המערכה על ירושלים

הערה:

על מנת להקל על הקורא העברי שאינו מורגל בשמות ומונחים ערביים לא תועתקו מונחים אלה לעברית על פי כללי התעתיק המקובלים. מונחים ושמות נפוצים שהפכו שגורים בעברית בצורה הנוגדת את כללי התעתיק (מוחמד ולא מחמד, איסלאם ולא אסלאם, וכו'), מופיעים בצורה זו. "אל" הידיעה מופיעה במלואה לפני כל שם גם כאשר באה אחריה אות שמש (לדוגמה: צלאח אל־דין ולא צלאח א־דין). ההפניות למקורות הביבליוגרפיים נעשו מסיבות טכניות ברוב המקרים על פי הנוסח האנגלי אלא אם כן נזכר אחרת.

מבוא למהדורה העברית

המערכה המדינית על ירושלים ב-2008

במהלך 2008 עמדה ירושלים במרכז הדיונים בין ישראל לרשות הפלשתינאית, וחזרה למוקד סדר היום הציבורי והפוליטי. בוועידת אנאפוליס, אותה קידם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התחדש המשא ומתן על הסדרי הקבע לגבי כל נושאי הליבה. אולם בניגוד לדיונים שהתקיימו בעבר על הסדר הקבע, הקפידו הצדדים באנאפוליס לנהל את הדיונים בחשאי, הרחק מזרקורי התקשורת. הדבר סייע לראש הממשלה אולמרט לשמר את הקואליציה השבירה שלו, כיוון שהשיחות בעקבות אנאפוליס נראו בלתי מציאותיות בעיני רבים.

חלוקתה מחדש של ירושלים הנה נושא שנוי במחלוקת בקרב הציבור בישראל, למרות שסקרי דעת קהל מצביעים על התנגדותו של רוב הציבור בישראל לחלוקה מחדש של ירושלים.¹ ביוני 2007 חגגה ישראל יובל 40 לאיחוד העיר שהחל בתקופתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול. מאז, רוב ראשי הממשלה בישראל, כולל יצחק רבין המנוח, עמדו על כך שירושלים חייבת להישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל - וזאת בד בבד עם קידום תהליך השלום בין ישראל לבין שכנותיה.

בחודשים האחרונים נשמעו בתקשורת דיווחים שיצאו מממשלת אולמרט לגבי חלוקתה מחדש של ירושלים. אולמרט בעצמו בישר לג'רוזלם פוסט באחד בינואר, 2008: "העולם המפגין ידידות כלפי ישראל...שתומך בה באמת ובתמים, כאשר הוא מדבר על העתיד הוא מדבר על ישראל במונחים של גבולות 67'. הוא מדבר על חלוקתה של ירושלים". אולמרט דיבר על הצורך שהישראלים "יפנימו" אותן עמדות בינלאומיות. מהלכים אלו נתמכו בפרשנויות שהועלו בשיח הציבורי, שעל פיהן אחדותה של ירושלים הפכה לסיסמה שחוקה, וכי "כולם יחלקו את ירושלים".² רק מעטים העלו בדעתם לברר מהן זכויותיה של ישראל על פי המשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם בסוגיה הזו.

דמוגרפיה וביטחון

חיים רמון, המשנה לראש הממשלה, שפך אור על פרטיהן של תוכניות אחדות הנידונות על ידי הממשלה. רמון המליץ להעביר את השכונות הערביות בירושלים לרשות הפלשתינאית והזכיר במפורש את שכונת שועפאת. באשר לעיר העתיקה ול"אגן הקדוש" תמך רמון בהקמת "משטר מיוחד", כאשר הכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה ייוותרו בידי ישראל.³ לא היה קונצנזוס בממשלה בנושא ירושלים; שרת החוץ ציפי לבני לא הביעה תמיכה בעמדות רמון והשר שאול מופז התנגד בגלוי למהלכים הללו. מקורות אמריקנים דיווחו במהלך השיחות בין ישראל לבין הפלשתינאים בוושינגטון בסוף יולי 2008 כי סלע המחלוקת בין שני הצדדים נותר נושא ירושלים.⁴

מעבר להתנגדות של רוב חד־משמעי בקרב הציבור למהלכים הללו, שנזכרה לעיל, יש לציין כי גם בכנסת לא היה רוב לחלוקת ירושלים. ראש האופוזיציה, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, היה נחרץ בנושא זה. ח"כ ישראל כ"ץ מהליכוד, שלח מכתב לנשיא ג'ורג' בוש לאחר כינוס ועידת אנאפוליס, שכלל רשימה של שבעים חברי כנסת, שהסתייגו מכל שינוי בגבולותיה הנוכחיים של ירושלים. הם עמדו על כך שרק ברוב מיוחס של הכנסת ניתן יהיה לקבוע שינויים בשטח הריבוני של ישראל בעיר. הרשימה כללה ארבעה־עשר חברים ממפלגתו של ראש הממשלה אולמרט, מפלגת קדימה, כל חברי מפלגת ש"ס, ומפלגת הגימלאים - שני האחרונים מרכיבים חשובים בקואליציה.

באוקטובר 2007 נדמה היה שאולמרט מעניק מידה של גיבוי לעמדות רמון, כאשר פקפק בצורך לכלול בתוך ירושלים את שכונות שועפאת, סאווחרה וּולאג'ה. הוא ביטא בכך את התחושה הרווחת בקרב חוגים פוליטיים מסוימים בישראל ולפיה ירושלים כבר מחולקת בפועל היות שתושביה היהודים מדירים את רגליהם מהשכונות הערביות (יש לציין שרק בישראל מעלים על הדעת כי ריבונות נקבעת על פי דפוסי התנועה בכבישים; גם בערים רבות אחרות בעולם ישנם אזורים שבהם אנשים מעדיפים שלא לבקר מחשש לביטחונם, עם זאת אין מציעים להתנתק מהם מבחינה מדינית).

כתוצאה מהצעות אלו, רוב הדיון שהתנהל ב־2008 סביב חלוקתה מחדש של ירושלים התמקד בדמוגרפיה ובביטחון. הכול מסכימים כי השיעור היחסי של האוכלוסייה היהודית בירושלים פחת בשנים האחרונות: ב־1967 היוו היהודים 74 אחוז מאוכלוסיית העיר, אולם עד שנת 2006 הצטמק הרוב היהודי ל־66 אחוז. אלו המציעים לנתק את השכונות הערביות מירושלים סברו בעליל שהדבר ישפר את מעמדם הדמוגרפי של היהודים בירושלים.

