ג'ינקס 2 - הקסם של ג'ינקס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ינקס 2 - הקסם של ג'ינקס
מכר
מאות
עותקים
ג'ינקס 2 - הקסם של ג'ינקס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ג'ינקס 2 - הקסם של ג'ינקס

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ידע הוא כוח.
 
ג'ינקס יודע שביכולתו לחולל קסמים. אבל הוא אינו יודע מדוע איש זאב עם מחברת עוקב אחריו, ולמה השדונים סבורים שהוא ואדון העצמות הנורא קשורים באיזשהו אופן.
 
החיפוש של ג'ינקס אחר תשובות מביא אותו למדבר סמרה. שם, לפי דבריו של המכשף סיימון, הוא עשוי למצוא את הקסם העתיק שנדרש כדי להביס את אדון העצמות וכדי לאחד את תושבי האורוואלד. אבל ג'ינקס נקלע למזימה עתיקה שמסכנת את האורוואלד עוד יותר.
 
בספר ההמשך לג'ינקס, הגיבור הנועז של סייג' בלקווד נקרא להציל את האורוואלד. ככל שהוא לומד יותר, כך מתבהר לו שהמשימה הזאת תדרוש יותר מכוח קסם של שוליית מכשף, ובמהרה הוא יצטרך לקרוא לאורוואלד כולו לעזרה – מכשפות, אנשי זאב, מכשפים ועצים.
 
ג'ינקס היה רב מכר בעולם ובישראל, ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך.

פרק ראשון

1
מפגש בלי אנשי־זאב
 
 
ג'ינקס לא שנא בני אדם. לפעמים הוא פשוט היה צריך להתרחק מהם.
 
ברגע שהוא יצא מטווח השמיעה של היושבים סביב המדורה ונשם את עוצמתו הירוקה והעמוקה של היער, הוא שמע את קולו של עץ בודד.
 
תקוע. לכוד. הכול אבוד.
 
ג'ינקס מיהר אל תוך הצמחייה העבותה, עקף עצים אדירים מכוסים אזוב, מָעד על שורשים.
 
הקריאות הגיעו משתיל של אשור. עץ אורן גדול ממדים נפל ומעך את האשור על האדמה.
 
ג'ינקס תפס את האשור ומשך, אבל לא הצליח לשחרר אותו. הוא שמע אותו ממלמל בייאוש. אתה מחכה ומחכה להזדמנות כזאת, שעץ גדול ייפול כדי שתוכל לצמוח אל עבר השמש, ואז זה קורה. קשה להיות צעיר באוּרוואלד.
 
ג'ינקס כרך את זרועותיו סביב גזע האורן המחוספס והדוקרני וניסה להזיזו. הוא לא הצליח.
 
אה. כן. הוא קוסם.
 
ג'ינקס שאב את כוח החיים של האורוואלד דרך רגליו. האורן ריחף כמה סנטימטרים מעל לפני השטח.
 
חופשי! חופשי! אמר העץ הרך. אור שמש!
 
הוא הזדקף, ועליו ליטפו את פניו של ג'ינקס.
 
ג'ינקס התמלא תחושת הישגיות — בזכותו, ייתכן שהעץ הזה יגיע ביום מן הימים לגובהם של הענקים הסובבים אותו — אבל לפתע חש רעב עמוק של מישהו קרוב. הוא הפנה את ראשו שמאלה... ועיניו פגשו עיניי איש־זאב.
 
ג'ינקס קפא, אחוז אימה. לא היה טעם בכישוף הסתרה — איש־הזאב כבר ראה אותו. לא היה זמן לצעוק לעזרה — איש־הזאב היה במרחק מטרים ספורים ממנו.
 
והוא הרכיב משקפיים.
 
ג'ינקס בהה בו, ואז איש־הזאב ליקק קצה עיפרון וכתב משהו במחברת קטנה.
 
"למה עשית את זה?" שאל איש־הזאב באורוואלדית נוהמת אך מושלמת.
 
