דרך הזן בימי דיכאון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרך הזן בימי דיכאון
הוספה למועדפים

דרך הזן בימי דיכאון

עוד על הספר

תקציר

"כשהייתי בן שבע-עשרה, יצאתי עם שני חברים למסע בסירת קאנו במרחבים הפראיים של צפון חבל אונטריו בקנדה...חמישה ימים לאחר תחילת המסע גילינו שאנחנו אבודים לחלוטין...כאשר מצאתי את עצמי, בגיל שלושים ושבע, שרוי בדיכאון עמוק, החוויה היתה דומה מאוד למה שחוויתי באותו טיול מחנאות. שוב הייתי אבוד באזור לא מוכר, מפחיד ועם זאת יפהפה. המפות שהתרגלתי לסמוך עליהן לא הציגו את האזור שנמצאתי בו.
 
"תמיד נעזרתי בתרגול בודהיסטי כדי להתמודד עם מצבים קשים, אבל במקרה זה לא היה בו די...התמדתי בו בעודי מנסה למצוא דרך לקשור בינו לבין מה שעובר עלי. בסופו של דבר גיליתי שתנועת הנפילה מטה של הדיכאון מאפשרת לי להשתקע באופן עמוק ומלא יותר בתוך חיי, ושבהשתקעות זו טמונה הזדמנות נהדרת ללמידה, להיפתחות ולגדילה. התברר לי שאני יכול להכניס את הדיכאון אל מרחבי התרגול הבודהיסטי שלי, ולמדתי שגם אחרים יכולים לעשות את זה – בלי קשר לנטיות הרוחניות האישיות שלהם. 
 
"זהו מדריך למרחבים שהם הדיכאון. הספר מראה כיצד להשתמש במשאבינו האישיים וכיצד ללמוד לקרוא את הסימנים סביבנו ולהקשיב להם בלב פתוח לרווחה". 
 
פיליפ מרטין מתרגל בודהיזם יותר מעשרים וחמש שנה. במשך עשרים שנה היה עובד סוציאלי פסיכיאטרי ומתאם טיפול, והוא גם מנחה סדנאות. הוא מתגורר במיניאפוליס, מינסוטה.

פרק ראשון

אפשר שהטכניקות המתוארות בספר זה יקלו על אנשים מסוימים את התסמינים של הדיכאון. עם זאת, דיכאון הוא מחלה רצינית, המצריכה בחלק מן המקרים טיפול רפואי של מומחה לבריאות הנפש. מומלץ שהקוראים יפנו לייעוץ מקצועי מסוג זה. המחבר והמוציא לאור אינם מקבלים על עצמם כל אחריות לכל סוג של נזק שעלול להיגרם לאדם כלשהו אשר יבחר ליישם את הטכניקות המוצעות בספר הזה.

 

 

 

 

הקדמה
 
 
ויהי במחצית נתיב חיינו,
ואמצא אובד ביער חושך.
 
דנטה, הקומדיה האלוהית1
 
 
כשהייתי בן שבע־עשרה, יצאתי עם שני חברים למסע בסירת קאנו במרחבים הפראיים של צפון חבל אונטריו בקנדה. היינו לבדנו, וברשותנו רק סירות הקאנו שלנו וכמה מנות של מזון יבש. איש מאיתנו לא היה טייל מנוסה.
 
חשבנו שנוכל לעשות את הדרך ללא כל סיוע, ולהיעזר רק בתושייתנו ובכמה מפות טובות. אלא שחמישה ימים לאחר תחילת המסע גילינו שאנחנו אבודים לחלוטין. התעמקנו במפות וחזרנו על עקבותינו, אבל לא הצלחנו למצוא בשום אופן את סימני הדרך שחיפשנו. נהר ארוך ומפל מים לא נמצאו במקום שבו אמורים היו להיות, ואגם הופיע במקום לא צפוי. הלכנו לאיבוד באזור לא מוכר, והמפות שלנו, וכל היכולות האישיות שעליהן סמכנו, התגלו כחסרות כל תועלת.
 
כאשר מצאתי את עצמי, בגיל שלושים ושבע, שרוי בדיכאון עמוק, החוויה היתה דומה מאוד למה שחוויתי באותו טיול מחנאות. שוב הייתי אבוד באזור לא מוכר, מקום מפחיד ועם זאת יפהפה. כל סימני הדרך נעלמו. מכשולים הופיעו לפתע במקומות לא צפויים. המפות שהתרגלתי לסמוך עליהן לא הציגו את האזור שנמצאתי בו. וגרוע מכול, אפילו לא ידעתי שהלכתי לאיבוד. ואם אני לא הבנתי זאת, כיצד יכול היה מישהו אחר לדעת או להגיש לי עזרה?
 
תמיד נעזרתי בתרגולים הבודהיסטיים שלי כדי להתמודד עם מצבים קשים, אבל במקרה זה לא היה בהם די. נראה היה שאין להם נגיעה למה שעובר עלי. הדיכאון גזל ממני את חיותי ואת כל מה שנחשב בעיני מעניק חיים. התרגול הרוחני לא היה יוצא מכלל זה. נראה היה שלמשנות הרוחניות או הדתיות לא היה הרבה מה לומר על חוויית הדיכאון. אין זה מפתיע, שכן חלק כה משמעותי מן הרוחניות מבוסס על רעיון הבריחה וההתעלות אל הנשגב. ואם יש דבר אחד שהדיכאון הוא לא, הרי זה התעלות. נהפוך הוא. הדיכאון הוא חוויה של שקיעה בבוץ, בלי כל יכולת לעלות מבעד לרקבובית כמו פרח הלוטוס, שדימויו רווח בתורות הרוחניות.
 