אולם המבקרים את רעיון חלוקת ירושלים הצביעו על העובדה שהבעיה הדמוגרפית בירושלים איננה נובעת משיעורי ילודה גבוהים יותר אצל הערבים, היות שבשנים האחרונות הצטמצם מאוד הפער בין שיעור הפִּריון בקרב נשים יהודיות וערביות. הגורם המרכזי המשפיע על המאזן הדמוגרפי הוא הגירת יהודים מירושלים. הדרך לצמצם את ההגירה היהודית השלילית היא הגדלת מלאי הדיור לזוגות צעירים ויצירת מקומות עבודה.⁵ אולם אין כל קשר בין בניית דירות ואספקת תמריצים לתעשייה ולתעסוקה או השלמת סלילת מסילת הרכבת המהירה בין ירושלים ותל־אביב, לבין התהליך המדיני בנושא ירושלים.

אדרבה, ניתן לטעון שהחמרת המצב הביטחוני בירושלים כתוצאה מחלוקתה מחדש של העיר, תגביר את המגמה של עזיבת יהודים. כפי שציין נדב שרגאי, בשנת 1949 עת נחלקה ירושלים בפעם הראשונה, היגרו ממנה 25,000 יהודים - רבע מאוכלוסייתה היהודית - אשר מצאו את עצמם בשכונות ספר מול הלגיון הערבי. ניתן לצפות לעזיבה מסיבית דומה של יהודים במקרה שיימסרו שכונות ערביות כגון שועפאת לידי הרשות הפלשתינאית.

צעד כזה יביא את אוכלוסיית שכונות הקצה היהודיות לטווח הצלפים הפלשתינאים, שכן שועפאת נמצאת במרחק של 500 מטר בלבד מהגבעה הצרפתית ומפסגת זאב; עיסאוויה מרוחקת 75 מטרים מהר הצופים והאוניברסיטה העברית. סוואחרה וג'בל מוכבר כמעט נושקות לתלפיות מזרח. החששות הביטחוניים אינם מוגזמים לאור ירי תדיר של צלפים פלשתינאים בשנים 2002-2000 על שכונת גילה בדרום ירושלים מבתיה של בית ג'אלה - הנמצאת במרחק של בערך 400 מטר מגילה.

אלו שתמכו בהתנתקות מהשכונות הערביות בירושלים רתמו לעניינם את ההסלמה שחלה ב־2008 במעורבותם של ערביי ירושלים בפיגועי טרור. ב־29.7.2008, לאחר רצח תלמידי ישיבה בישיבת מרכז הרב ושני פיגועי הטרקטור במרכז ירושלים, הצהיר ראש הממשלה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "מי שחושב שאפשר לחיות עם 270 אלף ערבים בירושלים, שייקח בחשבון שיהיו עוד בולדוזרים ומשאיות וכדומה שיעשו פיגועים".⁶

מדברים אלו השתמע כי הדרך היחידה העומדת בפני ישראל להתמודד עם טרור שמקורו באזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים היא - ויתור על שטחים אלה. זהו תקדים מסוכן לאזורים אחרים בישראל - אם בנגב ואם בגליל. ח"כים מהאופוזיציה הגיבו באזהרה כי החמאס יתפוס כל שטח שממנו תיסוג ישראל. הניסיון שהצטבר בדרום הארץ מוכיח את יכולתו של החמאס לייצר טילי קסאם תוצרת בית. במקרה של נסיגה ישראלית לא תהיה כל דרך למנוע את העתקת שיטות הייצור של נשק תלול־מסלול מעזה לכפרים בירושלים. על כן יש הטוענים כי חלוקת ירושלים תהפוך טרור של טרקטורים לטרור של טילים, בהיעדר חופש פעולה ביטחוני של ישראל בשטח.

על אף סיכונים ביטחוניים אלו, אישש אולמרט את הרמזים שהושמעו במהלך כהונתו כאשר הביע תמיכה מפורשת בחלוקה מחדש של ירושלים בריאיון פרידה בידיעות אחרונות ב־29 בספטמבר 2008.

לאור הוויכוח הפוליטי בתקופת ממשלת אולמרט יש לשקול בזהירות את שאלת ירושלים על כל היבטיה בטרם יינקטו יוזמות חדשות בעתיד. הדבר מחייב הבנת זכויותיה המשפטיות וההיסטוריות של ישראל וכן התמצאות בפרטי המגעים שנוהלו בעבר. כמה משקיפים מנוסים בצד הישראלי סברו שצוותו של אולמרט פועל על בסיס שיחות קמפ־דיוויד וטאבה משנת 2000 ותחילת 2001.⁷ רק מתי מעט זכרו שהמטה הכללי של צה"ל קבע כבר בשנת 2000 - שמתווה קלינטון אינו תואם את צורכי הביטחון של ישראל ועלול להוות סיכון ביטחוני. על כן יש צורך בהכרת הניסיונות למשא ומתן שנערכו בעבר, בטרם תבחר ממשלה כלשהי להעלות את נושא ירושלים מחדש על שולחן הדיונים.

ירושלים והמקומות הקדושים

השאלות הדמוגרפיות והביטחוניות הקשורות בחלוקתה של ירושלים אינן השיקולים היחידים האמורים לקבוע את עתידה הפוליטי של העיר. חלק נכבד מהקהילה הבינלאומית כורך בין נושא ירושלים לסוגיית מעמדם של המקומות הקדושים החשובים ביותר בעולם, שאלת ההגנה עליהם, והשמירה על חופש הפולחן וחופש הנגישות למאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות. ספר זה מתמקד בעיקר בהיבט זה של נושא ירושלים אשר בלט במיוחד בתקופת ועידת קמפ־דיוויד וימשיך ללוות כל משא ומתן עתידי על הסדר הקבע.

יש לזכור כי בין השנים 1967-1948 נחסמה הגישה ליהודים לכותל המערבי ולעיר העתיקה בכלל, שהיו תחת שלטון ממלכת ירדן. מעל לחמישים בתי כנסת ברובע היהודי נהרסו או חוללו על ידי הירדנים. על כן, על ישראל להציג את עצמה באופן נחרץ וחד־משמעי כגורם היחידי המסוגל לשמור על מעמדה של ירושלים כעיר חופשית לבני כל הדתות. הצהרת בית הנבחרים האמריקני מ־7 ביוני, 2007, המברכת את ישראל על ארבעים שנות איחודה של העיר, שיבחה במפורש את ישראל על כיבוד זכויותיהם של כל הקבוצות הדתיות. הטענה העולה בספר זה היא שהמקומות הקדושים ברחבי המזרח התיכון איבדו לאחרונה את החסינות שהוענקה להם בעבר, כפי שהוכח שוב ושוב באירועים שונים, וסביר להניח שהם יהפכו שוב ליעד למתקפה במקרה של נסיגה ישראלית מירושלים.

