גאון

הקדמה

מאת בעז גאון

הספר "גאון" מורכב משני הספרים האוטוביוגרפיים שפרסם אבי, בני גאון ז"ל, שראו אור ב־1998 וב־2003. לרגל הוצאת הספר לאור נערכו שני הספרים מחדש, קוצרו, אוחדו ושוכתבו מעט. יחד, הם מספרים את סיפור חייו המלא והמופלא של אבי, ילד ירושלמי מבית הכרם שהפך לאחד מאנשי העסקים המשפיעים על המשק הישראלי. בני גאון שינה את פניה של הכלכלה הישראלית וניצח על המעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת שוק. עם זאת, השכיל אבי להכיר במגבלותיו של הקפיטליזם ופעל כל חייו להטמעת ערכים חברתיים בניהול עסקיו, כמו גם בחייו הפוליטיים והאישיים. מעל לכול, האמין אבי בכוחו של האדם לעצב את גורלו ואת גורל יקיריו, כמו גם בטובו הבסיסי. הוא האמין גם בשלום, ביושרה ובעשייה עקשנית. הוא היה מנהל בעל תובנות נדירות שהשכיל, פעם אחר פעם, לפסל את העתיד בזמן שהשאר, סביבו, עסוקים בטרדות ההווה.

ארבע המילים החביבות עליו, בשיחותיו עם היקרים לו, היו "אל תדאגו, אני פה".

עם פטירתו של אבי, במאי 2008, כתב עליו העורך הכלכלי של ידיעות אחרונות סבר פלוצקר את המילים הבאות: "מעטים האנשים שזכו לשנות במו ידיהם את מהלך ההיסטוריה. בני גאון היה אחד מאלה. ב־1998 התברר לפתע לצמרת ההסתדרות שמצבו הכספי האמיתי של קונצרן 'כור', עד אז ספינת הדגל של משק העובדים, שחור משחור. בני גאון, מנהל הסתדרותי מדרג הביניים, נקרא להצילו... גאון הוכיח שאפשר להבריא קונצרן שוקע ושאפשר לייצר אמון בכישוריו של מנהל ישראלי, אפילו אצל הבנקאים מוול סטריט. הוא הוכיח שכדאי להשקיע בישראל כי יש בה עסקים רציניים וכי 'רק המעז מנצח', כשם ספרו האוטוביוגרפי הראשון... בשבילי, בני גאון היה איש העסקים המוסרי והיפה ביותר ברוחו שהכרתי מעולם. יהי זכרו ברוך".

כשלעצמי, אני מודה לאבי על שמצא, עוד בחייו, את הדרך לקרבני אל עולמו והצלחותיו. את השעות שבילינו יחד בכתיבת ספריו המאוגדים כאן, אנצור עד סוף ימי.

את צוואתו האחרונה חתם אבי במילים "כבר מתגעגע". גם אני.

בעז גאון
מאי 2008

פתיחה

בשנת 1986 לקחתי על עצמי לנהל את "כור תעשיות", ספינת הדגל של חברת העובדים והתעשייה הישראלית, שאיבדה כיוון ודרך. טביעתה והיעלמותה היו רק שאלה של זמן.

מעטים האמינו כי "כור" יכולה לשנות כיוון, להיחלץ מהסכנות ולהגיע לחוף מבטחים. "כור" הפכה לתאגיד מובס, שננטש על ידי בעלי המניות שלו, שלא היו יכולים להזרים משאבים נוספים. לי, כאיש שלקח על עצמו לנהל את התאגיד, ניתנה הברירה אם להביט אחורה בזעם ולחפש אשמים, או להסתכל קדימה בתקווה ללא בחישה במשקעי העבר. בחרתי באפשרות השנייה. לקחתי על עצמי אתגר, שטרם היה כמותו במערכת מורכבת, כלכלית ופוליטית, ומתוך ידיעה ברורה כי אם לא אצליח להבריא את "כור", הכישלון כולו יהיה שלי.

ידענו, חברי ואני, כי לקחנו על עצמנו משימה שטרם בוצעה במדינת ישראל, וכי יידרשו לה כל תעצומות הנפש, היכולות, המיומנויות וכל משאב ניהולי אפשרי כדי לעמוד בה. אז אימצנו לעצמנו את סיסמת הסיירת המובחרת, כי "רק המעז מנצח".