"מ־מה עשיתי?" שאל ג'ינקס. הוא לא ידע שאנשי־זאב יכולים לדבר. הוא נרדף על ידי אנשי־זאב, נתפס על ידי אנשי־זאב וכמעט נטרף על ידי אנשי־זאב, אבל הם מעולם לא ניהלו איתו שיחה.
 
"הרמת את העץ בכישוף ריחוף." העיפרון של איש־הזאב ניצב מאונך על המחברת. "אתה חושב את עצמך למכשף?"
 
להיות מכשף זה טוב או רע, מבחינתם של אנשי־זאב? בטח רע. ג'ינקס ניסה להירגע. איש־הזאב ליקק את שפתיו בתיאבון, מה שלא עזר לג'ינקס להירגע.
 
"אממ," אמר ג'ינקס. "מ־מה דעתך על מכשפים?"
 
"אני אוהב אותם מאוד," אמר איש־הזאב.
 
"אה," אמר ג'ינקס. "טוב, אני —"
 
"כל עוד הם צעירים ורכים. מכשפות ומכשפים זקנים וסיביים לא עושים לי טוב." איש־הזאב נגע בבטנו ועיווה את פניו.
 
רחש נשמע מעל. ג'ינקס נשא את מבטו. סנאי ישב על ענף בזנב מורם וצפה בעניין בג'ינקס ובאיש־הזאב.
 
"זאת לא העונה של הסנאים," אמר ג'ינקס, בתקווה שהוא נשמע קליל.
 
הפרווה בצווארו של איש־הזאב סמרה. "כישוף שלילי מתקרב. סלח לי."
 
הוא תחב את מחברתו — ג'ינקס לא ראה לאן — והסתלק.
 
ג'ינקס חש הקלה... לשבריר שנייה. ואז הוא שם לב לנקב כחול וקר שנפער בכוח החיים הירוק והאדיר של האורוואלד.
 
הוא הסתובב. שני שדונים נעצו בו מבט. הם היו כחולים, עם שׂיער לבן־כסוף, והם זהרו. ג'ינקס ראה שדונים בעבר, אבל לא מקרוב. הם הפיצו קור, לא כמו קור של חורף או של קרח, אלא קור של מקום רחוק ואפל שהוא לא ראה מעולם.
 
לפחות איש־הזאב היה חי. השדונים היו... הם היו משהו אחר. לא מתים, כי "מת" קשור ל"חי", וג'ינקס הרגיש שהשדונים לא קשורים לחיים.
 
אחד השדונים פער את פיו, ובקע ממנו קול של חתול הנגרר במרזב.
 
השדונה השנייה, ג'ינקס שיעֵר שהיא נקבה, השיבה — בקול רוטן וחנוק מכדור שיער. בדרך כלל ג'ינקס הצטיין בשפות, אבל הוא לא היה בטוח שזאת בכלל שפה.
 
"מה?" אמר ג'ינקס.
 
"לא מקשיב מספיק טוב," אמרה השדונה שעברה לדבר אורוואלדית. "לא כפי שהוא אמור להקשיב."
 
"אני כן מקשיב," אמר ג'ינקס ברוגז.
 
"אתה אמור להיות המאזין, לא?" אמר השדון. קולו צלצל כמו ברזל שנופל על קרח.
 
"אני לא יודע מה אני 'אמור להיות', אבל כן, אני המאזין," אמר ג'ינקס.
 
"אין לו מושג מה זה אומר, חוסר," אמרה השדונה. "אתה רוצה להגיד לי שאדון העצמות המבריק שלנו לא הצליח להרוג את הדבר הזה?"
 
"הוא הרג אותו," אמר חוסר. "פחות או יותר. אבל זה לא תפס. כישוף הבקבוק, את יודעת."
 
"ועכשיו תראה אותו. איזו להבה עלובה."
 
"אדון העצמות לא חזר לעצמו עדיין," אמר חוסר. "לא לגמרי. הוא התחזק, כמובן. אבל הוא עדיין לא חזק מספיק."
 
"צמד מוזר," אמרה השדונה. "למה הוא בחר זקן ונער?"
 