המאבק הנוכחי על ירושלים כולל מתקפה שיטתית של דוברים פלשתינאים המנסים למחוק כל זכר לנוכחות היהודית ההיסטורית בעיר. מעבר למאמצים הפיזיים שמשקיע הווקף המוסלמי להשמדת פריטים ארכיאולוגיים על הר הבית, שם הוא נהנה מסמכות שיפוט מנהלית, הולכת ומתפשטת מגמה אינטלקטואלית ברחבי העולם הערבי לכפור בעצם קיומה של מלכות ישראל הקדומה ובקיומו של בית המקדש בפרט. הרעיונות הללו אף הצליחו לחדור לעולם האקדמי המערבי כולל גם לאוניברסיטאות יוקרתיות. למרבה הצער, ישראלים רבים טרם ביקרו בירושלים ואינם מודעים להיסטוריה שלהם.

המערכת המדינית על ירושלים: נושא רב-תחומי

לא תמיד עלה בידם של דוברים ישראלים לסתור בהצלחה את הטענות הללו. על אף שסקרי דעת קהל מצביעים על התנגדותו של רוב הציבור בישראל לחלוקתה מחדש של ירושלים, ברור כי לחלק ניכר מהציבור אין כיום שמץ של מושג מה בדיוק עומד על כף המאזניים. כל עיסוק רציני ומציאותי בשאלת ירושלים מחייב הבנה עמוקה בארכיאולוגיה, בדת, במשפט בינלאומי ובדיפלומטיה. כל הנושאים הללו הִנם חלק מהוויכוח הפוליטי הנוכחי ונודעת להם חשיבות עליונה גם לגבי המאבק הבינלאומי סביב עתידה של ירושלים.

ישראל שואפת להגיע להסדרים יציבים עם שכנותיה. בכל משא ומתן עתידי בנושא ירושלים, לא ניתן להתעלם מהמציאות המזרח תיכונית הקשה שבה נמצאת ישראל, כאשר מצד אחד קבוצות סוניות קיצוניות מאל־קאעידה ועד לאחים המוסלמים, ומן הצד השני איראן השיעית, מנסות להפיץ את חוסר הסובלנות הדתית מבית מדרשן. חלק מאלו בצד הישראלי התובעים חזרה לקווי 67' בירושלים מושפעים מזיכרון נוסטלגי לגבי היציבות ששררה בצדה המזרחי של ירושלים בתקופה הירדנית תחת שלטונו של המלך חוסיין, על אף שהדבר היה כרוך בשלילת זכויותיהם של היהודים. הנוסטלגיה מתעלמת מהתפשטותו של האיסלאם הקיצוני והשלכותיו הביטחוניות לעתידה של ירושלים. אם מציאות זאת לא תובן כראוי, משא ומתן על ירושלים, שיביא לחלוקתה עלול להוביל לתוצאות חמורות בעלות השלכות כלל עולמיות.

על פי כל האינדיקציות תישאר ירושלים נושא מרכזי בכל תרחיש מדיני אפשרי בשנים הבאות הן מבחינה בינלאומית והן מבחינה פנימית. הנשיא האמריקני הנבחר, ברק אובמה, הצהיר במהלך המרוץ לנשיאות, בוועידת אייפק (4.6.2008) כי ירושלים "תישאר בירת ישראל והיא חייבת להיות מאוחדת", אך למחרת הבהיר ב־סי.אן.אן, שמעמד הקבע של ירושלים ייקבע במשא ומתן בין הצדדים. עם זאת עצם העלאת נושא ירושלים במהלך הבחירות בארה"ב מצביע על כך, שעל פי תפיסת יועציו של אובמה, גורלה של בירת ישראל עדיין נותר נושא חשוב עבור מצביעים יהודים ואחרים.

כמו כן, ירושלים חזרה להיות נושא מרכזי במשא ומתן הקואליציוני באוקטובר 2008 בין יו"ר קדימה, שרת החוץ, ציפי לבני, לבין מפלגת ש"ס. סירובה של לבני למסור לש"ס מכתב התחייבות בנושא זה היווה אחד הגורמים לכישלון נסיונותיה להרכיב קואליציה וסלל את הדרך לבחירות חדשות.

כל ממשלה עתידית בישראל אשר תרצה להגן על האינטרסים של ישראל בירושלים, תצטרך לנהל מערכה מדינית עיקשת בפני הקהילה הבינלאומית. אולם כיום קיימת אסימטריה בין דרכי הפעולה המדיניות של הפלשתינאים וישראל: בעוד שהפלשתינאים מציגים תביעות מפורטות הכוללות מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, חוזרת ישראל ומעלה דרישות עמומות יותר כמו הרצון להסדר מדיני ללא פירוט. ספר זה מיועד, בין היתר, לספק את המיפרט הדרוש להבנת זכויותיה ותביעותיה של ישראל לגבי בירתה ההיסטורית.

הערות

1. ב־09.10.2007, פורסם בידיעות אחרונות סקר שערך מכון 'דחף' בנושא עמדות הציבור היהודי לגבי חלוקת ירושלים. על פי תוצאות הסקר, רוב משמעותי של 63% שלל פשרה ישראלית כלשהי בירושלים. לשאלה האם במסגרת הסדר הקבע צריכה ישראל להעביר שכונות ערביות במזרח ירושלים לריבונות פלשתינאית, השיבו בשלילה 68% מן הנשאלים.

סקר אחר שנערך על ידי מכון מדגם בתאריכים 22-23/10/2007 מראה את התוצאות הבאות: לשאלה האם תמורת הסכם קבע עם הפלשתינאים והודעה על סיום הסכסוך עם העולם הערבי ישראל צריכה או לא צריכה להסכים לחלק את ירושלים בין ישראל לבין המדינה הפלשתינאית? בקרב האוכלוסייה היהודית 72.6% ענו שישראל לא צריכה לחלק את ירושלים לעומת 23.8% ענו שישראל צריכה להסכים לחלוקה של ירושלים. בקרב כלל האוכלוסייה הישראלית (כולל האוכלוסייה הערבית) 67.2% ענו שישראל לא צריכה לחלק את ירושלים לעומת 29.4% שענו שישראל צריכה להסכים לחלוקת העיר.

2. מאמר מערכת, הארץ, 12.9.2008.

3. "Ramon says Jerusalem will be on table", Jerusalem Post, 7.10.2007.

4. קול ישראל, רשת ב, 31.07.2008.