עם זאת, תמיד האמנתי בתרגול רוחני שמכוון לעבר השתקעות מלאה בתוך החיים, או צלילה לעומקם, אם יש בכך צורך. לכן התמדתי בתרגול בעודי מנסה למצוא דרך לקשור בינו לבין מה שעובר עלי. בסופו של דבר גיליתי שתנועת הנפילה מטה של הדיכאון מאפשרת לי להשתקע באופן עמוק ומלא יותר בתוך חיי, ושבהשתקעות זו טמונה הזדמנות נהדרת ללמידה, להיפתחות ולגדילה. התברר לי שאני יכול להכניס את הדיכאון אל מרחבי התרגול הזן־בודהיסטי שלי, ולמדתי שגם אחרים יכולים לעשות את זה — בלי קשר לנטיות הרוחניות האישיות שלהם.
 
דיכאון הוא מחלה לא רק של הגוף ושל התודעה, אלא גם של הלב. דיכאון מעניק לנו הזדמנות לגלות עומק ברוחנו, בחיינו ובלבנו. נוכל ללמוד דברים רבים על עצמנו ועל עולמנו באמצעות המסע הזה. תרגול קשוב ומלא חמלה יאפשר לנו גם להחלים החלמה עמוקה ולגדול בחיינו הרוחניים.
 
הספר הזה הוא מדריך למרחבים שהם הדיכאון. כתב אותו אדם שמכיר את המרחבים הללו, ונוכח שאין די במפה לבדה כדי להתמצא בהם. הספר מראה כיצד להשתמש במשאבינו האישיים וכיצד ללמוד לקרוא את הסימנים סביבנו ולהקשיב להם. בעיקרו הוא מדריך לגדילה, להשגת תובנה ולמימוש.
 
בסיפור אחד על אודות הבודהה, שואל אותו אחד מתלמידיו שאלה תאורטית ושכלתנית ביותר. הבודהה משיב בסיפור על אדם שנפגע מחץ משוח ברעל, ואז שואל, "האם אדם כזה היה אומר, 'לא אתן להוציא ממני את החץ עד שלא אדע מי ירה בי: אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים; ממעמד הסוחרים או ממעמד העבדים; מה שמו ומה שם משפחתו; אם הוא גבוה, נמוך או שגובהו ממוצע; אם פניו שחורות, חומות או זהובות; מאין בא — מאיזה כפר, עיירה או עיר. מה סוג הקשת שממנה ירו את החץ, מה סוג המיתר שבה, מה סוג החץ, מה סוג הנוצות בקצה החץ ומהו החומר שממנו עשוי חוד החץ'? מה לא הסברתי? אם היקום נצחי או לא, אם יש אלוהים או לא, ושאלות אחרות מסוג זה. ומה כן הסברתי? הסברתי את הסבל, את סיבת הסבל ואת הדרך שמובילה להפסקת הסבל".2
 
ברוח זו אני מבקש להגיש לכם את הספר הזה, בתקווה להעניק עזרה מעשית לאחרים השרויים בכאב הדיכאון. הלוואי שתוכלו להשתמש בו כך שידריך אתכם דרך כאבכם, ואולי אף דרך הסבל הגדול יותר של החיים, הסבל המשותף לכולנו.
 
 
 
הערה על ההתבוננויות
 
ההתבוננויות המובאות בסופו של כל פרק הן הזדמנויות לחקור באופן מעמיק יותר את הרעיונות המוצגים בספר. אל תחושו אשמה אם תבצעו אותן באופן "לקוי" או אם לא תבצעו אותן כלל. השתמשו בהן אם הן מדברות אליכם. אם לא, המשיכו הלאה. ההתבוננויות הללו הן הזמנות, לא מרשמים.
 
רוב המדיטציות ותרגילי הדמיון המודרך מבוססים על תרגולי זן ובודהיזם מסורתיים. אפשר שתגלו כי הם מסייעים לכם יותר כשהם מבוצעים במקום שקט ובישיבה זקופה על כרית או על כיסא, אך שוב, השתמשו בהם בדרך המתאימה לכם ביותר.
 
המזמורים מבוססים על שירי תרגול מסורתיים הנקראים גָטְהָא. אנחנו משתמשים בהם לא כתפילות או כהיגדים חיוביים, אלא כדי להחזיר את עצמנו אל הרגע הנוכחי, וכדי לעזור לעצמנו לזכור כיצד אנחנו רוצים לחיות כאשר נקרים על דרכנו מכשול או הזדמנות.
 
גם ההתבוננויות האחרות נמצאות כאן למענכם ותוכלו לבחור אם לבצען או לא, איש על פי ראות עיניו. היו עדינים כלפי עצמכם. זכרו, זהו הנתיב שלכם, אתם העומדים לצעוד בו, ואתם שתחליטו באיזו דרך לבחור.
 
אני מאחל לכם כל טוב במסעכם.
 
 
 
 
 
1. לעצור כדי להאזין 
 
 
כאשר מישהו צריך להאזין לצליל זר, האין זה טבעי שיפסיק להרעיש בעצמו? אדם אינו יכול להאזין ברוב קשב כל עוד הוא מדבר, חושב או מתהלך בהיסח הדעת. הצורך להקשיב ברוב קשב יוצר שקט משלו. כאשר אדם קולט באמת ובתמים עד כמה דעתו מוסחת, ומתחיל לתהות על המתרחש בתוכו ומחוצה לו, כלום אין הוא מוכרח להסתכל ולהקשיב בשקט?
 
