הבת הסודית

 אֵבל בראשיתו

דאהאנוּ, הודו - 1984

קָוויטה

היא הגיעה אל הצריף הנטוש עם דמדומים, בלי לומר מילה לאיש, מיד כשחשה בתוכה התכווצויות שאין לטעות בהן. המקום ריק מלבד המחצלת שעליה היא שוכבת עכשיו בברכיים משוכות מעלה אל החזה. כשגל כאב נוסף מחלחל את גופה, קוויטה נועצת את ציפורניה בתוך כפות ידיה הקפוצות ונושכת ענף עץ בין שיניה. נשימתה כבדה אך קצובה שעה שהיא מחכה לשוך הלחץ בבטנה הנפוחה. היא מקבעת את מבטה הבוהה בצֵל צהוב חיוור שמנורת נפט מהבהבת יוצרת על רצפת הבוץ, שותפתה היחידה בשעות הלילה האפלות. היא מנסה, כל עוד בכוחה, להחניק את צעקותיה. יודעת שבקרוב, עם הדחף ללחוץ, יזעיקו צווחותיה את המיילדת של הכפר. היא מתפללת שהתינוק ייוולד לפני עלות השחר, כי בעלה אינו מתעורר לפני הזריחה. רק עוד תפילה אחת מלבד זו קוויטה מעזה לשאת עבור הילד הזה, היא נזהרת לא לבקש הרבה מדי מן האֵלים.
רעם מתגלגל מרחוק כהד לגשם שכל היום איים לרדת. לחות תולה באוויר ומתיישבת על מצחה ברסיסי זיעה קטנים. כשייפתחו השמים לבסוף ויֵרד גשם שוטף תגיע גם הקלה. גשמי המונסון תמיד העלו באפה ריח מיוחד: גולמי ועפרורי, כאילו האדמה, היבול והגשם מתמזגים כולם באוויר. ניחוח של חיים חדשים.
הציר הבא מגיע באחת ונשימתה נעתקת. הזיעה העלתה כתמי רטיבות כהים בכותנת חולצת הסארי הדקה שלה, המתוחה בין שדיה במקום שבו היא נרכסת בשורת ווים זעירים. היא התרחבה הפעם, בהשוואה לפעם הקודמת. בארבע עיניים גער בה בעלה על שאיננה מכסה את עצמה מספיק, אבל בחברת גברים אחרים שמעה אותו מתרברב בשדיים שלה, משווה אותם למלונים בשלים. היא התברכה בעובדה שהגוף שלה נראה שונה הפעם, כי בזכות זה הניחו בעלה וכל האחרים שהיא תלד בן.
פחד פתאום אוחז בה, אותו פחד חונק שתקף אותה במהלך כל ההיריון שלה. מה יהיה אם כולם טועים? תפילתה השנייה, הנואשת יותר מקודמתה, היא לא להביא לאוויר העולם עוד בת. בזה לא תעמוד שוב.

בפעם הקודמת לא היתה מוכנה למה שאירע. בעלה התפרץ לחדר דקות ספורות בלבד לאחר שהמיילדת חתכה את חבל הטבור. קוויטה הריחה בו את הניחוח המתקתק להבחיל של ליקר תוסס מפרי הצ'יקוּ. כשג'אסוּ הציץ בגופה של התינוקת שהתפתלה בזרועותיה של קוויטה, חלף צל על פניו. הוא הסב את מבטו ממנה.
קוויטה חשה איך פינה האושר שלבלב בה את מקומו לבלבול. היא ניסתה לדבר, להביע משהו מן המחשבות שהתערבלו בראשה. כל כך הרבה שיער... סימן טוב. אבל רק את קולו של ג'אסו שמעה, דברים נוראים שמימיה לא שמעה מפיו, מחרוזת מזעזעת של ניבולי פה. כשהפנה שוב את פניו אליה ראתה שעיניו האדימו. הוא התקדם לקראתה בצעד אטי ומכוּון ובמנוד ראש. היא הרגישה פחד בלתי מוכר גואה בקרבה, בָּלול בהלם ובמבוכה.
מכאובי הלידה הותירו את גופה חלש. מוחה נאבק להבין. היא לא ראתה אותו מתנפל לעברה אלא כשכבר היה מאוחר מדי. אבל היא לא היתה זריזה דיה למנוע ממנו לחטוף את התינוקת מבין זרועותיה. המיילדת עצרה אותה כשהיא התפרצה קדימה בזרועות פשוטות וזעקה בקול חזק יותר אף מאשר ברגע שבו הרגישה איך ראשה של התינוקת קורע את בשרה כדי לפלס דרך. הוא יצא מהצריף בסערה מלווה בבִּכייה של בתם, בנשימותיה הראשונות בעולם הזה. באותו רגע נורא ידעה קוויטה שאלה גם נשימותיה האחרונות.
המיילדת הדפה אותה לאחור בעדינות. "תני לו ללכת, ילדתי. תני לו כבר ללכת. זה אבוד. את חייבת לנוח עכשיו. היה לך קשה."
במשך יומיים לאחר מכן הצטנפה קוויטה על מחצלת הקש שעל רצפת הצריף. היא לא העזה לשאול מה קרה לתינוקת. בין אם הוטבעה, נחנקה או סתם ננטשה לרעוב עד מוות, קיוותה קוויטה רק שמותה היה מהיר ורחום. גופה הזעיר הלוא ייטמן בסופו של דבר בקבר בלי שנשמתה תזכה אפילו להשתחרר בשריפת הגופה. בִּתה בכורָתה, כמו תינוקות רבות אחרות, תשוב לעפר בטרם עת.
איש לא ביקר אצל קוויטה במהלך היומיים האלה מלבד המיילדת, שהגיעה פעמיים ביום כדי להביא לה אוכל ובדים נקיים לספוג את הדם ששטף מגופה. היא בכתה עד שעיניה היו לפצע, עד שחשבה שלא נותרו לה עוד דמעות. אך היה זה רק האֵבל בראשיתו, ושדיה שהניבו חלב כעבור כמה ימים ושערה שנשר בחודש שלאחר מכן היו עוד תזכורת נוקבת שרק הדגישה זאת. ומאז הלילה ההוא החסיר לבה פעימה למראה כל ילד צעיר שהזכיר לה שוב ושוב.
כשהיא קמה מאבלה לא הכיר איש בצערה על האובדן. היא לא קיבלה אף מילת תמיכה או מגע מנחם כלשהו מבני הכפר. בבית שחלקו עם משפחתו של ג'אסו זכתה רק למבטי בוז ולעצות שלא ביקשה כיצד להרות בן זכר בפעם הבאה. קוויטה כבר מזמן התרגלה לכך שהשליטה שלה בחייה מועטה. בגיל שמונה־עשרה השיאו אותה לג'אסו והיא שקעה בשגרה המפרכת של הספקת מים, כביסה ובישול. בימים עשתה כל מה שביקש ממנה בעלה, וגם בלילות, כשהם שכבו ביחד, נכנעה לדרישותיו.
אבל אחרי התינוקת היא השתנתה, ולו גם בדברים קטנים. כשכעסה על בעלה הוסיפה לו יותר צ'ילי אדום לאוכל שלו, ובשתיקה של סיפוק התבוננה בו מקנח לאורך כל הארוחה את מצחו ואת אפו. ולפעמים כשבא אליה בלילה סירבה לו, אמרה לו שיש לה מחזור. עם כל מרד פשוט כזה היא חשה ביטחון עצמי גובר. וכך כשהתברר לה שהיא שוב בהיריון כבר היתה נחושה בדעתה שהפעם יהיה הכול שונה.