"בחר, בחר," נזף חוסר. "איש לא נבחר. הפתילים בוחרים את עצמם. כך היה מאז ומעולם."
 
"מי בוחר את עצמו, בשביל מה?" שאל ג'ינקס.
 
"שנהרוג אותו?" שאלה השדונה.
 
זה כבר היה מוגזם. ג'ינקס ניסה לזמן את כוח החיים של האורוואלד... וגילה שאינו יכול. הוא נלכד בנקב הכחול והקר שהשדונים הביאו איתם. כוח החיים היה מחוצה לו.
 
"זה ממש לא נחוץ, נֶזָה," אמר חוסר. "בלעדיו, אדון העצמות שלנו לא יהיה באמת חזק. צריך שני פתילים. כך היה מאז ומעולם."
 
"אבל אם אדון העצמות יהרוג אותו, נשלוט ביד רמה," אמרה נזה.
 
"עליונות לא תמיד שווה את הטרחה," אמר חוסר בכעס.
 
"בסדר, אבל הדבר הזה לא יודע מה הוא. זה כל מה שעלינו לדעת," אמרה נזה. היא ביטלה את ג'ינקס בתנועה קטנה של אפה. "אתה לא תזכור את זה, להבה."
 
היא נופפה באצבעותיה, וג'ינקס נעטף במערבולת ניצוצות כחולים־כסופים. הניצוצות מילאו את עיניו ועלו באפו. הוא נלחם בהם, ניסה להרחיק אותם —
 
"ג'ינקס!" מישהו קרא בשמו. זה שמו, נכון? הוא הרגיש מבולבל. אפו גירד. ונערה לבושה בגלימה אדומה יצאה מבין העצים.
 
אה. כמובן. אֶלפווין. ואיך ייתכן שהוא שכח את שמו?
 
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
 
"אני סתם..." ג'ינקס הביט סביבו — היה כאן משהו, לא? סנאי? כן, הוא בטוח למדי שהיה כאן סנאי.
 
"אני סתם חשבתי," אמר.
 
"חשבתי שאתה מדבר עם מישהו."
 
"כנראה שדיברתי עם העצים," אמר ג'ינקס. הוא לא נהג לדבר עם העצים בקול רם, אבל הוא היה נבוך מדי לומר שהוא דיבר עם סנאי. הוא באמת דיבר עם סנאי, לא? הוא לא זכר.
 
"דאגתי לך," אמרה. "עדיף שלא תשוטט לבדך. יש כאן אנשי־זאב, אתה יודע."
 
משהו דגדג בזיכרונו של ג'ינקס, אבל הוא לא ידע מה.
 
"לא, אני בסדר," אמר. "אין כאן אנשי־זאב."

עוד על הספר

ג'ינקס 2 - הקסם של ג'ינקס סייג' בלקווד
1
מפגש בלי אנשי־זאב
 
 
ג'ינקס לא שנא בני אדם. לפעמים הוא פשוט היה צריך להתרחק מהם.
 
ברגע שהוא יצא מטווח השמיעה של היושבים סביב המדורה ונשם את עוצמתו הירוקה והעמוקה של היער, הוא שמע את קולו של עץ בודד.
 
תקוע. לכוד. הכול אבוד.
 
ג'ינקס מיהר אל תוך הצמחייה העבותה, עקף עצים אדירים מכוסים אזוב, מָעד על שורשים.
 
הקריאות הגיעו משתיל של אשור. עץ אורן גדול ממדים נפל ומעך את האשור על האדמה.
 
ג'ינקס תפס את האשור ומשך, אבל לא הצליח לשחרר אותו. הוא שמע אותו ממלמל בייאוש. אתה מחכה ומחכה להזדמנות כזאת, שעץ גדול ייפול כדי שתוכל לצמוח אל עבר השמש, ואז זה קורה. קשה להיות צעיר באוּרוואלד.
 
ג'ינקס כרך את זרועותיו סביב גזע האורן המחוספס והדוקרני וניסה להזיזו. הוא לא הצליח.
 
