מבוא
הקדמה
אחד מכל ששה יושבי תבל חבר בכנסייה הקתולית. מטרת ספר זה לאפשר לקוראי העברית היכרות עם עולמה הדתי של קבוצה אנושית עצומה זו.
הספר אינו עוסק בהיסטוריה של הכנסייה. הוא מתעניין במצבה כיום, בתחילת המאה העשרים ואחת. הרוצה ללמוד על תולדות הכנסייה הקתולית בפרט ותולדות העולם הנוצרי בכלל לא ימצא בספר זה את מבוקשו, אך יוכל למצוא על כך מספר ספרים מצוינים אחרים בעברית.[1] גם דיונים היסטוריים על השינויים בטקסים שונים, במבנים היררכיים, בתפיסות, ובאמונות, צומצמו. מטרת הספר לתאר את המצב הנוכחי, לא את השתלשלותו. כמעט כל העוסקים בתולדות הכנסייה הקתולית המודרנית יסכימו שעידן חדש החל בכנסייה בעקבות מועצת הוותיקן השנייה: מועצה כנסייתית שהתכנסה ב-1962 והתפזרה ב-1965, ושהביאה לשינויים רבים, הן תיאולוגיים, והן מעשיים, בחיי הכנסייה. גם כשאין הדבר נאמר במפורש, ספר זה מתמקד, רובו ככולו, בכנסייה כפי שהיא מאז אותה מועצה ועד היום. קריאת הספר על-פי סדרו מומלצת, אך מאמץ רב נעשה על-מנת להבטיח שגם קריאה סלקטיבית של פרקים תהיה אפשרית ומועילה.
כנסייה קתולית
ספר זה עוסק ב"כנסייה". המונחים המקבילים בשפות מודרניות שונות למילה זו ראויים לבחינה. כך, לדוגמא, באנגלית Church (בסקוטלנד – Kirk), בגרמנית Kirche, בשוודית Kyrka, ברוסית Cerkov. בשפות אלה גזורה המילה מהמילה היוונית Kyriakon, "של האדון" (Kyrios), ומשמעותה המקורית הינה "בית האדון". לעומת זאת, המונח הצרפתי Église, או הספרדי Iglesia, או האיטלקי Chiesa, גזורים מהמילה הלטינית Ecclesia, הגזורה מהמילה היוונית Ekklesia, הבנויה מהפועל Ekkalein, "להקהיל", "לקרוא לציבור". מבחינה תוכנית דומה המונח העברי "כנסייה" יותר לשפות אלה מאשר לשפות שתוארו תחילה.
העובדה שהמונחים מתייחסים לעתים למקום פיזי וגיאוגרפי ולעתים לקבוצה אנושית, חשובה. אכן, למילה "כנסייה" מספר משמעויות שונות. לפעמים מדובר בכנסייה המקומית: המבנה שבו מתכנסים המאמינים, או אוסף המאמינים באזור מסוים. במקרים אחרים, מדובר בכנסייה כגוף גדול, גוף המאחד את כל המאמינים בדת מסוימת והמאופיינים על-ידי פולחן מסוים. בשפות מערביות אחדות ניתן לדעת לעתים האם מתכוון הכותב למשמעות המצומצמת או למשמעות הרחבה על-ידי השימוש באות תחילית קטנה או גדולה בהתאם. בעברית, שבה אין אפשרות לסימון גרפי שכזה, ניתן להשתמש, לעת הצורך, בביטויים כמו "הכנסייה המקומית" כדי להבהיר כי מדובר במובן הצר, או "הכנסייה הקתולית", כשמדובר במובן הרחב.