דבקנו בה, עד שניצחנו.

ב־1998 עזבתי את "כור", והקמתי את "גאון אחזקות". תוך זמן קצר הפכה "גאון אחזקות" לחברת השקעות מצליחה בעלת היקף פעילות של כמיליארד דולר. אני מתבונן בהנאה מרובה בנוף הנשקף מחלון המשרדים שלי בבית גיבור. חדר הישיבות מעוטר באוסף של מכונות כתיבה ישנות של אבי מורי, פתיליות, פרימוסים, מכונות תפירה, מטחנות בשר ושאר אביזרים נושנים, ירושה של סבתי ואמי מהעיר העתיקה בירושלים. הכיסא והריצפה הם שלי. בחניון עומדת מכונית שהיא שלי, ואני לא חייב להתנצל על גודלה.

"כור", החברה שפעם היתה חלק ממני ואני חלק ממנה, נמצאת שוב בצרות ונדרשת לתוכנית מפנה. מי היה מאמין.

ידעתי בשנים אלה ניצחונות רבים, ולא רק בתחום העסקים. עברתי פרק של חולי והחלמה. אחרי 65 שנה של בריאות יחסית מצאתי את עצמי, לפתע, מסתכל לתוך תהום עמוקה. כל ניסיוני בהבראת חברות כושלות, כך נדמה לי אז, לא יעמוד לי כעת - בדרכי להבראת עצמי.

ועם זאת, בדרך מוזרה, מצאתי את עצמי מיישם דיסציפלינות מתחום הניהול בדרך שבה כילכלתי את עצמי דרך פרשה זו. גיליתי גם, אמנם מאוחר מדי, את חשיבותה של המשפחה בחיי. משפחתי האהובה והאוהבת.

אין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו, ואשרי שזכיתי לבנים, בת ורעיה כאלו.

אחרונים חביבים: תודה לקוראי, שהעניקו לי הזדמנות נוספת לשתף אותם בשיעורי חיי.

*

אני חייב תודה מעומק לבי לכל האנשים שהלכו איתי בכל הדרך הקשה, הארוכה והמתפתלת, וראשית למשפחתי הקרובה שהיתה עמי לאורך הדרך כולה, לרחל, מיכל, משה, יואב ובעז. תודה למנכ"לים שניהלו, לעובדים שהאמינו, לשופטים, לפוליטיקאים, לבנקאים. אני חייב תודה מיוחדת ליצחק מודעי, על כך שבהיותו שר האוצר החליט והכריע, חיבר בין הקצוות ואִפשר ל"כור" לנוע קדימה. לקודמו בתפקיד, שמעון פרס, על כך שאישר ערבות מדינה. ליוסי דאובר, יו"ר ועדת ההיגוי של הבנקים, שתרם תרומה מכרעת להצלחה. לישראל קיסר, שספג מהלומות אדירות כמזכ"ל ההסתדרות והמשיך לתת גיבוי וסיוע. לבנקאים - עמירם סיוון ז"ל, שנתן סיוע, יד וכתף, ולדוד פרידמן, ששימש כסניגור לענייננו. לרם כספי, ישראל קנטור ויוסי גרוס, שבאמונה ובמיומנות הגנו על "כור". לנשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר אליהו וינוגרד, שהישיר מבט אל מבקשי רעתה של "כור" והחליט בהרבה תעוזה כי "כור" תמשיך להתקיים. ליצחק פורר ויגאל ברייטמן, שתמכו והאמינו. ליצחק סוארי, שבדייקנות הביא אותנו לעוד מקצה שיפורים. ליגאל ארנון, שהתגלה כיחיד ומיוחד בניהול המשא ומתן עם הבנקים הזרים. לחברי יצחק אורליצקי ומשה כהן ההולכים עמי עשרות שנים ומשמשים כתף תומכת. לחברי הכנסת, בייגה שוחט, יו"ר ועדת הכספים ורענן כהן, שהיו משענת אמת בבית הנבחרים.