אה. כן. הוא קוסם.
 
ג'ינקס שאב את כוח החיים של האורוואלד דרך רגליו. האורן ריחף כמה סנטימטרים מעל לפני השטח.
 
חופשי! חופשי! אמר העץ הרך. אור שמש!
 
הוא הזדקף, ועליו ליטפו את פניו של ג'ינקס.
 
ג'ינקס התמלא תחושת הישגיות — בזכותו, ייתכן שהעץ הזה יגיע ביום מן הימים לגובהם של הענקים הסובבים אותו — אבל לפתע חש רעב עמוק של מישהו קרוב. הוא הפנה את ראשו שמאלה... ועיניו פגשו עיניי איש־זאב.
 
ג'ינקס קפא, אחוז אימה. לא היה טעם בכישוף הסתרה — איש־הזאב כבר ראה אותו. לא היה זמן לצעוק לעזרה — איש־הזאב היה במרחק מטרים ספורים ממנו.
 
והוא הרכיב משקפיים.
 
ג'ינקס בהה בו, ואז איש־הזאב ליקק קצה עיפרון וכתב משהו במחברת קטנה.
 
"למה עשית את זה?" שאל איש־הזאב באורוואלדית נוהמת אך מושלמת.
 
"מ־מה עשיתי?" שאל ג'ינקס. הוא לא ידע שאנשי־זאב יכולים לדבר. הוא נרדף על ידי אנשי־זאב, נתפס על ידי אנשי־זאב וכמעט נטרף על ידי אנשי־זאב, אבל הם מעולם לא ניהלו איתו שיחה.
 
"הרמת את העץ בכישוף ריחוף." העיפרון של איש־הזאב ניצב מאונך על המחברת. "אתה חושב את עצמך למכשף?"
 
להיות מכשף זה טוב או רע, מבחינתם של אנשי־זאב? בטח רע. ג'ינקס ניסה להירגע. איש־הזאב ליקק את שפתיו בתיאבון, מה שלא עזר לג'ינקס להירגע.
 
"אממ," אמר ג'ינקס. "מ־מה דעתך על מכשפים?"
 
"אני אוהב אותם מאוד," אמר איש־הזאב.
 
"אה," אמר ג'ינקס. "טוב, אני —"
 
"כל עוד הם צעירים ורכים. מכשפות ומכשפים זקנים וסיביים לא עושים לי טוב." איש־הזאב נגע בבטנו ועיווה את פניו.
 
רחש נשמע מעל. ג'ינקס נשא את מבטו. סנאי ישב על ענף בזנב מורם וצפה בעניין בג'ינקס ובאיש־הזאב.
 
"זאת לא העונה של הסנאים," אמר ג'ינקס, בתקווה שהוא נשמע קליל.
 
הפרווה בצווארו של איש־הזאב סמרה. "כישוף שלילי מתקרב. סלח לי."
 
הוא תחב את מחברתו — ג'ינקס לא ראה לאן — והסתלק.
 
ג'ינקס חש הקלה... לשבריר שנייה. ואז הוא שם לב לנקב כחול וקר שנפער בכוח החיים הירוק והאדיר של האורוואלד.
 
הוא הסתובב. שני שדונים נעצו בו מבט. הם היו כחולים, עם שׂיער לבן־כסוף, והם זהרו. ג'ינקס ראה שדונים בעבר, אבל לא מקרוב. הם הפיצו קור, לא כמו קור של חורף או של קרח, אלא קור של מקום רחוק ואפל שהוא לא ראה מעולם.
 
לפחות איש־הזאב היה חי. השדונים היו... הם היו משהו אחר. לא מתים, כי "מת" קשור ל"חי", וג'ינקס הרגיש שהשדונים לא קשורים לחיים.
 
אחד השדונים פער את פיו, ובקע ממנו קול של חתול הנגרר במרזב.
 
השדונה השנייה, ג'ינקס שיעֵר שהיא נקבה, השיבה — בקול רוטן וחנוק מכדור שיער. בדרך כלל ג'ינקס הצטיין בשפות, אבל הוא לא היה בטוח שזאת בכלל שפה.
 