אם משמעות המילה "כנסייה" ברורה, הרי שיש להניח שהמילה "קתולית" דורשת עדיין הסבר. מקור מונח במילה היוונית Katholou: "אוניברסלי", "כללי". הוא מופיע בהקשר נוצרי כבר במאה השנייה. מבחינת המשתמשים במילה זו אז, הכנסייה זכאית להיקרא "קתולית" שכן היא הכנסייה של כולם, הכנסייה האוניברסלית, הבין-לאומית. בפועל, הכנסייה ה"קתולית" מעולם לא כללה את כלל המאמינים הנוצרים. ודאי שלאחר הפיצול הרשמי בין מזרח למערב והפיצולים שבאו בעקבות הרפורמציה, תקפות המונח בעייתית עוד יותר. בכל-זאת, גם כיום מתאפיינת הכנסייה הקתולית באוניברסליות חריגה. למרות שקתולים רבים חשים קשר עמוק בין זהותם הלאומית לזהותם הדתית, מרבית הקתולים מרגישים באמת ובתמים כי כנסייתם פורצת גבולות לאומיים ומדיניים.[2]
מכיוון שהמילה קתוליוּת משמעה כלליות, רצון ליצירת כנסייה גלובלית, ומכיוון שהמילה מופיעה בהצהרות אמונה נוצריות קדומות, קבוצות לא מעטות אינן ששות לוותר על השימוש בה. הן מגדירות עצמן קתוליות למרות שאינן מכירות בסמכות האפיפיור ברומא. בשל כך, יש המשתמשים במונח "קתולי רומי" (שהומצא במקורו על-ידי מתנגדי הקתוליות ה"רומית") על-מנת להימנע, בין השאר, מספקות כאלה. אחרים אינם אוהבים מונח זה, שכן במהותו הוא דבר והיפוכו: קתולי כהגדרה רחבה, ורומי כהגדרה צרה. יתר-על-כן: ישנם נוצרים השייכים לכנסייה הקתולית אך מונהגים באופן מעשי על-ידי פאטריארכים (למשל ארמנים-קתולים, יוונים-קתולים, או מארונים), ושהשפה הליטורגית המקורית שלהם אינה לטינית, שפתה של רומא. בספר זה אשתמש בפשטות במונח "קתולי", בידיעה שבין שאר מאפייניהם, מדובר בנוצרים המכירים בסמכות עקרונית של האפיפיור, היושב ברומא, עליהם. בדומה לכך, למרות שכמעט כל אדם מאמין יטען שקהילתו "אורתודוקסית" ("הולכת בדרך הנכונה"), אשתמש במובן המושאל של מושג זה: הכנסיות ה"אורתודוקסיות" הן כנסיות שונות שבסיסן בחלקים המזרחיים של אירופה ואגן הים התיכון. הן לא רואות באפיפיור שברומא את מנהיגן.
כנסיות קתוליות מזרחיות
מספר קבוצות ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון, שנחשבו שייכות לעולם האורתודוקסי, פרשו ממנו והצטרפו (או "חזרו") לכנסייה הקתולית בזמנים שונים בחמש מאות שנים האחרונות, או אף קודם-לכן. בין הקבוצות היו שהצהירו שמעולם לא עזבו את הכנסייה הקתולית. גם קבוצות אחרות שמעולם לא היו קשורות לעולם האורתודוקסי הצהירו נאמנות, מסיבות כאלה או אחרות, לכנסייה הקתולית. כנסיות אלה נקראות כיום "הכנסיות המזרחיות המקושרות לרומא", או בפשטות "כנסיות קתוליות מזרחיות". האיחוד המאוחר לא העלים את ההבדלים התרבותיים המהותיים בין מזרח למערב. כתוצאה מכך, מנהגיהן שונים בפרטים רבים ממנהגי הקתולים "המערביים". העובדה שכוהנים קתולים מזרחיים עשויים להיות נשואים, שעה שכוהנים קתולים מערביים לרוב לא, היא רק דוגמא אחת להבדל מוכר בין הנוסח המערבי של הקתוליות לנוסח המזרחי. הבדלים רבים אחרים נוגעים למבנה ההיררכי של כנסיות אלה, ללחניהן, לליטורגיה שלהן, למערכות חוקיהן, לתלבושת כוהניהן, ועוד. הקתולים המזרחיים מונים קרוב לעשרים מיליון איש ואשה, ומהווים כשני אחוזים מהכנסייה הקתולית. מלבד נספח קצר שמיוחד להם,[3] רוב הדיון בספר זה לא יתמקד בהם אלא בכנסייה הקתולית המערבית, למרות שבארץ הקודש בפרט, ובמזרח התיכון בכלל, לקתולים המזרחיים יש, יחסית, ייצוג משמעותי.