טוני פַּקֵר
 
 
המקום האפור שהוא הדיכאון יכול להיות מאיים ומבלבל. בין שנקלעתם לשם בעבר ובין שלא, כל פעם שונה מקודמתה. לעתים תרגישו אולי שאתם נמצאים במדבר קר, חסר חיים ובודד. במקרים אחרים תרגישו שאתם ביער עבות, חשוך ורוחש חיות איומות שאורבות בצללים מחוץ לשדה הראייה. ואולי תרגישו שאתם בקרקעית האוקיינוס; כלואים בתוך המים, נמחצים תחת כובד משקלם הבלתי נסבל, בלי יכולת לנשום. יהיו אשר יהיו המקום או הסביבה, התחושה היא שאין מוצא. שאתם אבודים באמת ובתמים.
 
כאשר אנחנו אבודים, מפוחדים או עומדים מול דבר חדש או לא ידוע, הדחף הראשון שלנו הוא בדרך כלל לברוח או להילחם. שנים של אבולוציה הטביעו בנו את הדחף הזה. במקרים מסוימים אמנם רצוי לברוח או להילחם, אך במקרים אחרים התגובות האלה רק יעצימו את הכאב ואת ההרגשה שאנחנו לכודים. הפחד והחרדה מכשילים אותנו, ואנחנו נעשים אבודים עוד יותר. כשאנחנו בדיכאון, לעתים קרובות אנחנו נסים על נפשנו עד שאנחנו נבלעים במחשכים שהפכו להיות חיינו. מה שעשוי להיות בעל חשיבות מכרעת בתהליך ההחלמה שלנו הוא, ראשית כול, לא לעשות דבר.
 
התרגול הזה עשוי להיות קשה, כיוון שנראה שהוא מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. עם זאת, לא לעשות דבר — "לשבת ולסתום את הפה", כמו שקטגירי רושי היה אומר — הוא מהות התרגול הבודהיסטי. למעשה, זו היתה החוויה של הבודהה עצמו. הוא ישב תחת עץ הבּוֹדְהִי, עץ ההתעוררות, ונדר לא לזוז משם עד שימצא תשובה לשאלה שהעסיקה אותו במשך שנים רבות.
 
החלטתו של הבודהה נתפסת לרוב כהחלטה אמיצה, וכשאדם דבק בהחלטה מעין זו עד להשלמת התהליך, יש שהיא אמנם כזאת. אבל זו גם מחווה של כניעה, אפילו מעשה של ייאוש. בשלב ההוא כבר ניסה הבודהה כל דבר אחר בעולם שניתן היה לנסות באותה תקופה. הוא עבר מקיצוניות לקיצוניות, מהנאות גופניות להִנָּזְרוּת ולהסתגפות. אף אחת מהדרכים הללו לא קירבה אותו לתובנה שחיפש. לכן החליט להפסיק את מסע החיפושים שלו ופשוט לשבת.
 
בהחלטתו היה מרכיב ממשי ביותר של ייאוש, ייאושו של אדם שדחקו אותו אל הקיר. היתה בה גם מידה של סקרנות. הוא רצה לגלות מה הם באמת חיי אדם. במקום ללמוד מִשְנוֹת פילוסופיות שונות ולנסות להתאים אותן לנסיבות חייו, הוא בחר להתבונן בעצמו. הוא נדר לעמוד ללא מורא פנים אל פנים מול עצמו ומול חייו ולמצות עד תומה את החקירה העמוקה הזאת, לא משנה לאן תוביל אותו (זה מה שמביא רבים מאיתנו אל הנתיב הרוחני מלכתחילה — שילוב של ייאוש וסקרנות).
 
כשאנחנו שרויים בדיכאון, אנחנו חשים לעתים שנדחקנו אל הקיר. אכן, ההרגשה הזאת שאין לאן לפנות, שלא נותר דבר לעשותו, מיטיבה לתאר את הדיכאון. עם זאת, זהו גם מקום של בשלות יוצאת מן הכלל, מקום עמוס אפשרויות. ניתנת לנו ההזדמנות להיות קשובים באמת, ופשוט להתבונן במה שקורה. אחרי שניסינו הכול, כשנוכחנו לדעת שדבר מכל מה שאנחנו יודעים ומאמינים בו אינו עוזר, קיימת בסופו של דבר האפשרות לראות דברים באור חדש, להסתכל באופן שונה במה שכבר הפך להיות מוכר ותפל בעינינו. לעתים, כשאנחנו נלחצים אל הקיר, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשבת בשקט.
 
כאשר אנחנו הולכים לאיבוד ביער, אנחנו יכולים לעצור, לבחון את המצב שאנחנו נתונים בו ולראות היכן אנחנו נמצאים. כאשר אנחנו שקועים בתהומות הדיכאון, אנחנו יכולים לעצור ולהתבונן במקום שאנחנו נמצאים בו ולבחון את הדרך שבה הגענו אליו. אנחנו יכולים להתבונן בשלווה וללא מורא בעצמנו, בחיינו ובכאב שלנו, בלי לנסות לרפאם.
 
זֶן בודהיסטים פיתחו שיטה לעבודה במדיטציה עם הלב ועם התודעה באמצעות מה שהם כינו קוֹאַנִים. קואנים מתוארים בדרך כלל ככלים המיועדים להשעיית החשיבה, כך שנוכל לחוות משהו עמוק יותר בתוך עצמנו. מקור המילה קואן במונח סיני המתייחס להכרזות ציבוריות או למסר מלכותי. קואנים מאפשרים לנו לחוש בעוצמה את תודעת היום־יום שלנו ולהביט בחטף בטיבה של התודעה המוארת.
 