5. נדב שרגאי, ירושלים - סכנות החלוקה, חלופה להיפרדות משכונות ערביות: התמודדות אחרת עם הבעיה הדמוגרפית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2008.

6. שחר אילן, "אולמרט: לא יהיה הסכם על ירושלים השנה", הארץ, 29.7.2008.

7. ריאיון עם יוסי ביילין, בתוכנית "מה בוער" עם רזי ברקאי, גלי צה"ל 14.07.08.

הקדמה

המאבק על האמת ההיסטורית

גורלה של ירושלים עמד להיחרץ ביולי 2000, כאשר עתידה של העיר העתיקה הונח לראשונה על שולחן המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינאית. הנשיא ביל קלינטון כינס בקמפ־דיוויד ועידה מרתונית בת 15 יום, במטרה לפתור - אחת ולתמיד - את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הישראלים והפלשתינאים הסתגרו באתר הנופש הנשיאותי במרילנד, תחת מסכת לחצים קשה על מנת להגיע להסכם סופי. סיכויי ההצלחה המדינית של הוועידה היו קלושים. היחסים בין המנהיגים, אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, ויאסר ערפאת, ראש אש"ף, היו על גבול העוינות, וההכנות שקדמו לוועידת הפסגה היו לא מספקות.⁸ אף על פי כן, ברק הציע הצעה שלא תיאמן: הסכמה ישראלית לריבונות פלשתינאית על רוב שכונות מזרח ירושלים, על הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי בעיר העתיקה, ול"אפוטרופסות" על המקום הקדוש ביותר ליהדות, הר הבית.⁹ מאז השתלט צה"ל על העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, לא הציע אף ראש ממשלה ישראלי לחלק את העיר מחדש. עתה הדבר עמד לקרות.

נכונותו של ברק לחלק את העיר העתיקה היתה מפתיעה במיוחד, בשל העובדה שזהו לִבה הרוחני של בירת ישראל. העיר העתיקה - מובלעת מוקפת חומות - במזרחה של העיר משתרעת על שטח של כקילומטר רבוע, והיא מחולקת לארבעה רובעים: לרובע יהודי, מוסלמי, נוצרי וארמני. מצויים בתוכה אחדים מהמקומות הקדושים ביותר לשלוש הדתות המונותיאיסטיות העיקריות. הר הבית הוא המקום הרגיש ביותר. הר הבית, המשתרע על כ־140 דונם, הוא מקומו של בית המקדש הראשון שבנה שלמה במאה העשירית לפנה"ס ושעמד על תילו עד לחורבן שהמיטו הבבלים על העיר, בשנת 586 לפנה"ס. הבית השני הוקם באותו מקום בעקבות הכרזת כורש שאפשרה לגולי בבל לשוב לציון, וניצב שם משנת 515 לפנה"ס עד להחרבתו על ידי הרומאים, בשנת 70 לספירה. הר הבית הוא כיום מחוץ לתחום לתפילות יהודיות הן ביחידות והן בציבור, ויהודים דתיים רבים נמנעים מלעלות להר מסיבות דתיות הנובעות מקדושתו היתרה. תפילות ציבור נערכות ליד הכותל המערבי, שאינו אלא קיר תמך של מתחם הר הבית מתקופת בית שני. רחבת התפילה ממוקמת אם כן מחוץ להר הבית ולמרגלותיו.

הר הבית הוא המקום השלישי בקדושתו למוסלמים, המכנים אותו אל־חרם אל־שריף. עומדים עליו שני אתרים קדושים לאיסלאם; הראשון, כיפת הסלע, נבנה בשנת 691, ובתוכו הסלע הקדוש שלפי המסורת המוסלמית, ממנו עלה מוחמד לשמים כדי לקבל מאללה את מצוות התפילה. האתר השני הוא מסגד אל־אקצא, המסגד הגדול ביותר בירושלים, שבנייתו הסתיימה בשנת 705. לא רחוק מהר הבית, ברובע הנוצרי, ניצבת כנסיית הקבר הקדוש. הכנסייה המקורית נבנתה בתחילת המאה הרביעית, על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס, במקום שבו על פי המסורת ישו נצלב, נקבר וקם לתחייה. הכנסייה נערצת בשל כך על חלקים גדולים בעולם הנוצרי, ומהווה אתר חשוב לעלייה לרגל.

כאשר הציע ברק את חלוקתה מחדש של העיר בקמפ־דיוויד, רוב הישראלים זכרו עדיין כי לאחר שהלגיון הירדני כבש את ירושלים המזרחית ב־1948, הוא גירש לחלוטין את האוכלוסייה היהודית מהעיר העתיקה. הרובע היהודי הועלה באש, בתיו נבזזו, ועשרות בתי כנסת נהרסו או חוללו. מצבות רבות מבית הקברות היהודי העתיק על הר הזיתים נעקרו ממקומן ונבנו בהן בתי שימוש. ב־19 השנים הבאות מנעו הירדנים מהיהודים גישה אל המקומות הקדושים להם, לרבות הכותל המערבי, למרות הסכמים מפורשים בנידון. הירדנים אף מנעו ממוסדות נוצריים לרכוש קרקעות, והגבילו באופנים שונים את זכויות הקהילה הנוצרית בירושלים, שהלכה והתמעטה ביותר מ־50 אחוזים תחת שלטונם. עם איחוד העיר ב־1967, החליטה ישראל על אימוץ מדיניות חדשה - היא חקקה חוק המגן על המקומות הקדושים לכל הדתות, והבטיחה גישה חופשית אליהם לכל המתפללים.¹⁰

ברק ראה עצמו כממשיך דרכו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. יש לזכור כי רבין הצהיר באוקטובר 1995, שנתיים לאחר חתימת הסכם אוסלו, כי על ירושלים להישאר תמיד בירתה המאוחדת של ישראל. הוא הכריז על כך בנאום האחרון שנשא בכנסת, חודש לפני הירצחו. רבין נולד בירושלים, ופיקד על כוחות צה"ל המנצחים שאיחדו את העיר ב־1967. הוא הבין שרק ישראל תוכל להבטיח את החופש הדתי בירושלים. עמדתו של רבין בנוגע לירושלים המאוחדת, שנהנתה במשך שנים מתמיכה מקיר לקיר של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית כאחד בוושינגטון, אושרה על ידי הסנאט האמריקני ב־1995 בחוק השגרירות בירושלים, שהתקבל ברוב מכריע של 93 בעד ו־5 נגד. בין המובילים את הקמפיין להעברת החוק היו שני מנהיגי המפלגות בסנאט, הרפובליקני בוב דול, והדמוקרט טום דאשל - שני פוליטיקאים שלא הגיעו להסכמה כמעט בשום נושא אחר. החקיקה קבעה, בין היתר, שירושלים חייבת להישאר מאוחדת כבירת ישראל. דומה היה כי מעמדה של ירושלים אינו נתון לערעור. אולם עתה, עם ההצעות שנשמעו בקמפ־דיוויד, היתה לפתע בהישג ידו של ערפאת יותר ממחצית העיר העתיקה של ירושלים.