מיהו קתולי
לא רק תשובה לשאלה "מיהו יהודי" קשה: גם לשאלה "מיהו קתולי" אין תשובה מוחלטת. לפי תורת הכנסייה, קתולי הוא אדם שהוטבל לנצרות בכנסייה הקתולית, או אדם שנטבל לנצרות באופן תקף בכנסייה אחרת והצטרף לכנסייה הקתולית בשלב מאוחר יותר של חייו. כל עוד לא הצהיר על עצמו באופן רשמי ומפורש כפורש מהכנסייה הקתולית (ולעתים, אפילו אם עשה זאת), או כל עוד הכנסייה לא נידתה אותו (באופן מפורש או כזה הנגרר ממעשים מסוימים שעשה), האדם, לפחות מבחינת הכנסייה, קתולי.[4] מבחינה סוציולוגית מעוררות הגדרות פורמליות אלה בעיות רבות. כך, למשל, האם אדם שביקורו האחרון בכנסייה היה שעה שנטבל כעולל, ושאולי אפילו מגדיר עצמו כחסר-דת, ראוי להיחשב כקתולי? על-פי ההגדרות שלעיל, כמחצית הנוצרים בעולם, יותר ממיליארד איש ואשה, הינם קתולים. מבחינה מעשית יש לזכור כי רמת המעורבות של קהל עצום זה בחיי הכנסייה וההזדהות שלו עימה, הן מבחינה חברתית, הן מבחינה ריטואלית, והן מבחינה אידיאולוגית, מגוונת מאוד. סטטיסטיקות שונות מראות כי ברוב המדינות כיום (כולל אלה שלהן דימוי "קתולי" כמו איטליה, פולין או ברזיל), רק כעשרה עד עשרים אחוזים מבין אלה המגדירים עצמם כקתולים מגיעים באופן פחות או יותר קבוע למיסה השבועית.[5] סוציולוג דתות עשוי לטעון שהחשבת חלק גדול מהנותרים כקתולים כלל אינה ברורה.
גיאו-דמוגרפיה קתולית
הקתולים מיוצגים כמעט בכל מדינה בעולם, אם כי כמובן האחוז שהם מהווים מהאוכלוסייה שונה מאוד ממקום למקום. אינו דומה דין מדינת הוותיקן בה כל האזרחים הינם קתולים, או ארגנטינה בה כתשעים אחוז מהתושבים מגדירים עצמם כך, לבין ישראל, בה שיעורם באוכלוסייה גדול במקצת מאחוז אחד, או נפאל, שרק שבריר של אחוז מתושביה מגדירים עצמם כקתולים. כשבעים אחוז מהקתולים בעולם מתרכזים בכחמש-עשרה מדינות. בשתיים מהן חיים כרבע מהקתולים בעולם: ברזיל (כ-140 מליון), ומקסיקו (כ-130 מליון). בכל אחת מהאחרות חיים בין כ-70 לכ-20 מיליון קתולים (בסדר יורד): פיליפינים, ארה"ב, איטליה, צרפת, קולומביה, ספרד, פולין, ארגנטינה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, פרו, גרמניה, ונצואלה, וניגריה. באחת-עשרה מתוך חמש-עשרה מדינות אלה (כולן חוץ מארה"ב, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גרמניה וניגריה), אחוז הקתולים באוכלוסייה גדול מ-75%. יש לסייג מספרים אלה ולזכור שבכל מדינות אלה, רק אחוז קטן מאלה המוגדרים כקתולים אכן מעורבים בפועל בחיי הכנסייה. למרות שגם במדינות מתועשות שונות גבוה אחוז הקתולים, אין לשכוח כי רבים מהקתולים כיום חיים במדינות שרמת החיים בהן נמוכה, ומתקיימים על דולרים אמריקאיים בודדים ביום. בין אלה מהם המעורבים בחיי הכנסייה, אחוז הנשים גבוה מאחוז הגברים באופן משמעותי.
מונחים בעברית
מכיוון שספר זה הינו אחד הספרים הראשונים הדנים בכנסייה הקתולית המודרנית בעברית, התעוררו קשיים רבים לגבי מינוחים מתאימים. ההחלטה להשתמש במונח זה ולא אחר נעשתה בכובד-ראש, ולרוב בעצה אחת עם גורמים מוסמכים בכנסייה הקתולית דוברת העברית. השתדלתי להימנע ממונחים שלהם קונוטציה שלילית, משמעות שאינה מתאימה לתיאולוגיה ולדוקטרינה המקובלות כיום, מילים ארכאיות, ומילים לועזיות. בכל-זאת, לא תמיד הצלחתי לדבוק בעקרונות אלה. אחד השיקולים המרכזיים שהנחוני היה הרצון להשתמש, ככל האפשר, במונחים בהם משתמשים כיום קתולים דוברי עברית, או במונחים שלדעת חברים בכירים בקהילה יוכלו לשמשם: אין ספק שלחברי כל קהילה אנושית באשר היא, זכות ראשונים בעיצוב מונחיהם. התעלמות מהעדפותיהם של הקתולים דוברי העברית, ויהיו מעטים ככל שיהיו, תהיה פטרנליסטית ומתנשאת.
