פגישה
מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק.
במסדרון הופיעו שני נערים. הראשון גבוה וג'ינג'י, השני נמוך וגיבן. הג'ינג'י הגבוה ירק קבל את זה לפרצוף.
הכיח נזל על פניי באיטיות, צהוב וסמיך, כמו הליחה הקולנית שפוקקת את גרונם של אנשים מבוגרים או חולים, עם הריח החזק המבחיל. צחוק חד, צרחני, של שני הנערים ס'תכל עליו, הסמארק מרוח לו על כל הפרצוף, לבן זונה הזה. הוא נוזל מהעין שלי לעבר השפתיים, עוד רגע יחדור לפה. אני לא מעז לנגב אותו. יכולתי, די בהינף שרוול. די בשבריר שנייה, בתנועה קלושה שתמנע מהליחה לבוא במגע עם השפתיים, אבל אני לא עושה כלום מהפחד שהם ייעלבו, מהפחד שהם יתעצבנו עוד יותר.
לא העליתי על הדעת שהם יעשו את זה. לא שהאלימות הייתה זרה לי, רחוק מזה. מאז ומתמיד, ככל שזיכרוני מגיע, ראיתי את אבי השיכור מתגושש עם גברים שיכורים אחרים מחוץ לבית הקפה, שובר להם את האף או את השיניים. גברים שנעצו באימי מבט ישיר מדי ואבי, תחת השפעת האלכוהול, התפרץ מי אתה בכלל, חתיכת חרא, שאתה מסתכל ככה על אשתי. אימי ניסתה להרגיע אותו תירגע, תירגע, אבל מחאותיה לא זכו לתגובה. החברים של אבי תמיד התערבו בסוף (זה היה הכלל, חלק מהמשמעות של חבר אמיתי, אמיגו), זינקו לתוך הקרב והפרידו בינו לבין הגבר האחר, קורבן השכרות שלו שכל פרצופו היה חבול עכשיו. ראיתי את אבי כשאחת החתולות שלנו המליטה, מכניס את החתלתולים בני יומם לתוך שקית סופרמרקט ומטיח אותה בשפת הבטון עד שהתמלאה בדם והיללות פסקו. ראיתי אותו שוחט חזירים בגינה ושותה את הדם החם עדיין שאגר כדי להכין נקניק דם (דם על השפתיים, דם על הסנטר ודם על החולצה שלו) זה הכי טוב שיש, הדם שאתה מוציא מהבהמה ישר אחרי שהיא מתה. צווחות החזיר הגווע כשאבי שיסף את קנה הנשימה שלו נשמעו בכל העיירה.
הייתי בן עשר. הייתי חדש בחטיבת הביניים.1 כשהם הופיעו במסדרון עדיין לא הכרתי אותם. לא ידעתי אפילו את שמם, דבר יוצא דופן בבית הספר הקטן, שלמדו בו מאתיים תלמידים לכל היותר וכולם התוודעו זה לזה די מהר. הם התקרבו לאט, מחויכים, שום תוקפנות לא ניכרה בהם, כך שבהתחלה אפילו חשבתי שהם רוצים לעשות איתי היכרות. לא הבנתי למה הגדולים ניגשים לדבר איתי, החדש. החצר התנהלה בדיוק כמו יתר העולם: הגדולים שמרו מרחק מהקטנים. אימי אמרה את זה כשדיברה על הפועלים, אנחנו הקטנים לא מעניינים אף אחד, בטח לא את הבורגנים.
במסדרון הם שאלו אותי מי אני, אם אני באמת בֶּלְגֶל,2 זה שכולם מדברים עליו. הם שאלו אותי את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב ללא הרף כבר חודשים, שנים.
אתה המתרומם?
כשאמרו את זה הם חרטו בי את הדבר הזה לעד כמו סטיגמטה, אותם סימנים שהיוונים צרבו בברזל מלובן או בסכין על גופם של אנשים חריגים, מסוכנים לקהילה. מה שהצמית אותי הייתה ההפתעה, אף על פי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי דבר כזה. עלבון הוא משהו שאף פעם לא מתרגלים אליו.
תחושת חוסר אונים, אובדן שיווי משקל. חייכתי — והמילה מתרומם הדהדה, התפוצצה בתוך הראש שלי, מתאימה את עצמה לקצב פעימות הלב שלי.
הייתי צנום, הם ודאי קלטו שהיכולת שלי להתגונן עלובה, כמעט אפסית. בתקופה ההיא הוריי נהגו לכנות אותי שחיף ואבי חזר ללא הרף על אותן בדיחות אני עושה לו פוּ והוא עף. בעיירה, כמו במשפחה שלי, משקל יתר היה תכונה מועדפת, ואנשים אהבו לומר לא צריך למות מרעב, שומן זה מחלה טובה.
