <
בתמונה: מתוך הסדרה 'השטעטל' של וויליאם גרופר. אוסף אוניברסיטת סירקוזה
נימפומנית ולסבית נפגשות בשטעטל
יצחק בשביס־זינגר הוא מספר מוכשר וסוחף, אבל כוח הפיתוי שלו נובע גם מאלמנטים זולים וסנסציוניים
הביטוי "גילטי פלז'ר" משמש כדי לאפיין יצירות תרבות זולות, שבכל זאת מתמכרים אליהן ולתענוגותיהן תוך רגשות אשם. לומר על יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות, שהוא נופל בקטגוריית "גילטי פלז'ר," יכול להישמע כמו חילול קודש או טענה מופרכת. אבל אני אכן חושב שיש משהו זול בחלק מיצירותיו, כולל בסיפורים שמצויים בקובץ החדש 'תשמעו סיפור'!
את האפקט הזול אפשר להפריד לשני סוגים: זול-רדוד וזול-עמוק. כדי להבין את הסוג הראשון צריך לזכור לא רק את הסיטואציה שעליה בשביס-זינגר כותב, אלא גם את הסיטואציה שבה הוא כותב, כלומר את קהל הנמענים שלו: קהל של יהודים-אמריקאים המצוי בעיצומו של תהליך מוביליזציה כביר. ולקהל הזה הוא כותב על עולם שכבר לא קיים, עולם (עני בדרך כלל) של העיירה היהודית או המטרופולין היהודי המזרח-אירופי.
בשביס-זינגר לא משתמש בסיטואציה הזו רק כדי לעורר רגשות נוסטלגיים ומתרפקים, אלא הוא מחדיר לתוך העולם הנוסטלגי התמים כביכול, של דור האבות, שערוריות ארוטיות מפולפלות. באחד הסיפורים בקובץ בנדיט'(,)'ודישקה על זוג יהודי בעיירה, בוגדת האישה היפה בבעלה עם רופא גוי מחיל המצב הרוסי. את הסיפור השערורייתי הזה מספרת הדודה ינטל, אישה יראת שמיים ")אבל יש אלוהים בשמיים, והוא מנהל חשבון.(" גם הסיפור על זוג נשים לסביות צייטל'()'ורייקל בעיירה יהודית שמרנית מסופר על ידי אישה יראת שמיים. וירא שמיים גם מספר הסיפור על גבר שהתחתן עם אנדרוגינוס. בסיפור אחר, הפעם על העולם התחתון הוורשאי, מתוארת נימפומנית יהודייה שאוהבת גברים צעירים, שוכבת איתם בידיעת בעלה ואף בעידודו ולהנאתו, וגם אוהבת לסרסר (להיות "שדכנית," בלשון המספר) לאותם גברים נשים הזקוקות לג'יגולו, ואז לשמוע מפיהם את פרטי מעשיהם עם הנשים הכבודות.
כך יוצר בשביס-זינגר אפקט משיכה כפול, זול בשני קצותיו: נוסטלגי מצד אחד (הסביבה והמספרים של פעם, העניים והמסורתיים,( ומצד שני סנסציוני (לרוב סנסציה ארוטית.( הנה משפט של אותה דודה ינטל, שמתמצת את הכפילות הזו, של המסורת והריגוש הארוטי: "אבל, שלא אחטא בלשוני ולא יענישו אותי על דברי, גבר צריך נקבה. רק הלכתי למקווה, וכבר נהיה שלום."
אבל זינגר הוא סופר זול גם באופן "עמוק" (עניין אוקסימורוני לכאורה) שנגזר מתפיסת העולם הפסימית, ואפילו צינית, שמשקפים חלק מסיפוריו: כל האידיאולוגיות הגדולות של המאה 20-ה קרסו, אין אמונה בבני אדם גם כיחידים (בעיקר לא בנשים,( העולם כולו הפקר, כל דאלים גבר, וכל פיקח ממהר לחטוף מרעהו (בהערת אגב אומר שהפסימיזם העמוק הזה של בשביס זינגר באשר לטבע האנושי אינו בלתי קשור להשקפותיו הידועות על צמחונות.( תפיסת העולם הפסימית הזו באה למשל לידי ביטוי בסיפור ','איוב שבו מהגר יהודי לארה"ב, שסבל הן מהקומוניסטים והן מהנאצים, מציע למספר להטיף להתאבדות המונית: "הרעיון הוא, שכל האנשים ההגונים צריכים להתאבד... צריך לזרוק חזרה אל האלוהים את המתנה שלו, את המאבק הנבזי לקיום, מאבק שממילא נגמר במפלה." פסימיזם יכול בהחלט להיות מחשבה מעמיקה על הקיום, אבל בקלות הוא גם יכול להידרדר לנקודת מבט זולה ומצועצעת, לעמדה של גיל ההתבגרות, לחוסר אחריות, שטחיות, קיצוניות המוצגת לראווה. מעבר לזה, יש איזה קתרזיס מיוחד ליצירה הפסימיסטית. המחשבה שהכל שחור ואבוד משחררת, מרפה ידיים אך גם נוסכת רפיון מתוק. במובן זה, הפסימיזם יוצר גירוי אוטומטי שאינו רחוק מהאוטומטיות של הגירוי הנוסטלגי והארוטי שבו משתמש בשביס-זינגר.
עד כאן ה"גילטי." אבל יש כמובן גם "פלז'ר." חלקו אמנם מוסבר באמצעות הגילטי (ארוטיקה, נוסטלגיה, מתק הייאוש,( אבל אצל בשביס-זינגר העניינים מורכבים יותר. שהרי העונג בקריאת הסיפורים שלו עצום, עד כדי שכחת האשמה. כמאמר הקלישאה, קשה להניח אותם מהיד. יש בסיפורים האלה עוד משהו, שבאופן מעורפל אקרא לו "אנרגיה." זו תאווה אדירה לספר סיפור, בלוויית הכישרון לספק את התאווה הזו. לא לחינם משקיע זינגר בפתיחת הסיפורים, ובהערות קצרות במהלכם, בתיאור הנסיבות שבהן הסיפורים סופרו ובתיאור קצר של מספריהם, גם כשאלו אינם הגיבורים. בין הנסיבות האלו: שיחה בין פושעים בבית כלא, שיחה בין לומדים בלילה קפוא בבית מדרש, שיחה בין נשים ביום שבתון וחג. בשביס זינגר כמו מכניס אותנו למציאות שבה אי-אפשר להימלט מן הסיפור. אנחנו כלואים בתוכו, מכושפים בידי המספר, הן זה שבתוך הסיפור והן זה שיצר אותו, יצחק בשביס-זינגר.
3 רומנים של בשביס־זינגר:
משפחת מושקאט 1950 <
עושה הנפלאות מלובלין 1960 <
העבד 1962 <
בתמונה: מתוך הסדרה 'השטעטל' של וויליאם גרופר. אוסף אוניברסיטת סירקוזה
אריק גלסנר
7 לילות
14/11/2014
לקריאת הסקירה המלאה >