למרות שישראלים רבים שאינם נוצרים משתמשים במונח "בישוף" (על בסיס ה-Bishop האנגלי), החלטתי להשתמש במונח הימי-ביניימי "הגמון", למרות ארכאיותו המסוימת, שכן כך נוקטים קתולים נוצרים דוברי עברית רבים. כך גם עשיתי בהעדיפי את המונח "חשמן" על פני המונח "קרדינל". לעומת זאת, מסיבות שונות העדפתי את המונח המקובל יותר "דיוקסה" על פני "הגמוניה" כדי לציין את תחום שלטונו של ההגמון, את ה"בישופות" שלו. את העובדה ששפות רבות משתמשות במילים משורשים שונים כדי להבחין בין המושגים (למשל באנגלית Bishop ו-Diocese, בצרפתית Évêque ו-Diocèse), ראיתי כאישוש לעמדתי בעניין אחרון זה.
המילה לציון אדם המוסמך בדרגה אחת מתחת להגמון בעייתית אף היא. שתי מילים קיימות בעברית לתיאור מעמד ותפקיד זה: אחת מהן מקובלת היתה בימי-הביניים: "גַּלָח", על שם ה"טוֹנְסוּרָה", צורת תספורת מיוחדת (או לעתים רק קיצוץ סמלי של מספר שערות) שהיתה מוטלת על אנשי הכנסייה ושבוטלה בכנסייה המערבית ב-1972. למילה זו דבקה קונוטציה כה שלילית בספרות היהודית, והיא כה ארכאית, שוודאי שלא אשתמש בה כאן. המילה האחרת מקובלת מאוד כיום: "כומר". דא עקא, שגם היא לא מושלמת. נוצרים דוברי עברית רבים חשים אי-נוחות מההקשר השלילי שיש לה בתנ"ך ובספרות הרבנית, בהם היא משמשת לציון משרתי עבודה זרה.[6] בשל כך, הם משתמשים בעיקר במונחים "כוהן" או "כוהן דת". אף שמספר הישראלים היהודים המודעים למשמעותה השלילית של המילה כומר זעום, ספר זה ישתמש אף הוא במונח "כוהן".
המינוח לציון חבר כנסייה שלא הוסמך לכהונה (כל הנשים, ויותר מ-99.95 אחוז מהגברים), אינו ברי גם הוא בעברית. כותבים שונים משתמשים במושג "חילוני", "חילונית". מונח זה בעייתי: בעברית בת ימינו, ובלי קשר למקורו, מתייחס הוא לאדם שאינו שייך למערכת דתית, שמערכת דתית אינה מהווה מרכיב כלשהו בחייו. עבור חברי כנסייה לא מוסמכים רבים, האמונה, והכנסייה, כה מרכזיות, שמונח זה בלתי-הולם לחלוטין. המונח "מאמין" אף הוא מוקשה. לא רק שאדם מוסמך "מאמין" לרוב אף הוא, אלא שטמונה בו גם, בהקשרים שונים, קונוטציה שלילית: "מאמין" הוא אדם תמים, פתי, אדם "לא מתוחכם", אדם השייך ל"עדר". גם המונח האפשרי "הדיוט" לציון אדם שאינו "מקצועי" טומן בחובו קונוטציות בעייתיות. מסיבות אלה, אנקוט בספר זה מונח שהומצא לפני מספר עשורים על-ידי האח יוחנן אליחי, אחד ממקימי הקהילה הקתולית דוברת העברית: עַמַאי, מילה הגזורה מהמילה "עם". מילה זו הינה תרגום נאות של המילה היוונית laikos ("מהעם"), ממנה נגזרו המילים המשמשות לעניין זה בשפות רבות (למשל laic באנגלית). המונח מתאים במיוחד כיום, שעה שמודגש בכנסייה הקתולית רעיון היות כל חברי הכנסייה "עם האלוהים".