ברק ניהל משחק שחמט דיפלומטי מסוכן כשעל כפות המאזניים מונחות מורשת רבין וההיסטוריה של עמו שלו. הצעתו לערפאת איננה מובנת כלל, שהרי קודם לכן קיבל מידע מראשי מערכת הביטחון, כי לערפאת אין כל כוונה להגיע להסכם שלום. נוסף על כך, איומים לפתוח באינתיפאדה חדשה ריחפו באוויר. סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של קלינטון, נשא נאום בתל־אביב חודשיים לפני קמפ־דיוויד, והזהיר כי כישלון לקדם את תהליך השלום יוביל כנראה לעימות מזוין; ואכן, בעוד ברגר מדבר, פרצו עימותים אלימים בין פלשתינאים לחיילים ישראלים. יתר על כן, מנגנון ההכוונה הפוליטית של הרשות הפלשתינאית ניהל מחנות קיץ שבהם, לדברי הניו יורק טיימס, עשרות אלפי צעירים פלשתינאים "התאמנו בחטיפות, מארבים ושימוש בנשק התקפי".¹¹ קשה לומר שהאווירה בקרב הפלשתינאים נטתה לשלום.

זאת ועוד; נוכח הוויתורים חסרי התקדים שתכנן בקמפ־דיוויד, איבד ברק את הרוב הפרלמנטרי בישראל. השר נתן שרנסקי, שהחזיק מעמד תשע שנים בכלא סובייטי, כשהוא נאחז ללא הרף באמרה היהודית העתיקה "לשנה הבאה בירושלים", הוביל מרד כנגד ברק. שלוש מפלגות נטשו את הקואליציה של ברק, ואפילו שר החוץ שלו עצמו, דוד לוי, סירב ללוות אותו לקמפ־דיוויד, והתפטר זמן קצר לאחר ועידת הפסגה. טיסתו של ברק לוושינגטון נדחתה בגלל הצבעת אי־אמון בממשלתו שנערכה זמן קצר לפני המראתו. וכך כינס קלינטון ועידת פסגה בנושאים גורליים שהרבה הונח בה על כף המאזניים, כשלשותפו הישראלי לא היה כלל מנדט לוותר על חלקים מבירת ישראל.

מה היו אפוא כוונותיו האמיתיות של ברק שנותרו תעלומה במידה רבה? מחד גיסא, אילו נענה ערפאת להצעותיו, היה ברק מביא לעם בישראל הסכם שלום היסטורי המסיים, פורמלית, את הסכסוך הערבי-ישראלי. בתנאים אלו היה ברק מוצא עצמו בעמדה חזקה שתאפשר לו להכריז על בחירות חדשות. מאידך גיסא, ברק העריך שסירוב ערפאת יחשוף אותו קבל העולם כולו כמכשול העיקרי לשלום כולל במזרח התיכון. ברק ניסה לבצע ניהול סיכונים בכך שהגיש את הצעותיו לערפאת בעקיפין דרך צד שלישי, באמצעות קלינטון, כדי למנוע את הפיכתן להתחייבות ישראלית לוותר על ירושלים. הוא הסתמך על כך שהמשא ומתן התבסס על העיקרון ש"דבר אינו מוסכם עד שהכול מוסכם". סירוב פלשתינאי להצעה חסרת התקדים של ישראל בקמפ־דיוויד, היה אמור להוריד אותה מהשולחן, תיאורטית לפחות.

בסופו של דבר הסתיימה ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד בכישלון מוחלט, לאחר שערפאת דחה את גישושיו של ברק. ואולם גורלה של ירושלים עדיין היה מוטל על כף המאזניים בשארית תקופת כהונתו של קלינטון. בשבועות האחרונים לכהונתו, פעל קלינטון על פי בקשות הפלשתינאים והכין "הצעות גישור" בכל הנושאים השנויים במחלוקת, וירושלים בכללם. בנובמבר 2000, יומיים אחרי בחירתו של ג'ורג' בוש, הכריז קלינטון החבול: "נותרו לי עשרה שבועות עד תום כהונתי, וברצוני לנצל פרק זמן זה בכדי להשיג הסכם מקיף, הסכם היסטורי".¹² זמנו של קלינטון הלך ואזל, ונציגיו במשא ומתן עמלו בקדחתנות כדי להבטיח ששמו ייזכר בהיסטוריה, בין היתר בזכות הסכם שלום רב חשיבות. בהילות זו עמדה להשפיע על גורלה של ירושלים, מפני שעמדותיה של ישראל במשא ומתן נשחקו שוב ושוב עם כל סיבוב של המשא ומתן.

מאמצי השלום של קלינטון היו מנותקים לחלוטין מהאירועים בשטח. ב־29 בספטמבר 2000, כחודש אחרי שהסתיימה ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד, ניצל ערפאת ביקור שערך אריאל שרון, שהיה אז ראש האופוזיציה, בהר הבית, כתירוץ לפתיחת התקוממות ארוכה ואלימה. הפגנות הפלשתינאים בתגובה לביקורו של שרון, הותירו למעלה מעשרים שוטרים ישראלים פצועים. למחרת היום התאספו יותר מ־22 אלף מתפללים פלשתינאים לתפילות יום השישי בהר הבית. חקירה שלאחר מעשה העלתה שפרובוקטורים פלשתינאים הסיתו מתפללים לתקוף באבנים - שהוכנו מבעוד מועד - את המתפללים היהודים בכותל המערבי למרגלות ההר.¹³ היה זה ערב ראש השנה, ומשטרת ישראל נאלצה לפנות את רחבת הכותל המערבי הגדושה מתפללים, שספגה מטר סלעים ואבנים.