גם הדיכאון מגיע אלינו כמסר מלכותי. אם נעצור ונקשיב לדיכאון, נוכל לשמוע את המסר שהוא מביא. חיבורו הידוע ביותר של מאסטר הזן דוֹגֶן הוא הגֵנְג'וֹקוֹאָן, או 'הקואן של חיי היום־יום'. דוגן חש שהתהיות של חיי היום־יום — מדוע אנו נולדים? מדוע עלינו לסבול ולמות? מי אנחנו? איך נחייה בתוך הרגע הזה? — מספקות לנו את כל מה שדרוש לנו כדי להשיג את החופש שאנו מבקשים.
 
דיכאון מעלה את כל השאלות האלה של חיינו בחריפות רבה עוד יותר. השאלות האלה והטעם העז של כאב וייסורים שנלווה אליהן, הם זרעי החופש שלנו.
 
אנחנו יכולים להתקרב אל הדיכאון, אף שלרוב זה מפחיד ומכאיב. אנחנו יכולים לעמוד במקום ולא לברוח. אנחנו יכולים אפילו לתת לו להיכנס ולהרשות לעצמנו ללמוד את מה שיש לו לומר לנו.
 
הבודהה חיפש את היסוד הבסיסי של חייו, התמודד עמו בכנות ונתן לו שם. אנחנו יכולים לעשות אותו דבר עם הדיכאון שלנו. לעשות כן אין משמעו להיכנע לדיכאון, כי אם לעשות את הצעד הראשון בדרך לריפוי הכאב והסבל שלנו.
 
דיכאון אינו רק עוד שלב ברצף העצב והיגון. כל מי שחווה אותו יודע שהוא שונה באופן מהותי מתודעת היום־יום שלנו. דיכאון מעלה בנו תחושות עזות של חוסר תקווה, הרגשה של חוסר ערך עצמי ומודעות עיקשת יותר למוות. אך לפני שנחפש פתרונות, עלינו להישיר מבט אל הרגשות החשופים עצמם. התמודדות עם דיכאון מאפשרת לנו להביט מקרוב, אולי בפעם הראשונה, בבעיות העמוקות ביותר וברגשות הכמוסים ביותר בחיינו.
 
עלינו לבחור בחירה עקרונית. אנחנו יכולים לברוח מהרגשות האלה, אבל זה רק יעצים אותם. אנחנו יכולים לנסות ליישב אותם במסגרת של אמונה — שלנו או של מישהו אחר. אנחנו יכולים לשפוט את הדיכאון בעיניים מוסרניות ולהאמין שהוא מעיד על חולשה. אנחנו יכולים לבחון אותו מנקודת מבט רפואית ולבקש טיפול רפואי. אנחנו יכולים להאמין שהרקע שלו פסיכולוגי ולחפש את התשובות בעברנו.
 
או, לפני שנחפש מסגרת חשיבה או הסבר כלשהו, אנחנו יכולים ללכת בעקבותיו של הבודהה ולהביט בדברים כמו שהם. אנחנו יכולים להביט בחמלה במה שקורה לנו במהלך הדיכאון. אנחנו יכולים לבחון את עצמנו בלי לברוח, בלי להתעמת, בלא דעות קדומות, לפני כל מחשבה על פתרון.
 
 
התבוננות נוספת
 
במקום שקט, שבו ברגליים משוכלות תחתיכם על כרית, או על כיסא שגבו ישר. הניחו את ידיכם בחיקכם, ותנו למבטכם לצנוח לנקודה על הרצפה במרחק כמטר לפנים. שבו זקופים, עמוד השדרה נטוע במרכז האגן שלכם, והכניסו מעט את הסנטר. עכשיו אפשרו לקשב לעבור מן הראש, דרך הצוואר, הכתפיים והחזה, ולהתמקם בבטן. הרגישו בעליית הבטן ובירידתה בזמן השאיפה והנשיפה. אם תרצו, תוכלו לחשוב "פנימה" ו"החוצה" בהתאמה.
 
הפנו את מודעותכם לחלל סביבכם. הרגישו שזה החלל שלכם, הקרקע שלכם, הבית שלכם. אתם כמו חלוק אבן השוקע בנהר ומתיישב בקרקעית, היכן שהגלים והזרמים אינם יכולים לגעת בכם. ראו את עצמכם יושבים על כס מלכות, או בפסגת הר — בכל מקום שנחשב בעיניכם כמקום בעל עוצמה. אמרו לעצמכם שלוש פעמים, "כאן אני קובע את מקומי". אתם יציבים כאן. אתם חזקים ובטוחים בנקודה הזאת. כל העצב, כל הפחדים, כל הכאבים יכולים לבוא ולזרום סביבכם ודרככם, בלי לסחוף אתכם איתם.
 