לסבר פלוצקר, שליווה את סיפורה של "כור" באומץ, באמת ובהבנה עיתונאית נדירה. לחיים הברפלד ודני רוזוליו, שהבינו את חומרת המצב וידעו להתעלות ולהחליט כשהגיעו מים עד נפש - לטובת הצלחתו של התהליך.

לצוות האוצר, יעקב ליפשיץ, אלי יונס, גיל ליידנר ורבים אחרים, לצוות הבנקאים בוועדת ההיגוי, לוועדי העובדים שהבינו כי אנו נלחמים על הבית, ולמנהיגיהם, יוסי צמח ואדי דנינו. תודה מיוחדת ועמוקה לשניים, לאריה מינטקביץ יו"ר הרשות לניירות ערך, ולמשה גביש, נציב מס הכנסה, שהתגלו במסגרת תפקידם כמקבלי החלטות אמיצות והיו לי מקור עידוד.

לאלה שנטלו חלק במלאכה ותמכו, ואינם איתנו עוד - איתן ברגלס, אורי בר רצון, תרז גורי, ג'ורג' פקטור, מיכל הולצמן זיכרם לברכה.

עידוד רב, עצה טובה ותמיכה קיבלתי מידידים קרובים שאף טרחו לכתוב לי את הערכתם. אני רוצה להודות למשה זנבר, הלל אשכנזי, פיליפ זגרלי מבנק מנפופקצ'רס הנובר, בוב לסין מחברת סמית ברני והרוי קרוגר מחברת לימן בראדרס.

לאיתן ששינסקי שגילה סבלנות רבה, ליד ימיני ושותפי יהודה מילוא - חבר אמיתי ונכס ל"כור"; לאריה גנס - אבן מסד ב"כור", שלא נטש למרות הפיתויים; לחברי גורי מלצר, שביכולותיו ובמיומנותו היה לנו מורה דרך; לסבי אביבי, יצחק זמיר, אילן לויטה, מן אבירם, ישראל זמיר, יעקב אבן־עזרא, יוסי רוזן, חיים בראון, דוד גולומב, שאול צפריר, יוסי מנור, בנצי בצלאל, אדי פן, דב פקלמן, עמירם פליישר, יעל אפרון ויאיר נאמן, שעמדו חשופים בקו האש ויכלו לה.

למזכירתי ולמנהלת לשכתי דאז, עדינה ברנר שטרחה לקבץ את קטעי היומן, מסמכים וניירות, ובעיקר עמדה בגבורה בכל הסופות והרוחות הרעות שנשבו תדיר, כשהיא תמיד שומרת על רוח אופטימית.

ללירז, יפה, אתי, אסנת, מירה, דני, פסח ואמנון - עובדי הלשכה ששמרו עלי, ובאהבתם זכיתי.

לידיד משפחתנו יואל רפל, שעודד ללא לאות ושימש מורה דרך בתהליך הארוך של כתיבת הספר והוצאתו לאור.

ולכל אלפי האנשים שלא הזכרתי, ובמכתב ובמילה תמכו, עודדו והתפללו לבל אמעד.

תודה לאחותי כלילה ואחי יגאל, תודה מיוחדת לבְּני ויד ימיני בעז, עיתונאי וסופר, שליווה אותי בכתיבה, עד סיום.

אני מוצא לנכון לסיים בשיר שכתב לי יהורם, אחי אהוב־נפשי, ביום חתימת ההסדר להצלת "כור". מיסגרתי אותו, והוא תלוי מאז במשרדי ומשמש לי השראה ותזכורת.

שלכם,

בני גאון, 2003

פרק 1

הלילה שבו נרצח ראש הממשלה

"קיי.או.אר" - הבהבו האותיות על השלט האלקטרוני בבורסה של ניו יורק, מציינות את המניות הנסחרות עתה, שעות לפני הצהריים של ה־13 בנובמבר 1995.

"קיי.או.אר", שבו והבהבו האותיות. "כור תעשיות", הקונצרן הגדול והרווחי ביותר במדינת ישראל, מכר מניות בשווי כולל של 120 מיליון דולר. האנשים מסביבי מחאו כפיים: היועצים המשפטיים, נציגי הבנקים וצוות "כור": סטנלי גולד, יו"ר דירקטוריון החברה; יהודה מילוא, המשנה למנכ"ל; אריה גנס, סמנכ"ל; יאיר נעמן, מנהל הכספים; לני רוט, עוזר המנכ"ל ואני. המנכ"ל.