כתיבת שמו של זה, שבלעדיו לא היתה נצרות, בעייתית מאוד, למרבה הפלא, דווקא באחת משתי השפות שהכיר. צורת הכתיב העברית המקורית של זה שהנוצרים רואים בו את בן האלוהים היתה כנראה "ישוע", אם כי גם השם "ישו" היה מקובל בזמנו. שני השמות מופיעים על ארונות קבורה מאותה תקופה.[7] דורות רבים מאוחר יותר, בעיקר באירופה כנראה, הורגלו יהודים להשתמש בשם "ישו" הדומה לכתיב הלטיני Iesu/Iesus ולמקבילותיו בשפות אירופיות שונות.[8] במקרה או שלא במקרה, ייתכן שצורת הכתיב "ישו" דומה לאופן ההגייה של השם בגליל בתקופה בה חי. החל משלב מסוים בימי-הביניים התייחסו היהודים לשם זה כראשי-תיבות של הביטוי "יימח שמו וזכרו", ולכן כתבו יש"ו. ראוי לציין שגם הכתיב "ישוע" המשיך להתקיים בכתבים יהודיים, בעיקר, אך לא רק, בכאלה שבאו מסביבה ערבית: הוא מופיע בחלק מכתבי-היד של התוספתא, חיבור שעריכתו כנראה במאה השלישית (כתבי-היד שברשותנו מאוחרים כמובן הרבה יותר),[9] ובחלק מכתבי-היד של התלמוד.[10] הרמב"ם, בן המאה השתים-עשרה, השתמש בו, כנראה, ובימינו – הרב עובדיה יוסף, הפוסק המשפיע ביותר על המסורת ההלכתית הספרדית, לא נמנע ממנו.[11] למרות כל הנאמר, השימוש בכתיב "ישוע" ובהגייה yeshu'a נפוץ היה בעשרות השנים האחרונות בעיקר בחוגי נוצרים דוברי עברית ואצל אלה המכנים עצמם "יהודים משיחיים". השם "ישו" הפך לרגיל יותר בקרב דוברי עברית שאינם נוצרים, ככל הנראה גם בהשפעת הספר "ישו הנוצרי" שפרסם יוסף קלוזנר בעברית בשנות השלושים של המאה העשרים.[12] בשנים האחרונות נראה כי גם ישראלים שאינם נוצרים מאמצים יותר ויותר את הכתיב "ישוע". לאחר התלבטות ארוכה, ולמרות שאיני סבור שלשם "ישו" משמעות שלילית כלשהי כיום בציבור הישראלי שממילא אינו מודע ברובו לראשי התיבות שלעיל, החלטתי להשתמש בשם ישוע, ולוּ רק על-מנת לכבד נוצרים דוברי עברית להם חשוב הדבר עד מאוד.
ישוע, שנולד על-פי המסורת בבית לחם, זכה לכינוי נוסף: הוא ה-Christos, או ה-Christ באנגלית. מקור מילה זו ביוונית, ומשמעותה "המשוח" (בשמן), תרגום מדויק של המילה המקראית "משיח". כאשר נוצרים מדברים על "Jesus Christ" (או מקבילותיו בשפות אחרות), הם מתייחסים, גם אם לא תמיד במודע, לדמות שהינה הרבה מעבר ל"ישוע של ההיסטוריה". הם מתייחסים לדמות קוסמית, לבן האלוהים, למשיח, לגואל. לכן לא יהיה נכון לדבר על ישוע, כאשר נוצרים מדברים על Jesus Christ. כיצד אפוא לתרגם מילה שנייה זו הנצמדת לשמו הפרטי? בספרים רבים בעברית בחרו הכותבים להשתמש במונח "קריסטוס": "ישוע קריסטוס". סיבת הסתייגותם מהשם "ישוע המשיח", תרגום מילולי של הביטוי, ברורה. המילה "משיח" כה טעונה בעברית, שעצם הצבתה ליד המילה "ישוע" עשויה לגרום לקוראים יהודים רבים אי-נוחות. בספר זה אשתמש בכל-זאת במונח "משיח". החשש כי קורא לא זהיר עלול לחשוב כי "קריסטוס" הוא שם משפחה די בו, אפילו היתה זו הסיבה היחידה לכך, כדי לתמוך בהחלטה.