עכשיו חזרו אל הנשימה שלכם, ועקבו אחר התרחבות הבטן והתרוקנותה כשהאוויר נכנס ויוצא. הנשימה היא העוגן שתמיד ממתין לכם, שיחזיק אתכם במקום הזה. היו מודעים לכך שהמקום שבו אתם יושבים הוא עצום ממדים ומתפרש לכל הכיוונים. הוא רחב דיו להכיל כל מה שתבחרו להזמין לתוכו. האירו פנים לרגשות הפחד שלכם, לכאב, לדיכאון, והזמינו אותם להיכנס. אמרו לדיכאון שאינו צריך לחוש דחוי במקום הזה, שכאן יזכה בהבנה ובחמלה. הזמינו למקום הזה גם את כל האלים ואת כל האנרגיות שברצונכם להביא אליו. בייחוד את אלה שמחזקים אתכם — אבל גם, אם תרצו, את אלה שעשויים לעורר בכם פחד. חזרו שוב אל הנשימה שלכם, וחושו את גודלו העצום של המקום שבתוכו אתם יושבים כמו הר.
 
כאשר תהיו מוכנים לחזור, הזכירו לכל אלה שהכנסתם אל המקום הזה שהם מוזמנים לחזור ולבקר כאשר תשובו אליו. הזכירו לעצמכם שהמקום הזה מחכה לכם בכל עת שתחפצו. שבו, התענגו על המקום הזה שיצרתם. תנו לקשב שלכם לעלות דרך החזה, הכתפיים, הצוואר, ופקחו עיניים לאט.
 
 

עוד על הספר

דרך הזן בימי דיכאון פיליפ מרטין

אפשר שהטכניקות המתוארות בספר זה יקלו על אנשים מסוימים את התסמינים של הדיכאון. עם זאת, דיכאון הוא מחלה רצינית, המצריכה בחלק מן המקרים טיפול רפואי של מומחה לבריאות הנפש. מומלץ שהקוראים יפנו לייעוץ מקצועי מסוג זה. המחבר והמוציא לאור אינם מקבלים על עצמם כל אחריות לכל סוג של נזק שעלול להיגרם לאדם כלשהו אשר יבחר ליישם את הטכניקות המוצעות בספר הזה.

 

 

 

 

הקדמה
 
 
ויהי במחצית נתיב חיינו,
ואמצא אובד ביער חושך.
 
דנטה, הקומדיה האלוהית1
 
 
כשהייתי בן שבע־עשרה, יצאתי עם שני חברים למסע בסירת קאנו במרחבים הפראיים של צפון חבל אונטריו בקנדה. היינו לבדנו, וברשותנו רק סירות הקאנו שלנו וכמה מנות של מזון יבש. איש מאיתנו לא היה טייל מנוסה.
 
חשבנו שנוכל לעשות את הדרך ללא כל סיוע, ולהיעזר רק בתושייתנו ובכמה מפות טובות. אלא שחמישה ימים לאחר תחילת המסע גילינו שאנחנו אבודים לחלוטין. התעמקנו במפות וחזרנו על עקבותינו, אבל לא הצלחנו למצוא בשום אופן את סימני הדרך שחיפשנו. נהר ארוך ומפל מים לא נמצאו במקום שבו אמורים היו להיות, ואגם הופיע במקום לא צפוי. הלכנו לאיבוד באזור לא מוכר, והמפות שלנו, וכל היכולות האישיות שעליהן סמכנו, התגלו כחסרות כל תועלת.
 
כאשר מצאתי את עצמי, בגיל שלושים ושבע, שרוי בדיכאון עמוק, החוויה היתה דומה מאוד למה שחוויתי באותו טיול מחנאות. שוב הייתי אבוד באזור לא מוכר, מקום מפחיד ועם זאת יפהפה. כל סימני הדרך נעלמו. מכשולים הופיעו לפתע במקומות לא צפויים. המפות שהתרגלתי לסמוך עליהן לא הציגו את האזור שנמצאתי בו. וגרוע מכול, אפילו לא ידעתי שהלכתי לאיבוד. ואם אני לא הבנתי זאת, כיצד יכול היה מישהו אחר לדעת או להגיש לי עזרה?
 
תמיד נעזרתי בתרגולים הבודהיסטיים שלי כדי להתמודד עם מצבים קשים, אבל במקרה זה לא היה בהם די. נראה היה שאין להם נגיעה למה שעובר עלי. הדיכאון גזל ממני את חיותי ואת כל מה שנחשב בעיני מעניק חיים. התרגול הרוחני לא היה יוצא מכלל זה. נראה היה שלמשנות הרוחניות או הדתיות לא היה הרבה מה לומר על חוויית הדיכאון. אין זה מפתיע, שכן חלק כה משמעותי מן הרוחניות מבוסס על רעיון הבריחה וההתעלות אל הנשגב. ואם יש דבר אחד שהדיכאון הוא לא, הרי זה התעלות. נהפוך הוא. הדיכאון הוא חוויה של שקיעה בבוץ, בלי כל יכולת לעלות מבעד לרקבובית כמו פרח הלוטוס, שדימויו רווח בתורות הרוחניות.
 
עם זאת, תמיד האמנתי בתרגול רוחני שמכוון לעבר השתקעות מלאה בתוך החיים, או צלילה לעומקם, אם יש בכך צורך. לכן התמדתי בתרגול בעודי מנסה למצוא דרך לקשור בינו לבין מה שעובר עלי. בסופו של דבר גיליתי שתנועת הנפילה מטה של הדיכאון מאפשרת לי להשתקע באופן עמוק ומלא יותר בתוך חיי, ושבהשתקעות זו טמונה הזדמנות נהדרת ללמידה, להיפתחות ולגדילה. התברר לי שאני יכול להכניס את הדיכאון אל מרחבי התרגול הזן־בודהיסטי שלי, ולמדתי שגם אחרים יכולים לעשות את זה — בלי קשר לנטיות הרוחניות האישיות שלהם.
 