באותו זמן חשבתי רק על כך שאני מאוד עייף, נופל מהרגליים. היו לי הרבה סיבות טובות לכך, וליתר דיוק - 91. ההנפקה היתה סיומו של סיבוב הופעות בינלאומי להצגת החברה. 91 פרזנטציות בשלוש יבשות, שהראו למשקיעים הפוטנציאליים את כדאיות ההשקעה. היה זה חודש מתיש ומפרך, שבמהלכו הספיקו נציגי החברה לבקר בניו יורק, בלונדון, בציריך, בגלזגו, באדינבורו, בפריז, באמסטרדם, ברוטרדם, בז'נבה, בפילדלפיה, בסאן דייגו, בלוס אנג'לס, בפורטלנד, בסאן פרנסיסקו, בסאן אנטוניו, בבוסטון, בדנבר ובשיקגו.

המחשבות התרוצצו במהירות. לא יכולתי שלא לחשוב היכן הייתי בדיוק שבוע לפני כן. ריח האורנים של הר הרצל היה באפי, מרחק של אלפי קילומטרים משם. חשבתי על הר הרצל, חלקת גדולי האומה, על מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד אחרון למורי וחברי, יצחק רבין. הניגוד היה מדהים. על רקע מחיאות הכפיים בניו יורק, נזכרתי בדמעות שעל הר הרצל. "כור" אכן הציבה אבן־דרך בהתפתחותה כחברה בינלאומית, אבל שלוש היריות בכיכר מלכי ישראל, תשעה ימים קודם לכן, הציבו את הדברים בפרספקטיבה חדשה.

לקראת ההנפקה ובמהלך המסע המתיש בשלוש היבשות, הדגישו בפנינו המשקיעים, לא פעם ולא פעמיים, כמה חשוב שנלווה את התהליך עד סיומו. הם הזכירו לנו את גודל האחריות שמוטלת עלינו. עשינו כעצתם. לקראת סוף המירוץ, שבת, 4 בנובמבר, הרגשתי שאנו, נציגי "כור", חייבים לקחת פסק זמן מהלחץ של השבועות האחרונים. החלטתי שנצא כולנו לטיול מחוץ לגבולות העיר ניו יורק. יואב, בני, הגיע אז למנהטן. שכרנו שתי מכוניות ונסענו לווסט־פוינט, אקדמיית הקצינים האמריקנית. צבעי הסתיו, השלכת על גווניה המרהיבים, השרו עלינו אווירת רוגע.

היתה זו הרפיה ברוכה מההמולה והאווירה המלחיצה של מנהטן.

חזרנו אחר הצהריים למלון. בחדשות דיווחו כי רבין נורה. עוד לא ידעו בדיוק מה היתה חומרת הפציעה, אבל זמן קצר אחר כך הגיעה בשורת האיוב: רבין מת.

תחושה מוזרה אפפה אותי. הריחוק מהארץ נטע בי לרגע אשליה שאולי זה רק חלום רע, שממנו אתעורר בקרוב. זה נראה לא מציאותי. צירוף המילים "רבין נרצח", "רבין מת", היה בלתי אפשרי. פחות מכך היתה הידיעה, כי מי שרצח אותו לא היה מחבל במשימת התאבדות אלא צעיר ישראלי.

אחרי ההלם הראשוני חשבתי על כך, שמעולם לא שיערתי כי ראש הממשלה שלי יכול להירצח. אבל, בקומה ה־12 של מלון "שרתון" בניו יורק, רחוק מהבית ומהמקום שבו רציתי יותר מכול להיות ברגע זה, למדתי שראש הממשלה שלי, שנלחם בכל המלחמות ויצא מהן חי, נהרג במלחמה על השלום. הרוצח השפל, ששם קץ למסכת חיים מופלאה שכזו המקופלת במילים "יצחק רבין", ירה בו בגבו. סטודנט למשפטים, חובש כיפה, בוגר ישיבה, שירת ב"גולני".