ה"פרסונה" השלישית של השילוש יוצרת אף היא בעיה מסוימת בעברית. בחרתי להשתמש לרוב במינוח "הרוח הקדוש" ולא "רוח הקודש" או "הרוח הקדושה". ההתייחסות הברורה לרוח כזכר מיועדת להבהיר שבשפות מודרניות מערביות רבות, כמו גם בלטינית (אך לא בשפות שמיות), מינו הלשוני של ה"רוח" – זכר, כמו מינם הלשוני של האב והבן.[13] התעקשות זו על שימוש בזכר מטרתה למנוע הרהורים של קוראי העברית כי הרוח נותנת לשילוש אלמנט "נקבי", המאזן את האלמנט ה"זכרי" של האב והבן (באופן המזכיר דיונים עכשוויים, נכונים או חסרי שחר, על מהות ה"שכינה" בקבלה היהודית כאלמנט נקבי העומד אל מול האל הזכרי, או על מוטיב האלה בדתות קדומות). מרבית הקתולים בעולם דוברים שפות שמקורן באירופה. עבורם, טענה על נקביות הרוח תהיה בלתי-מובנת לגמרי.[14] כפיית המין הזכרי על הרוח נועדה ליצור דפוס חשיבה בעברית דומה ככל האפשר לדפוס החשיבה של מרבית הקתולים.
בקרב הקתולים דוברי העברית הוצעו בעשורים האחרונים מונחים עבריים שונים כגון "תַּקְדִיש", "מוֹקְדָש", או "רַז", על-מנת שיחליפו את המילה סקרמנט. בעת כתיבת ספר זה חדירת מונחים אלה לשפת הקהילות דוברות העברית עדיין מוגבלת. בשל כך אמשיך להשתמש בשלב זה במונח "סקרמנט" הנפוץ, המוכר, והבינלאומי יותר.
יש הקוראים בעברית לכל אחד מארבעת הספרים המופיעים בראשית הברית החדשה "אֵוַנְגֶלְיוֹן", על-פי כינויָם היווני (euanggelion). להעדפת מילה זו על פני המילה "בשורה", שהינה תרגום מדויק למדי לעברית של המילה היוונית, סיבות תיאולוגיות והיסטוריות מורכבות. מכיוון שלמילה זו שוּותה בתרבות היהודית קונוטציה שלילית,[15] מעדיפים רוב רובם של הנוצרים דוברי העברית, וכן גם מחבר ספר זה, לא להשתמש במונח שאול וזר זה. התואר "ספרי הבשורה" מייצג טוב יותר את משמעותם עבור נוצרים.
לקטעים רבים בספרי הבשורה, ובמיוחד לקטעים מתוך שלושת הספרים המופיעים בתחילת הברית החדשה, ה"סינופטיים", מקבילות באחרים. הדבר מצוין לעתים, לאחר מתן מראה מקום, בעזרת האמירה "ראו גם מקבילות". תרגומים איכותיים של הברית החדשה יסייעו במציאת אלה.
החוק הקנוני
כמו כל גוף המאגד בני-אדם יחד, זקוקה הכנסייה למערכת חוקים. כבר בעשורים הראשונים שלאחר צליבת ישוע נזקקו מאמיניו לכללים בעניין החברות בכנסייה, מינוי בעלי תפקידים ושפיטת חברים שסרו מדרך הישר.[16] במאות הראשונות לספירה רוב החוקים נוצרו בנסיבות מקומיות, לעתים באסיפות הגמונים ולעתים על-ידי השלטונות החילוניים. במאות החמישית והשישית התחילו כותבים שונים לאסוף החלטות אלה, יחד עם ציטוטים רלבנטיים מכתבי אבות הכנסייה. פעולות איסוף אלו יצרו את בסיס מערכת החוק של הכנסייה, שאליו נוספו במאות הבאות קבצים נוספים, כולל חוקים שקבעו אפיפיורים. חוק הכנסייה הקתולית נקרא, החל מהמאה האחת-עשרה, "החוק הקנוני", מונח המבוסס על שתי מילים יווניות שצורפו יחד. במילה היוונית kanon, שמשמעה מידה, השתמשו לציון כללים כנסייתיים, ובמילה nomos, שמשמעה חוק, השתמשו לציון חוקים חילוניים. כשצורפו יחד, נוצר ה-νομοκάνονες, או ה-iuris canonici, מונחים מהם נגזר המונח המשמש בשפות המודרניות. למרות שגם הכנסיות האורתודוקסיות וגם הכנסייה האנגליקנית קוראות למערכות חוקיהן בשם זהה, כאשר מוזכר החוק הקנוני בספר זה מדובר בחוק של הכנסייה הקתולית.