דיכאון הוא מחלה לא רק של הגוף ושל התודעה, אלא גם של הלב. דיכאון מעניק לנו הזדמנות לגלות עומק ברוחנו, בחיינו ובלבנו. נוכל ללמוד דברים רבים על עצמנו ועל עולמנו באמצעות המסע הזה. תרגול קשוב ומלא חמלה יאפשר לנו גם להחלים החלמה עמוקה ולגדול בחיינו הרוחניים.
 
הספר הזה הוא מדריך למרחבים שהם הדיכאון. כתב אותו אדם שמכיר את המרחבים הללו, ונוכח שאין די במפה לבדה כדי להתמצא בהם. הספר מראה כיצד להשתמש במשאבינו האישיים וכיצד ללמוד לקרוא את הסימנים סביבנו ולהקשיב להם. בעיקרו הוא מדריך לגדילה, להשגת תובנה ולמימוש.
 
בסיפור אחד על אודות הבודהה, שואל אותו אחד מתלמידיו שאלה תאורטית ושכלתנית ביותר. הבודהה משיב בסיפור על אדם שנפגע מחץ משוח ברעל, ואז שואל, "האם אדם כזה היה אומר, 'לא אתן להוציא ממני את החץ עד שלא אדע מי ירה בי: אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים; ממעמד הסוחרים או ממעמד העבדים; מה שמו ומה שם משפחתו; אם הוא גבוה, נמוך או שגובהו ממוצע; אם פניו שחורות, חומות או זהובות; מאין בא — מאיזה כפר, עיירה או עיר. מה סוג הקשת שממנה ירו את החץ, מה סוג המיתר שבה, מה סוג החץ, מה סוג הנוצות בקצה החץ ומהו החומר שממנו עשוי חוד החץ'? מה לא הסברתי? אם היקום נצחי או לא, אם יש אלוהים או לא, ושאלות אחרות מסוג זה. ומה כן הסברתי? הסברתי את הסבל, את סיבת הסבל ואת הדרך שמובילה להפסקת הסבל".2
 
ברוח זו אני מבקש להגיש לכם את הספר הזה, בתקווה להעניק עזרה מעשית לאחרים השרויים בכאב הדיכאון. הלוואי שתוכלו להשתמש בו כך שידריך אתכם דרך כאבכם, ואולי אף דרך הסבל הגדול יותר של החיים, הסבל המשותף לכולנו.
 
 
 
הערה על ההתבוננויות
 
ההתבוננויות המובאות בסופו של כל פרק הן הזדמנויות לחקור באופן מעמיק יותר את הרעיונות המוצגים בספר. אל תחושו אשמה אם תבצעו אותן באופן "לקוי" או אם לא תבצעו אותן כלל. השתמשו בהן אם הן מדברות אליכם. אם לא, המשיכו הלאה. ההתבוננויות הללו הן הזמנות, לא מרשמים.
 
רוב המדיטציות ותרגילי הדמיון המודרך מבוססים על תרגולי זן ובודהיזם מסורתיים. אפשר שתגלו כי הם מסייעים לכם יותר כשהם מבוצעים במקום שקט ובישיבה זקופה על כרית או על כיסא, אך שוב, השתמשו בהם בדרך המתאימה לכם ביותר.
 
המזמורים מבוססים על שירי תרגול מסורתיים הנקראים גָטְהָא. אנחנו משתמשים בהם לא כתפילות או כהיגדים חיוביים, אלא כדי להחזיר את עצמנו אל הרגע הנוכחי, וכדי לעזור לעצמנו לזכור כיצד אנחנו רוצים לחיות כאשר נקרים על דרכנו מכשול או הזדמנות.
 
גם ההתבוננויות האחרות נמצאות כאן למענכם ותוכלו לבחור אם לבצען או לא, איש על פי ראות עיניו. היו עדינים כלפי עצמכם. זכרו, זהו הנתיב שלכם, אתם העומדים לצעוד בו, ואתם שתחליטו באיזו דרך לבחור.
 
אני מאחל לכם כל טוב במסעכם.
 
 
 
 
 
1. לעצור כדי להאזין 
 
 
כאשר מישהו צריך להאזין לצליל זר, האין זה טבעי שיפסיק להרעיש בעצמו? אדם אינו יכול להאזין ברוב קשב כל עוד הוא מדבר, חושב או מתהלך בהיסח הדעת. הצורך להקשיב ברוב קשב יוצר שקט משלו. כאשר אדם קולט באמת ובתמים עד כמה דעתו מוסחת, ומתחיל לתהות על המתרחש בתוכו ומחוצה לו, כלום אין הוא מוכרח להסתכל ולהקשיב בשקט?
 
טוני פַּקֵר
 
 
המקום האפור שהוא הדיכאון יכול להיות מאיים ומבלבל. בין שנקלעתם לשם בעבר ובין שלא, כל פעם שונה מקודמתה. לעתים תרגישו אולי שאתם נמצאים במדבר קר, חסר חיים ובודד. במקרים אחרים תרגישו שאתם ביער עבות, חשוך ורוחש חיות איומות שאורבות בצללים מחוץ לשדה הראייה. ואולי תרגישו שאתם בקרקעית האוקיינוס; כלואים בתוך המים, נמחצים תחת כובד משקלם הבלתי נסבל, בלי יכולת לנשום. יהיו אשר יהיו המקום או הסביבה, התחושה היא שאין מוצא. שאתם אבודים באמת ובתמים.
 