(שנה אחר כך, עייף מחיצי הלעג של בני משפחתי על המשקל שלי, החלטתי להשמין. קוששתי כסף מדודתי — להוריי לא הייתה אפשרות לתת לי — וביציאה מבית הספר קניתי שקיות של צ'יפס והתפטמתי בו. אני, שעד אותו רגע סירבתי לאכול את התבשילים רוויי השומן של אימי בדיוק מהחשש שאהיה כמו אבי ואחיי — היא השתגעה מזה זה לא יסתום לך את החור של התחת — התחלתי פתאום לטרוף מכל הבא ליד, כאותם חרקים שנעים כמו עננים ומחסלים שדות שלמים. העליתי עשרים קילו בשנה אחת.)
בהתחלה הם דחפו אותי בקצות האצבעות, בלי להפעיל כוח ממשי, עדיין צוחקים, הליחה עדיין מרוחה על פניי, ואז יותר ויותר חזק, עד שראשי נחבט בקיר המסדרון. לא פציתי פה. אחד מהם ריתק אותי בזמן שהשני בעט בי. החיוך שלו נמחק בהדרגה, הוא התייחס לעבודה שלו ברצינות גוברת והולכת, פניו הביעו יותר ויותר ריכוז, זעם, משטמה. אני זוכר: הבעיטות בבטן, הכאב מההתנגשות בין הראש שלי לקיר הלבֵנים. זה משהו שלא חושבים עליו, הכאב, הגוף שסובל בבת אחת, פצוע וחבול. נהוג לחשוב — נוכח סצנה כזאת, כלומר במבט מהצד — על השפלה, על חוסר הבנה, על פחד, אבל לא על הכאב.
הבעיטות בבטן גרמו לי להשתנק ולא יכולתי לנשום. פתחתי את הפה ככל יכולתי כדי לאפשר לחמצן לחדור פנימה, ניפחתי את החזה, אבל האוויר לא נכנס, כאילו הריאות התמלאו בן־רגע בלשד סמיך, בעופרת. הרגשתי שהן כבדות פתאום. הגוף שלי רעד, כאילו לא היה שלי עוד, כאילו לא היה עוד בשליטתי. כמו גוף מזדקן שמשתחרר מהרוח, ננטש על ידה, מסרב לציית לה. גוף שנעשה נטל.
הם צחקו כשהפנים שלי האדימו מחוסר חמצן (התגובה הטבעית של בני מעמד הפועלים, הפשטות של האנשים דלי האמצעים שאוהבים לצחוק, שיודעים ליהנות מהחיים). העיניים שלי התמלאו דמעות, מוכנית, הראייה שלי התערפלה כמו של מישהו שנחנק מהרוק של עצמו או מחתיכת מזון. הם לא הבינו שהדמעות בעיניי הן תוצאה של חנק, הם חשבו שאני בוכה. זה עצבן אותם.
יכולתי להריח את הבל פיהם כשהתקרבו אליי. ריח של חלב חמוץ, של פגר. השיניים שלהם, כמו אלה שלי, ודאי לא צוחצחו מעולם. האימהות בעיירה לא החשיבו ביותר את היגיינת הפה של ילדיהן. רופא שיניים היה יקר וחסרון הכיס התבטא תמיד בסופו של דבר בבחירה. האימהות אמרו יש דברים יותר חשובים בחיים. ההזנחה של משפחתי, של המעמד החברתי שלי, עולה לי עד היום בכאבים איומים ובלילות בלי שינה, וכעבור שנים, כשאגיע לפריז, לָאֵקוֹל נוֹרמָל, ישאלו אותי חברים ללימודים אבל למה ההורים שלך לא לקחו אותך לאורתודנט? ואני אשקר. אגיד להם שההורים שלי, אינטלקטואלים שהלכו קצת רחוק מדי עם החיים הבוהמייניים, הקפידו כל כך על ההשכלה הספרותית שלי, שלפעמים שכחו את הבריאות.
במסדרון, הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך צעקו. העלבונות והמכות הוטחו זה אחר זה ואני המשכתי לשתוק. מתרומם, נושך כריות, אוכל בתחת, קוקסי, נטחן בתחת, פּוּסי, מנקה חורים, מלקק אשכים, בועל טוסיקים, מתחנגל, מפיל סבונים, בוחש בשוקו וגם הומו, גיי. מדי פעם היינו נתקלים זה בזה במדרגות העמוסות תלמידים או במקום אחר, במרכז החצר למשל. הם לא יכלו להרביץ לי לעיני כולם, הם לא היו מטומטמים עד כדי כך, היו עלולים להשעות אותם. או אז הם הסתפקו בשם גנאי, רק מתרומם (או משהו בסגנון הזה). אף אחד לא התייחס אבל כולם שמעו. אני מניח שכולם שמעו כי אני זוכר חיוכים של שביעות רצון על הפרצוף של נערים אחרים בחצר או במסדרון, כאילו שמחו לראות ולשמוע את הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך משליטים צדק, אומרים בקול רם את מה שכולם חשבו בשקט ולחששו כשעברתי לידם ואני יכולתי לשמוע תראו, הנה בֶּלְגֶל, המתחנגל.