ערפאת כינה את מלחמתו החדשה אינתיפאדת אל־אקצא. השם היה מטעה במכוון, והשתמע ממנו כאילו מסגד אל־אקצא על הר הבית נמצא בסכנה. כינוי זה שיקף גם מאמץ לגייס את הפלשתינאים ולאותת לעולם הערבי הרחב יותר על תחילת המערכה לכיבוש ירושלים. רדיו פלשתין של אש"ף קרא לפלשתינאים למהר ולהגן על הר הבית, ואילו החמאס, ארגון הטרור שהחל את דרכו כסניף של האחים המוסלמים הפונדמנטליסטים (חמאס נותר שלוחה רשמית של האחים המוסלמים בפלשתין), הפיץ כרוזים באותה הרוח. מאותו יום ואילך היו תושבי ישראל יעד מרכזי לגל התקפות בלתי פוסקות של צלפים, רקטות ופיגועי מחבלים מתאבדים פלשתינאים.

הפלשתינאים טענו כי האלימות פרצה כתגובה ספונטנית על ביקורו של שרון בהר הבית. אבל עימאד פלוג'י, שר התקשורת של ערפאת, הודה בגלוי לעיתון ערבי המופיע בלבנון על אופיה המתוכנן והמאורגן של המערכה: "כל מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו המגונה של שרון במסגד אל־אקצא טועה", הכריז. "האינתיפאדה תוכננה מראש, מאז חזרתו של הנשיא ערפאת מהמשא ומתן בקמפ־דיוויד".¹⁴ בגל המתקפות הפלשתינאיות היו המקומות הקדושים ליהודים בגדר מטרות עדיפות. לאחר חילופי יריות סביב קבר יוסף נסוגו הכוחות הישראלים מהאזור ב־7 באוקטובר, לא לפני שקיבלו את הבטחתם של קציני משטרה פלשתינאים כי יגנו על הקבר. עם נסיגת הכוחות נעמדו השוטרים הפלשתינאים בצד והתבוננו כיצד בזז האספסוף הפלשתינאי, חילל את מקום התפילה והחריב אותו.¹⁵ רבים מהשוטרים הפלשתינאים הצטרפו לחגיגה. ערפאת ניהל מלחמה שכללה רגימת מתפללים יהודים באבנים ליד הכותל המערבי והרס מקומות קדושים. האם ניתן היה לבטוח באדם שזו דרכו כי יגן על המקומות הקדושים לשלוש הדתות הגדולות בירושלים?

מדוע ביקש הצוות של קלינטון לחלק את ירושלים

מה הניע את ממשל קלינטון, בתנאים אלה, להמשיך ולקדם הצעות חדשות, ואפילו דרמטיות יותר, לחלק את ירושלים? יש הטוענים שמהלך זה הונע אך ורק מתוך דאגה למורשתו של קלינטון. הנשיא קשר עוד קודם לכן את יוקרתו כנשיא בתהליך השלום במזרח התיכון. ב־13 בספטמבר 1993 עמד קלינטון עם רבין, שהיה אז ראש ממשלת ישראל וערפאת, יו"ר אש"ף, על מדשאת הבית הלבן, וכרך את זרועותיו סביבם בחיבוק מביע הערכה כשהשניים לחצו ידיים. הטקס המפורסם סימל את הסכמתם של שני הצדדים להצהרת העקרונות. החתימה על המסמך, שעוּבּד בחשאי בנורווגיה בתשעת החודשים הקודמים על ידי נציגי ישראל והפלשתינאים, פתח את תהליך השלום של אוסלו. בשבע השנים שלאחר מכן השקיע קלינטון מאמצים מדיניים עצומים בתהליך הזה. אין ספק שעתה הוא שאף לעשות ככל יכולתו למנוע את התמוטטותו המוחלטת.

למען ההגינות יש לציין שקלינטון לא יזם את המפגש בקמפ־דיוויד; היה זה ברק שחזר והתעקש על כינוס ועידת הפסגה, על אף הסיכונים הרבים הכרוכים בו. מעורבותו של קלינטון כמארח, היתה בתחילה מהוססת למדי, מתוך חשש לפגיעה ביוקרת ארצות הברית במקרה של כשלון הוועידה. על פי הנוהל הדיפלומטי, נשיא ארצות הברית מצטרף למשא ומתן לעשיית שלום רק לאחר שהצדדים גישרו כבר על רוב חילוקי הדעות ביניהם. ואולם על אף הפערים העצומים שנותרו ערב ועידת קמפ־דיוויד, ננעלו קלינטון וברק בחיבוק דיפלומטי הדדי גם כאשר לכל אחד מהם היו ספקות רציניים בנוגע למידת התבונה שבהמשך התהליך. בעיני מרבית חברי צוות השלום של קלינטון, השגת הסכם שלום - כל הסכם שלום שהוא - הפכה ליעד בפני עצמו.

לבד משיקולי היוקרה הנשיאותית, אין ספק שהיו גם שיקולי מדיניות שהניעו את מעורבותה של ארצות הברית. אסכולה אמריקנית אחת גרסה תמיד שהסכם שלום ערבי-ישראלי יהווה תרופת פלאים לבעיות האזור כולו, ממרוקו עד איראן. כך לדוגמה, תיארה מדלן אולברייט, מזכירת המדינה, את ויתוריו הראשונים של ברק על ירושלים בקמפ־דיוויד כלא פחות מאשר "פריצת דרך העשויה לשנות את עתידו של המזרח התיכון".¹⁶ מפעם לפעם הועלו גם האינטרסים של ארצות הברית; בתקופת אוסלו, טענו כמה ממעצבי המדיניות, שהשכנת שלום בין הערבים לישראל תסייע לארצות הברית להקים קואליציות ערביות להתמודדות עם המצב בעיראק ועם הסכנה האיראנית, הם דבקו בהשקפה זו בהסתמך על ההנחה המפוקפקת מאוד שמדינות ערב יסכימו לנוכחות צבאית אמריקנית - תוך שהן מסכנות את האינטרסים החיוניים שלהן - רק מפני שבעיותיהן הפנימיות טופלו על ידי ארה"ב.

סוגיה רלוונטית וחשובה לענייננו היא סוגיית הטרור. כמה פקידי ממשל אמריקנים בכירים, מחוץ לצוות השלום, קיוו כי בחודשי כהונתו האחרונים יתקוף קלינטון את אוסאמה בן־לאדן ואת אל־קאעידה. ריצ'רד קלארק, איש המועצה האמריקנית לביטחון לאומי, האחראי על הלוחמה נגד הטרור, סיפר לאחר מכן: "זמנו של ממשל קלינטון הלך ואזל. היתה צריכה להיות יוזמה ביטחונית לאומית אחת, אחרונה וגדולה, כניסיון אחרון להשיג הסכם ישראלי-פלשתינאי [ההדגשה שלי]".¹⁷ וכך נראה שקלינטון בחר לחזר אחרי ערפאת, במקום להעמיד את חיסול בן־לאדן בראש סדר העדיפויות שלו. באופן תיאורטי, לא היתה כל מניעה לבצע את שני הדברים גם יחד, אך כפי שמשתמע מדברי קלארק, כל ממשל חייב לבחור את הנושא העיקרי בו ימקד את מרב מאמציו. קלינטון הניח אפוא את כל כובד משקלו על תיווך בעסקה בין ערפאת לברק.