הרגשתי כי משהו נרצח בתוכי. יצחק היה לי מורה דרך וחבר בוגר. יחסינו נבנו על בסיס אמון הדדי ודיסקרטיות מוחלטת. יצחק ראה בהצלחת "כור" מודל לחיקוי ובסיס לאמונה, כי רק המעיזים מנצחים. חלקתי איתו הרבה ימי סגריר שלי, וראיתי בו שותף אמת. המפגשים איתו בביתו, בשבת בבוקר, או כשצירף אותי לפמלייתו בביקורים ממלכתיים, השאירו בי מטען רב־רושם וחוויות עזות, שלא יימחו. חלקן צפו ועלו באותן שעות תדהמה במנהטן. חשתי אז, והרגשה זו הלכה והתעצמה מאותו יום מר ונמהר, כי בלכתו אבד לי רֵע, מורה ואב שאימצתי.

חלפו כמה דקות. המשלחת התכנסה בחדרי. שררה דממה. איש לא דיבר. כל אחד מאיתנו שקע במחשבותיו, בדאגותיו, בתחזיותיו ובדאבונו. אחר כך הגיעו שיחות הטלפון. המטלפנים, מאירופה ומארצות הברית, ביקשו להביע צער ותדהמה ולחזק את ידינו.

הראשון שהגיע לחדר היה בוב לסין, סגן נשיא "סמית בארני", אחד הבנקים הגדולים להשקעות בארצות הברית, ומי שטיפל בהנפקה הבינלאומית שלנו. פניו הביעו צער כן ואמיתי. הוא ישב איתנו, השתתף בצערנו. בבוקר שלמחרת היינו אמורים להציע את מניות החברה לעולם המערבי, להביא את העבודה המפרכת של החודשים האחרונים לכלל סיום, להצליח או להיכשל. ניסינו שלא לחשוב על עובדה זו. זה כל כך לא התאים. אבל, מישהו היה צריך להחליט.

לסין קם, הביט בעיני ואמר: "בני, זה תלוי בך. מה אתה רוצה לעשות?"

הסתכלתי מסביב. ראיתי את הצוות - ושמעתי את יצחק רבין. את מה שהיה אומר אחרי כל פיגוע. "אנחנו חייבים להמשיך", נהג לומר, "אסור לנו לתת לטרוריסטים לקבוע את העתיד שלנו. עלינו להתחזק, ולהוכיח שהאויבים הרצחניים של השלום לא יביסו אותנו".

כתבתי מכתב קצר לכל המשקיעים הפוטנציאליים שלנו. הודעתי להם שאחזור ביום שלישי לניו יורק, ושמחרתיים, יום שני, תיערך שיחת ועידה ממשרדי בארץ, שבה אסביר את עמדותינו.

הטיסה לארץ היתה מפרכת. לא הצלחתי לעצום עין, על אף שהייתי עייף, נפשית ופיזית. ביום שני, בשיחת ועידה אחת, התקשרו למעלה ממאה משקיעים פוטנציאליים שהתעניינו ברכישת מניות החברה. כולם הביעו חשש ליציבות הכלכלית של המדינה, שבה רוצח אזרח את ראש הממשלה שלו. המסר שכולם קיבלו היה אחיד.

"ראו מי הגיע להלוויה של רבין", אמרתי להם, "המלך חוסיין, הנשיא מובארק, הנשיא קלינטון, מנהיגים בולטים בעולם. כולם באו לחלוק כבוד אחרון ליצחק רבין. כל אחד מהם דיבר על כך שתהליך השלום אינו הפיך. כל אחד מהם הביע את תנחומיו הכנים למשפחת רבין ולמדינת ישראל. כל אחד מהם הוכיח, שהדרך ליציבות ולשלום במזרח התיכון סלולה, ושחייבים לצעוד קדימה".

כשהנחתי את השפופרת לא ידעתי מה יהיה. אני את עצמי שכנעתי, אבל מה איתם? כל שיכולתי לעשות היה לקוות שאכן הצלחתי.