כאשר אנחנו אבודים, מפוחדים או עומדים מול דבר חדש או לא ידוע, הדחף הראשון שלנו הוא בדרך כלל לברוח או להילחם. שנים של אבולוציה הטביעו בנו את הדחף הזה. במקרים מסוימים אמנם רצוי לברוח או להילחם, אך במקרים אחרים התגובות האלה רק יעצימו את הכאב ואת ההרגשה שאנחנו לכודים. הפחד והחרדה מכשילים אותנו, ואנחנו נעשים אבודים עוד יותר. כשאנחנו בדיכאון, לעתים קרובות אנחנו נסים על נפשנו עד שאנחנו נבלעים במחשכים שהפכו להיות חיינו. מה שעשוי להיות בעל חשיבות מכרעת בתהליך ההחלמה שלנו הוא, ראשית כול, לא לעשות דבר.
 
התרגול הזה עשוי להיות קשה, כיוון שנראה שהוא מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. עם זאת, לא לעשות דבר — "לשבת ולסתום את הפה", כמו שקטגירי רושי היה אומר — הוא מהות התרגול הבודהיסטי. למעשה, זו היתה החוויה של הבודהה עצמו. הוא ישב תחת עץ הבּוֹדְהִי, עץ ההתעוררות, ונדר לא לזוז משם עד שימצא תשובה לשאלה שהעסיקה אותו במשך שנים רבות.
 
החלטתו של הבודהה נתפסת לרוב כהחלטה אמיצה, וכשאדם דבק בהחלטה מעין זו עד להשלמת התהליך, יש שהיא אמנם כזאת. אבל זו גם מחווה של כניעה, אפילו מעשה של ייאוש. בשלב ההוא כבר ניסה הבודהה כל דבר אחר בעולם שניתן היה לנסות באותה תקופה. הוא עבר מקיצוניות לקיצוניות, מהנאות גופניות להִנָּזְרוּת ולהסתגפות. אף אחת מהדרכים הללו לא קירבה אותו לתובנה שחיפש. לכן החליט להפסיק את מסע החיפושים שלו ופשוט לשבת.
 
בהחלטתו היה מרכיב ממשי ביותר של ייאוש, ייאושו של אדם שדחקו אותו אל הקיר. היתה בה גם מידה של סקרנות. הוא רצה לגלות מה הם באמת חיי אדם. במקום ללמוד מִשְנוֹת פילוסופיות שונות ולנסות להתאים אותן לנסיבות חייו, הוא בחר להתבונן בעצמו. הוא נדר לעמוד ללא מורא פנים אל פנים מול עצמו ומול חייו ולמצות עד תומה את החקירה העמוקה הזאת, לא משנה לאן תוביל אותו (זה מה שמביא רבים מאיתנו אל הנתיב הרוחני מלכתחילה — שילוב של ייאוש וסקרנות).
 
כשאנחנו שרויים בדיכאון, אנחנו חשים לעתים שנדחקנו אל הקיר. אכן, ההרגשה הזאת שאין לאן לפנות, שלא נותר דבר לעשותו, מיטיבה לתאר את הדיכאון. עם זאת, זהו גם מקום של בשלות יוצאת מן הכלל, מקום עמוס אפשרויות. ניתנת לנו ההזדמנות להיות קשובים באמת, ופשוט להתבונן במה שקורה. אחרי שניסינו הכול, כשנוכחנו לדעת שדבר מכל מה שאנחנו יודעים ומאמינים בו אינו עוזר, קיימת בסופו של דבר האפשרות לראות דברים באור חדש, להסתכל באופן שונה במה שכבר הפך להיות מוכר ותפל בעינינו. לעתים, כשאנחנו נלחצים אל הקיר, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשבת בשקט.
 
כאשר אנחנו הולכים לאיבוד ביער, אנחנו יכולים לעצור, לבחון את המצב שאנחנו נתונים בו ולראות היכן אנחנו נמצאים. כאשר אנחנו שקועים בתהומות הדיכאון, אנחנו יכולים לעצור ולהתבונן במקום שאנחנו נמצאים בו ולבחון את הדרך שבה הגענו אליו. אנחנו יכולים להתבונן בשלווה וללא מורא בעצמנו, בחיינו ובכאב שלנו, בלי לנסות לרפאם.
 
זֶן בודהיסטים פיתחו שיטה לעבודה במדיטציה עם הלב ועם התודעה באמצעות מה שהם כינו קוֹאַנִים. קואנים מתוארים בדרך כלל ככלים המיועדים להשעיית החשיבה, כך שנוכל לחוות משהו עמוק יותר בתוך עצמנו. מקור המילה קואן במונח סיני המתייחס להכרזות ציבוריות או למסר מלכותי. קואנים מאפשרים לנו לחוש בעוצמה את תודעת היום־יום שלנו ולהביט בחטף בטיבה של התודעה המוארת.
 
גם הדיכאון מגיע אלינו כמסר מלכותי. אם נעצור ונקשיב לדיכאון, נוכל לשמוע את המסר שהוא מביא. חיבורו הידוע ביותר של מאסטר הזן דוֹגֶן הוא הגֵנְג'וֹקוֹאָן, או 'הקואן של חיי היום־יום'. דוגן חש שהתהיות של חיי היום־יום — מדוע אנו נולדים? מדוע עלינו לסבול ולמות? מי אנחנו? איך נחייה בתוך הרגע הזה? — מספקות לנו את כל מה שדרוש לנו כדי להשיג את החופש שאנו מבקשים.
 
דיכאון מעלה את כל השאלות האלה של חיינו בחריפות רבה עוד יותר. השאלות האלה והטעם העז של כאב וייסורים שנלווה אליהן, הם זרעי החופש שלנו.
 