המאה השתים-עשרה נחשבת כזמן לידת העיסוק בחוק הכנסייה כתחום ידע מוגדר וכמקצוע, הזמן בו החלו הוגים רבים, "קנוניסטים" המומחים לחוק הקנוני, לחבר פירושים על אוסף מסודר של חוקים שפורסם אז בבולוניה על-ידי מומחה חוק בשם גרציאנוס. מאז ועד ימינו המשיך החוק הקנוני להתפתח. הנוסח המחייב כיום הוא זה שפורסם ב-1983 (נוסח החוק שהיה בתוקף לפניו פורסם ב-1917). כאשר מוזכר בספר זה חוק הכנסייה מדובר בקודקס החוק הקנוני של 1983. נוסחו המחייב הוא הלטיני, אך קיימים תרגומים שלו לשפות אחרות.
מאפיינים נוספים של הספר
כוונת הספר לשמש מבוא בהיר ושמיש גם עבור קוראים שאינם בעלי ידע בתחום. בשל כך, השתדלתי למעט במושגים טכניים או במילים לועזיות. במקרים חריגים, שבהם נדמה היה כי שימוש במילים שכאלה הינו הרע במיעוטו (למשל "סקרמנט", "קונגרגציה"), הקפדתי לתת תרגום למונח, ולספק הסבר מפורט מעט יותר במונחון שבסוף הספר. כדי לא להכביד על הספר ועל הקורא, וכדי לשמור על צביונו כספר מבוא, מיעטתי מאוד בהערות שוליים מהספרות המחקרית.
הציטטות מהברית החדשה (שאינן, אגב, רבות) לקוחות ממהדורת "הברית החדשה בעברית בת זמננו". תרגום זה, המופץ על-ידי החברה לכתבי קודש בישראל, מופיע לעתים תחת השם "הברית החדשה בעברית בת זמננו", ולעתים תחת השם "תרגום חדש". הוא פורסם לראשונה ב-1976, אך עודכן בראשית שנות התשעים. ניתן למוצאו הן במהדורת כיס, והן בפורמט גדול המכיל מבואות, הערות, ומקבילות מספרים אחרים, כולל מהספרות הרבנית. למרות שמסיבות שאינן לגמרי ברורות (ודאי ששמרנות היא אחת מהן) ממשיכים רבים בישראל, באקדמיה ומחוצה לה, להשתמש בתרגומים ישנים של הברית החדשה, המלצתי המוחלטת לכל המתעניין בתחום היא להשתמש בתרגום נוח ונעים זה, המשמש גם את מרבית הנוצרים דוברי העברית כיום. שפתם של התרגומים האחרים (ובראשם זה של דעליטש וגינצבורג) מליצית ומאולצת למדי. הברית החדשה, שנכתבה ביוונית, לא נכתבה בשפה גבוהה במיוחד. היא לא היתה קשה להבנה לנוצרים דוברי יוונית במאות הראשונות. גם לו היתה נכתבת בעברית, לא היתה זו העברית המקראית אליה ניסו לחזור דעליטש וגינצבורג. התרגום העברי המודרני מספק לקורא הישראלי חוויית קריאה דומה יותר לזו שהיתה לקוראיה הראשונים. מגבלותיו, ויש לו אכן כאלה, אינן גדולות ממגבלותיהם של התרגומים האחרים.
בשל מעמדה הבינלאומי של האנגלית כיום, ועוד יותר מכך בשל העובדה שעבור מרבית הישראלים ילידי ישראל האנגלית היא השפה הזרה הראשונה, בחרתי לבנות את מונחון המונחים הזרים תוך שימוש במונחים באנגלית. ידיעת המונחים האנגליים עשויה לסייע למעוניינים בחיפוש מידע נוסף, כתוב, מדובר או אלקטרוני. למרות שהלטינית היא השפה הרשמית של הכנסייה, השימוש המעשי בה, גם בתוך הוותיקן, פוחת כיום בקצב מהיר. מסמכים כנסייתיים רשמיים רבים מופיעים כיום תחילה בשפה מודרנית ורק אחר-כך, ואף זאת רק במקרים מסוימים, בלטינית. מצד שני, גם האנגלית אינה "שפת הכנסייה": בוותיקן, בעיקר האיטלקית, אך גם הצרפתית והספרדית נשמעות לא פחות, ואולי אף יותר, ממנה. בכנסייה האוניברסלית, הרבה יותר קתולים משתמשים בחיי היום יום בספרדית או בפורטוגזית מאשר באנגלית. למרות זאת, גם בכנסייה, מעמד האנגלית עולה בשנים האחרונות באופן תמידי, בין השאר כשפה לתקשורת עם מוסדות וארגונים בינלאומיים. העובדה שהאפיפיור הנוכחי, בנדיקטוס הששה-עשר,[17] הדובר אנגלית טובה, מינה ב-2005 ארכיהגמון אמריקאי לעמוד בראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, אחד הגופים החזקים בוותיקן, משקפת ואף תאיץ כנראה מצב זה. עדיין השימוש באנגלית בספר זה קשור יותר למעמדה בישראל מאשר למעמדה בכנסייה.