הזמן חלף במהירות. למחרת בערב הייתי שוב בניו יורק עם חברי לצוות. החלטנו לדחות את ההנפקה ליום שני בשבוע הבא. את הזמן שנותר לנו עד אז ניצלנו כדי לערוך הצגה אחת נוספת. היעד הפעם היתה העיר דנבר, קולורדו. חדר הישיבות, כרגיל, היה מלא אנשי עסקים. אחרי כמה דקות, כמו תמיד, כיבינו את האור כדי להקרין בווידאו את סרט התדמית של "כור תעשיות", שהוכן בארץ. הכול נעשה בצורה כמעט מכנית: טבע שני שסיגלנו לעצמנו לאחר כמעט מאה הצגות קודמות. ואז התמלא החדר בקולו העמוק, החם, של יצחק רבין. מעל המרקע הוא נאם את נאומו, שצולם כחודשיים קודם לכן, ושולב בסרט התדמית. הוא דיבר על הפילוסופיה של ישראל, בדבר הפרדה בין עסקים לממשלה, ועל האתגרים המחכים לנו בדרך לשלום.

הוא סיים בפנייה אישית אלי ול"כור". רבין סיים וירד מהבמה.

הנוכחים בחדר היו נרעשים. פתאום, בתזמון שכמו תוכנן מראש, חדרה לתודעתם העובדה, שהם ראו ושמעו אדם מת. צוואתו של דובר, שלא נמצא בין החיים.

למחרת הרחקנו לשיקגו וביום שישי חזרנו שוב לניו יורק. כינסתי את צוות "כור" שנשאר בניו יורק, וסיפרתי להם על ההלוויה. סיפרתי להם, ולחבורת משקיעים שבאה לשמוע, על מנהיגי העולם שהגיעו לישראל לחלוק כבוד אחרון למנהיג שנרצח בדרכו להשגת השלום. אמרתי להם שאני מאמין בשלום, שהתהליך הוא בלתי הפיך ושהם צריכים להאמין בו, כפי שהאמנתי בו אני.

ואז, קרה לי דבר נדיר. לא יכולתי להמשיך בנאום. פרצתי בבכי. המועקה, שהשתררה עלי מאז נודע לי כי רבין נרצח, השתחררה בדמעות. לא יכולתי יותר לאצור בחובי את העצב.

את התוצאות קיבלנו באותו ערב. מתוך למעלה ממאה חברות בינלאומיות, שהזמינו נתחים ממניות "כור", נרשם ביטול אחד. חלקן אף הגדילו את הצעת הרכש. עבור מניות החברה, בשווי כולל של 120 מיליון דולר, נרשמו הזמנות בסך 400 מיליון דולר. סט גליקנהאוז, איש עסקים אמריקני שנכח בנאום שבו דמעתי מהתרגשות, רכש מניות של "כור" בערך כולל של 25 מיליון דולר. כאשר נודע לו, במהלך המכירה, כי קיימת סכנה להאטה במכירות, בגלל חששות למצב הביטחוני בישראל, הוא רכש מניות נוספות בשווי כולל של חמישה מיליון דולר.

למחרת, בחדר הישיבות של "סמית בארני", במרום גורד שחקים ניו יורקי טיפוסי, היתה האווירה מצוינת. עורכי הדין ורואי החשבון התאספו, כדי לצפות בטקס קביעת המחיר הכולל שנגייס בבורסה הניו יורקית. לחצתי את ידו של סטיבן סטונפילד, ראש צוות שוקי ההון של "סמית בארני". העסקה היתה סגורה.

שורה ארוכה של לימוזינות נעצרה בכניסה לבניין החברה. צוות "כור", ואיתם האמריקנים הרבים שליוו את התהליך, מילאו את המכוניות השחורות ויצאו לוול סטריט. שם, על המדרגות, חיכה ריצ'רד גראסו, יו"ר הבורסה לניירות ערך. הוא ליווה את הקבוצה לדוכנו של ג'ק סיגל, מומחה לניירות ערך שליווה את הנפקת מניות "כור". ג'ק קם, הסביר איך פועלת השיטה ולאן צריך להסתכל. מאחור, בהקו על הלוח האלקטרוני אותיות החברה: "קיי.או.אר - כור תעשיות בע"מ".