אנחנו יכולים להתקרב אל הדיכאון, אף שלרוב זה מפחיד ומכאיב. אנחנו יכולים לעמוד במקום ולא לברוח. אנחנו יכולים אפילו לתת לו להיכנס ולהרשות לעצמנו ללמוד את מה שיש לו לומר לנו.
 
הבודהה חיפש את היסוד הבסיסי של חייו, התמודד עמו בכנות ונתן לו שם. אנחנו יכולים לעשות אותו דבר עם הדיכאון שלנו. לעשות כן אין משמעו להיכנע לדיכאון, כי אם לעשות את הצעד הראשון בדרך לריפוי הכאב והסבל שלנו.
 
דיכאון אינו רק עוד שלב ברצף העצב והיגון. כל מי שחווה אותו יודע שהוא שונה באופן מהותי מתודעת היום־יום שלנו. דיכאון מעלה בנו תחושות עזות של חוסר תקווה, הרגשה של חוסר ערך עצמי ומודעות עיקשת יותר למוות. אך לפני שנחפש פתרונות, עלינו להישיר מבט אל הרגשות החשופים עצמם. התמודדות עם דיכאון מאפשרת לנו להביט מקרוב, אולי בפעם הראשונה, בבעיות העמוקות ביותר וברגשות הכמוסים ביותר בחיינו.
 
עלינו לבחור בחירה עקרונית. אנחנו יכולים לברוח מהרגשות האלה, אבל זה רק יעצים אותם. אנחנו יכולים לנסות ליישב אותם במסגרת של אמונה — שלנו או של מישהו אחר. אנחנו יכולים לשפוט את הדיכאון בעיניים מוסרניות ולהאמין שהוא מעיד על חולשה. אנחנו יכולים לבחון אותו מנקודת מבט רפואית ולבקש טיפול רפואי. אנחנו יכולים להאמין שהרקע שלו פסיכולוגי ולחפש את התשובות בעברנו.
 
או, לפני שנחפש מסגרת חשיבה או הסבר כלשהו, אנחנו יכולים ללכת בעקבותיו של הבודהה ולהביט בדברים כמו שהם. אנחנו יכולים להביט בחמלה במה שקורה לנו במהלך הדיכאון. אנחנו יכולים לבחון את עצמנו בלי לברוח, בלי להתעמת, בלא דעות קדומות, לפני כל מחשבה על פתרון.
 
 
התבוננות נוספת
 
במקום שקט, שבו ברגליים משוכלות תחתיכם על כרית, או על כיסא שגבו ישר. הניחו את ידיכם בחיקכם, ותנו למבטכם לצנוח לנקודה על הרצפה במרחק כמטר לפנים. שבו זקופים, עמוד השדרה נטוע במרכז האגן שלכם, והכניסו מעט את הסנטר. עכשיו אפשרו לקשב לעבור מן הראש, דרך הצוואר, הכתפיים והחזה, ולהתמקם בבטן. הרגישו בעליית הבטן ובירידתה בזמן השאיפה והנשיפה. אם תרצו, תוכלו לחשוב "פנימה" ו"החוצה" בהתאמה.
 
הפנו את מודעותכם לחלל סביבכם. הרגישו שזה החלל שלכם, הקרקע שלכם, הבית שלכם. אתם כמו חלוק אבן השוקע בנהר ומתיישב בקרקעית, היכן שהגלים והזרמים אינם יכולים לגעת בכם. ראו את עצמכם יושבים על כס מלכות, או בפסגת הר — בכל מקום שנחשב בעיניכם כמקום בעל עוצמה. אמרו לעצמכם שלוש פעמים, "כאן אני קובע את מקומי". אתם יציבים כאן. אתם חזקים ובטוחים בנקודה הזאת. כל העצב, כל הפחדים, כל הכאבים יכולים לבוא ולזרום סביבכם ודרככם, בלי לסחוף אתכם איתם.
 
עכשיו חזרו אל הנשימה שלכם, ועקבו אחר התרחבות הבטן והתרוקנותה כשהאוויר נכנס ויוצא. הנשימה היא העוגן שתמיד ממתין לכם, שיחזיק אתכם במקום הזה. היו מודעים לכך שהמקום שבו אתם יושבים הוא עצום ממדים ומתפרש לכל הכיוונים. הוא רחב דיו להכיל כל מה שתבחרו להזמין לתוכו. האירו פנים לרגשות הפחד שלכם, לכאב, לדיכאון, והזמינו אותם להיכנס. אמרו לדיכאון שאינו צריך לחוש דחוי במקום הזה, שכאן יזכה בהבנה ובחמלה. הזמינו למקום הזה גם את כל האלים ואת כל האנרגיות שברצונכם להביא אליו. בייחוד את אלה שמחזקים אתכם — אבל גם, אם תרצו, את אלה שעשויים לעורר בכם פחד. חזרו שוב אל הנשימה שלכם, וחושו את גודלו העצום של המקום שבתוכו אתם יושבים כמו הר.
 
כאשר תהיו מוכנים לחזור, הזכירו לכל אלה שהכנסתם אל המקום הזה שהם מוזמנים לחזור ולבקר כאשר תשובו אליו. הזכירו לעצמכם שהמקום הזה מחכה לכם בכל עת שתחפצו. שבו, התענגו על המקום הזה שיצרתם. תנו לקשב שלכם לעלות דרך החזה, הכתפיים, הצוואר, ופקחו עיניים לאט.