קלארק ניסה להצדיק את ההיגיון שמאחורי החלטת הממשל: "אילו יכולנו להשיג שלום במזרח התיכון, חלק ניכר מהתמיכה העממית באל־קאעידה וחלק ניכר מהשנאה כלפי אמריקה היו מתנדפים בן־לילה".¹⁸ ואולם הראיות התומכות בניתוח כזה היו קלושות. מעורבותה הגדולה של ארצות הברית בתהליך השלום בין הערבים לישראל מאז 1993 לא הפחיתה את שנאתו של אל־קאעידה כהוא זה; אדרבה, דווקא באותה התקופה הלכו והסלימו התקפות הארגון על אזרחי ארצות הברית על ידי פיגועים במדינות שונות מערב הסעודית ועד מזרח אפריקה. בייחוד יש לציין שחודשיים בלבד אחרי קמפ־דיוויד, תקף אל־קאעידה את אוניית הצי האמריקני Cole בתימן, וגרם למותם של 17 מלחים אמריקנים.

לאחר קמפ־דיוויד, בזמן שצוות השלום של קלינטון המשיך לקדם הצעות שלום חדשות תוך שהוא מחלץ מישראל ויתורים נוספים, המשיך אל־קאעידה לתכנן ולהתאמן לקראת הפעולה האולטימטיבית - ההתקפות ב־11 בספטמבר על ניו יורק ועל וושינגטון. לא היה כל מִתְאָם בין מאמצי ארה"ב לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לבין עיקור המוטיבציה של אל־קאעידה. ולמרות הכול, כמה פקידי ממשל המשיכו לקשר בין שתי הסוגיות, והתעקשו שוויתורים נוספים מצד ישראל יסייעו לשכך את להבות העוינות האנטי־מערבית, או לפחות להנמיך את עוצמתן.

ירושלים והמאבק נגד ישראל לא היו בלתי רלוונטיים בעיני אל־קאעידה ורשתות ג'יהאדיות אחרות גם אם לא היו בראש סדר העדיפויות שלהם, כפי שציין פרופ' ברנרד לואיס ב־1998.¹⁹ בעיני האסטרטגים המובילים את אל־קאעידה, יהיו שלבים אחרים הקודמים לג'יהאד נגד ישראל. כך לדוגמה, עבדאללה עזאם, מורהו הרוחני הפלשתינאי של אוסאמה בן־לאדן, טען בספרו From Kabul to Jerusalem כי שחרור אפגניסטן יבשר את המלחמה על ירושלים.²⁰

לאחר שעזאם נרצח, ב־1989, נעשה איימאן אל־זאוואהירי, ראש קבוצה ג'יהאדית מצרית, שהיה עתיד להתמנות לסגנו של בן־לאדן ב־1998, לאדם בעל ההשפעה האידיאולוגית הרבה ביותר על בן־לאדן. כמו עזאם, דחה גם אל־זאוואהירי את המאבק על ירושלים לעתיד הרחוק יותר. במאמר משנת 1995 שכותרתו היתה: "הדרך לירושלים עוברת דרך קהיר", טען אל־זאוואהירי כי על הג'יהאד העולמי להתחיל בהבסת המשטרים האנטי־איסלאמיים ברחבי העולם הערבי - ה"אויב הקרוב" כדבריו. ירושלים, "לא תיפתח [בפנינו] עד שננצח בקרבות במצרים ובאלג'יר ועד שקהיר תיפתח [בפנינו]".²¹

על אף הדאגות הגוברות מפני הטרור, המשיך קלינטון למקד את מרב תשומת לבו בתהליך אוסלו עד סוף כהונתו כנשיא. בשלהי דצמבר 2000 הציע לשני הצדדים, באופן לא רשמי, תוכנית מקיפה לפתרון "סוגיות הליבה" של הסכסוך. היה זה, לכאורה, לא יותר מאשר מתווה של פרמטרים אפשריים להסכם שלום. קלינטון חזר ודרש לחלק את העיר העתיקה בין ישראל לפלשתינאים, אבל הפעם הציע לפלשתינאים ריבונות על הר הבית, בניגוד להצעה המוגבלת יותר של אפוטרופסות שהועלתה בקמפ־דיוויד. הכותל המערבי יישאר תחת ריבונותה של ישראל, ואילו השליטה ברובע הנוצרי והאתרים הקדושים שבו, כגון כנסיית הקבר, תימסר לידי ערפאת.

גם בנוגע ליתר מזרח ירושלים, התקדם קלינטון מעבר להצעה לריבונות פלשתינאית על רוב השכונות, שהועלתה בקמפ־דיוויד. במקום זאת, הציע ריבונות פלשתינאית על כל השכונות המאוכלסות בפלשתינאים, וריבונות ישראלית על כל השכונות שבהן גרים יהודים.²² בהתחשב בדמוגרפיה של העיר, היתה התוכנית הופכת את ירושלים ללוח שחמט של ריבונויות, שבו שתי ממשלות שונות שולטות על המשבצות השחורות והלבנות. קלינטון הקציב לשני הצדדים ארבעה ימים לשקול את רעיונותיו. הוא הוסיף כי אם אחד הצדדים ידחה את הפרמטרים הללו, הם יוסרו מעל השולחן.²³ במכתב שכתב לקלינטון ב־25 בדצמבר 2000, דחה ערפאת את התוכנית תוך שהוא דוחה בכך אפילו ריבונות ישראלית על הכותל המערבי.²⁴ בתגובה הזמין קלינטון את ערפאת לוושינגטון להתייעצויות נוספות, תוך התעלמות מהתחייבותו הפומבית שלו עצמו לחדול מהיוזמה.

ב־2 בינואר 2001 דחה ערפאת, בבית הלבן, את תוכניתו של קלינטון פעם נוספת. ואולם קלינטון הותיר את ההצעה על השולחן, ואפילו פרסם את תוכנה, לראשונה, בנאום שנשא במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק, ב־7 בינואר 2001 - פחות משבועיים לפני סיום כהונתו. עם זאת, פרטי ההצעה הגיעו כבר קודם לכן לידיעת הציבור. בסוף דצמבר אמר הרמטכ"ל, רב־אלוף שאול מופז (לאחר מכן שר הביטחון), לקבינט הישראלי כי להערכתו המקצועית של המטה הכללי של צה"ל, יישום "הפרמטרים של קלינטון" יסכן את ביטחון ישראל. הערכה חמורה זו זכתה לכותרות בידיעות אחרונות, ב־29 בדצמבר 2000.