במקומות רבים מוזכר בספר זה הוותיקן, לעתים בתוך משפטים כמו "הוותיקן דרש", "מקורות בוותיקן טענו", וכדומה. למעשה, בדומה לממשלות רבות, קולות שונים ואפילו סותרים יוצאים לעתים מהוותיקן.[18] לכתחילה ראוי לציין בכל התייחסות לוותיקן מי הדובר, ומה מעמדו. ממש כשם שאמירה לעיתונאי של שר תחבורה ישראלי המתבטא לפתע בענייני יחסי חוץ לא ראויה להיחשב כהודעה רשמית של מדינת ישראל, כך גם אינה יכולה להיחשב כעמדה רשמית של הוותיקן הצהרה מקרית של חבר קוריה כזה או אחר בנושא שאינו מוסמך בו. למרות זאת, על-מנת לא לגרום לסרבול על-ידי הזכרת שמות ותפקידים שממילא סביר שאינם מוכרים לקוראים, החלטתי לרוב לוותר על דיוק שכזה. בכל-זאת אדגיש כי כשאני מייחס בספר זה הצהרות ל"וותיקן", מדובר באמירות משמעותיות של אנשי קוריה שהיו מוסמכים לדון בנושא המסוים.
כמעט כל המסמכים החשובים בענייני הוראה ודוקטרינה שפורסמו בעשורים האחרונים על-ידי המַגיסְטֶריוּם, ההיררכיה ההנהגתית העליונה של הכנסייה, נגישים דרך רשת האינטרנט בשלל שפות אירופיות, בהן כמובן האנגלית. איתורם בעזרת שמם הלטיני קל מאוד. בשל כך, הקפדתי לתת בהערות שמות אלה, על-מנת לאפשר לחפצים בכך לעיין במסמכים עצמם.
מבחינה מסוימת, עוסק ספר זה יותר ב"מה" וב"איך" של הכנסייה הקתולית, ופחות ב"למה". הסיבה המרכזית לכך היא הרצון לספק מידע אובייקטיבי ככל האפשר. כמו בדתות רבות, גם בקתוליות הפרקטיקה מקובעת הרבה יותר מאשר ההסברים הניתנים לה. על-מנת לא לאמץ כיוון פרשני כזה או אחר ולזנוח בכך אחרים, החלטתי להימנע במקרים רבים מלהאריך בהסברים פרשניים על הסיבה התיאולוגית או המיסטית לקיום מעשה זה או אחר, ולהעדיף דיון במעשה עצמו.
הספר לא נכתב במבנה של "תשובות לשאלות נפוצות" המקובל מאוד כיום גם באינטרנט וגם בספרות מקצועית מודפסת. למרות זאת, נעשה ניסיון, הן מבחינת מבנהו והן מבחינת הנושאים בהם הוא עוסק, לספק בו תשובות על שאלות שמניסיון המחבר נפוצות מאוד בישראל כאשר עולה לדיון, בהקשרים שונים, הכנסייה הקתולית.
על מנת לאפשר עידכונים והתיחסויות להתרחשויות עתידות בכנסיה הקתולית, מלווה הספר בבלוג בכתובת cathonow.blogspot.com.
למרות רצוני העז לעשות כן, הגעתי למסקנה כי ניסיון לכתוב ספר זה תוך שימוש מקביל בלשון נקבה ובלשון זכר יביא להכבדה ניכרת של חוויית הקריאה, הן לקוראות והן לקוראים. בצער, דבקתי, כמקובל עדיין בעברית, בלשון זכר. עם הקוראות הסליחה.