"מה?" אמר ג'ינקס.
 
"לא מקשיב מספיק טוב," אמרה השדונה שעברה לדבר אורוואלדית. "לא כפי שהוא אמור להקשיב."
 
"אני כן מקשיב," אמר ג'ינקס ברוגז.
 
"אתה אמור להיות המאזין, לא?" אמר השדון. קולו צלצל כמו ברזל שנופל על קרח.
 
"אני לא יודע מה אני 'אמור להיות', אבל כן, אני המאזין," אמר ג'ינקס.
 
"אין לו מושג מה זה אומר, חוסר," אמרה השדונה. "אתה רוצה להגיד לי שאדון העצמות המבריק שלנו לא הצליח להרוג את הדבר הזה?"
 
"הוא הרג אותו," אמר חוסר. "פחות או יותר. אבל זה לא תפס. כישוף הבקבוק, את יודעת."
 
"ועכשיו תראה אותו. איזו להבה עלובה."
 
"אדון העצמות לא חזר לעצמו עדיין," אמר חוסר. "לא לגמרי. הוא התחזק, כמובן. אבל הוא עדיין לא חזק מספיק."
 
"צמד מוזר," אמרה השדונה. "למה הוא בחר זקן ונער?"
 
"בחר, בחר," נזף חוסר. "איש לא נבחר. הפתילים בוחרים את עצמם. כך היה מאז ומעולם."
 
"מי בוחר את עצמו, בשביל מה?" שאל ג'ינקס.
 
"שנהרוג אותו?" שאלה השדונה.
 
זה כבר היה מוגזם. ג'ינקס ניסה לזמן את כוח החיים של האורוואלד... וגילה שאינו יכול. הוא נלכד בנקב הכחול והקר שהשדונים הביאו איתם. כוח החיים היה מחוצה לו.
 
"זה ממש לא נחוץ, נֶזָה," אמר חוסר. "בלעדיו, אדון העצמות שלנו לא יהיה באמת חזק. צריך שני פתילים. כך היה מאז ומעולם."
 
"אבל אם אדון העצמות יהרוג אותו, נשלוט ביד רמה," אמרה נזה.
 
"עליונות לא תמיד שווה את הטרחה," אמר חוסר בכעס.
 
"בסדר, אבל הדבר הזה לא יודע מה הוא. זה כל מה שעלינו לדעת," אמרה נזה. היא ביטלה את ג'ינקס בתנועה קטנה של אפה. "אתה לא תזכור את זה, להבה."
 
היא נופפה באצבעותיה, וג'ינקס נעטף במערבולת ניצוצות כחולים־כסופים. הניצוצות מילאו את עיניו ועלו באפו. הוא נלחם בהם, ניסה להרחיק אותם —
 
"ג'ינקס!" מישהו קרא בשמו. זה שמו, נכון? הוא הרגיש מבולבל. אפו גירד. ונערה לבושה בגלימה אדומה יצאה מבין העצים.
 
אה. כמובן. אֶלפווין. ואיך ייתכן שהוא שכח את שמו?
 
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
 
"אני סתם..." ג'ינקס הביט סביבו — היה כאן משהו, לא? סנאי? כן, הוא בטוח למדי שהיה כאן סנאי.
 
"אני סתם חשבתי," אמר.
 
"חשבתי שאתה מדבר עם מישהו."
 
"כנראה שדיברתי עם העצים," אמר ג'ינקס. הוא לא נהג לדבר עם העצים בקול רם, אבל הוא היה נבוך מדי לומר שהוא דיבר עם סנאי. הוא באמת דיבר עם סנאי, לא? הוא לא זכר.
 
"דאגתי לך," אמרה. "עדיף שלא תשוטט לבדך. יש כאן אנשי־זאב, אתה יודע."
 
משהו דגדג בזיכרונו של ג'ינקס, אבל הוא לא ידע מה.
 
"לא, אני בסדר," אמר. "אין כאן אנשי־זאב."