על אף ההסכמה המסויגת של ברק לתוכניתו של קלינטון, זכתה התוכנית לקיתונות של צוננים בציבור הישראלי. ב־8 בינואר התכנסו יותר מ־400 אלף תושבי ישראל למרגלות חומות העיר העתיקה, בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, במחאה על ההצעה לחלק את ירושלים. ואולם דומה כי ההנהגה הפוליטית הישראלית התעלמה מהתגובה הציבורית הזועמת כנגד המהלך הדיפלומטי שאותו הובילה. המשא ומתן צבר תאוצה משלו, בעוד ישראל חוצה בזה אחר זה את הקווים האדומים שהנחו עד אז את מדיניותה. כמה אנשי ממשל בישראל בחנו אף את האפשרות לגיבוש החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שתכלול חלקים מתוכניתו של קלינטון לגבי ירושלים, זאת על מנת להבטיח שהוויתורים של ברק יחושקו על ידי הארגון המוביל של הקהילה הבינלאומית.

ואולם בתוך שבועות ספורים התפוגג האיום על אחדותה של ירושלים - ולו גם באופן זמני. קלינטון הוחלף ב־20 בינואר 2001 על ידי הנשיא ג'ורג' בוש, שנמנע מלהמשיך במהלכיו הדיפלומטיים העקרים של קודמו. כעבור כשלושה שבועות, ב־7 בפברואר, נאלץ ברק להכריז על בחירות חדשות עקב אובדן הרוב הפרלמנטרי שלו, ממש לפני קמפ־דיוויד. את מקומו כראש ממשלה, תפס אריאל שרון. ממשל בוש הודיע לנציגיו של שרון כי רעיונותיו של קלינטון אינם תקפים עוד. ויתוריו של ברק לא היו מחייבים, כיוון ששום הסכמים לא נחתמו. בוש הביא עמו גישה חדשה לנושא. הוא לא יזמין את ערפאת לבית הלבן לפגישות חסרות תוחלת (על רקע התפקיד שמילא ערפאת במתקפת הטרור הפלשתינאית), בוש לא היה מוכן אפילו ללחוץ את ידו. אמת, בוש לא התחייב במפורש לשמור על ירושלים מאוחדת, אך ברור היה כי הוא נוטש את מורשת קמפ־דיוויד.

שרון נפגש לראשונה עם הנשיא בוש בחדר הסגלגל ב־26 ביוני 2001. השניים הסכימו ביניהם כי הפרמטרים של קלינטון לא יהיו נקודת המוצא למשא ומתן בעתיד. בוש קיבל את קביעתו של שרון שישראל לא תישא ותיתן תחת אש, והודיע לשותפו הישראלי שהוא אינו עומד לאכוף על ישראל תוכניות שלום מכבידות כלשהן. מעתה, לנוכח האינתיפאדה המשתוללת, ארצות הברית לא תחזר עוד כאחוזת דיבוק אחרי יאסר ערפאת. אשר לירושלים, שרון הציג לציבור ובשיחות פרטיות עמדה ישראלית חדשה וחד־משמעית: "ירושלים תישאר מאוחדת בריבונותה של ישראל".²⁵

הערות

8 אהרון מילר, איש מזכירות המדינה, סיפר לאחר מכן: "לגבי ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד, ניתן לומר ששום אווירה או סביבה לא היתה גרועה יותר לניהול פגישה בדרג גבוה בין הישראלים לפלשתינאים. ביולי 2000 שררה חשדנות גדולה מצד ברק וערפאת כתוצאה מהבטחות שהופרו, הסכמים שלא קוימו וכוחו של החלש לעומת כוחו של החזק בשטח. לדעתי זו לא היתה הזדמנות טובה לקיומה של ועידת פסגה בדרג גבוה". "Lessons of Arab-Israeli Negotiating: From Negotiations Look Back and Ahead," April 25, 2005, Middle East Institute, Washington, D.C.

9. Dennis Ross, The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004), 690.

10. Ruth Lapidoth and Moshe Hirsch, eds., Document 37, "Israel's Protection of the Holy Places Law, 5727-1967, 27 June 1967," The Jerusalem Question and its Resolution: Selected Documents (Dordrecht: Martinus Nijhoff Publishers, 1994), 169.

11. "Palestinian Summer Camp Offers the Games of War," New York Times, August 3, 2000. כיבוש ירושלים בכוח הזרוע עמד בראש מאמצי האינדוקטרינציה של המחנה; על פי המאמר, "רבים [ממשתתפי המחנה] ציפו לכך שבני דורם יהיו אלה שיטלו נשק נגד ישראל בעניין ירושלים". נער בן 15 אמר לטיימס: "אם נוכל לקבל את ירושלים ללא שימוש בנשק, זה יהיה טוב יותר. אבל אם צריך יהיה לשחרר את ירושלים בכוח הזרוע, אנו נהיה מוכנים לכך".

12. Madeleine Albright, Madam Secretary: A Memoir (New York: Miramax Books, 2003), 496.

13. State of Israel, Ministry of Foreign Affairs, Sharm El-Sheikh Fact-Finding Committee, "First Statement of the Government of Israel," December 28, 2000, 61-63.

14. Al-Safir, March 3, 2001 trans. MEMRI.

15. "Bus Shooting Caps Turbulent Day in Middle East," CNN.com, October 7, 2000.

16. שם.

17. Richard A. Clarke, Against All Enemies: Inside America's War on Terror (New York: Free Press, 2004), 224.

18. שם.

19. Bernard Lewis, "License to Kill: Usama bin Laden's Declaration of Jihad," Foreign Affairs, November/December 1998.

20. David Cook, Contemporary Muslim Apocalyptic Literature (Syracuse: Syracuse University Press, 2005), 174.

21. Montasser al-Zayyat, The Road to al-Qaeda: The Story of Bin Laden's Right-Hand Man (London: Pluto Press, 2004), 62.

22. ארי שביט, "סוף המסע", הארץ, 13 בספטמבר 2001.

23. Shlomo Ben-Ami, Scars of War, Wounds of Peace: The Israeli-Arab Tragedy (Oxford: Oxford University Press, 2006), 270.

24. Ross, 756.

25. "High Marks: Ariel Sharon Gets Warm Greetings from the White House, Congress and American Jews," Baltimore Jewish Times, March 23, 2001.

המשך בספר המלא