ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
אולי נזכרתי מאוחר מדי

תקציר

אולי נזכרתי מאוחר מדי הוא יומנה הבדוי של חגית, שנכתב בחודשי חייה האחרונים ונחשף לאחר מותה. ביומן, אשר פותח דלת אל האישה הצעירה שהייתה, היא נותנת דין וחשבון נוקב על חייה, על אימהותה ועל אהבותיה. אלא שמאחורי גבה נרקם סיפור נוסף: מהלך התקדמותה של הדמנציה המאיימת לגזול ממנה את כל הסיפורים.

חן לבקוביץ', בעלת הבלוג המצליח אמא עייפה דיה ומחברת ספר הילדים השפם של שפמנוֹן, מפליאה לרקום סיפור של ריחוק ושל קרבה, של כאב ושל השלמה. היא מכניסה את הקורא אל תוך עולם פנימי שהולך ומתמעט – אך נותר מלא הומור ותשוקה.

״ברגישות יוצאת דופן, בכנות כובשת ובשפה שמצליחה ללכוד את המורכבות האנושית על כל גווניה, חן לבקוביץ׳ טווה ספר מעורר מחשבה ומסעיר רגשית, שנותר עם הקורא זמן רב לאחר הקריאה". - דודו בוסי

"ספר מקורי, נועז ונוגע ללב. וכמי שמפחד מזקנה ומהשלכותיה, מצאתי בו קול שהייתי צריך לשמוע". - רענן שקד

שיר פרידה / רן בן נון
תיעוד נוגע ללב של תודעה מתפוררת בגיל השלישי
שיר פרידה / רן בן נון
תיעוד נוגע ללב של תודעה מתפוררת בגיל השלישי
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • "בסוף הכל מתמוסס", כותבת חגית. השנה היא 2062 וחגית בת ה-80 מחשבת את קיצה לאחור בבית אבות נעים ונוח בלב העיר. בתה, ענבל, באה לבקר כל יום ודואגת לה במסירות בעזרת סנגיטה, המטפלת ההודית שלה בדיור המוגן, שנשכרה אחרי שחגית נפלה פעמיים, במקלחת ובסופר, והוחלט שהיא זקוקה לסיוע יומיומי רציף. הדמנציה כבר מתחילה לחלחל לאיטה אל סף הכרתה, אז בכוחותיה המנטליים האחרונים היא פותחת מחשב וכותבת את זכרונותיה מימינו אנו, כשהיתה לשונאית בכירה בתחנת רדיו פופולרית, נשואה ליחצן המקסים דן. לגיבורת "אולי נזכרתי מאוחר מדי" הנוגע ללב של חן לבקוביץ', יש הומור עצמי מוזר וקודר, שממסך במקצת את העצב הבלתי נמנע שבמעקב אחר ההתפוררות האיטית הזו של המוח והתפזרות המחשבה. שוברת לב במיוחד היא המודעות, המעלה את ההרהור שאולי עדיף לא לדעת, פשוט להיעלם לנצח. חגית נמצאת בהליך פרישה איטית מהעולם, שהחל זמן מה לפני הדיור המוגן, כשהיא מפסיקה לבוא לארוחות שישי ופשוט מסתגרת מהעולם.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • את כותבת? / אליזבט דור
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • לא כבד מדי, למרות הנושא העגום.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • חגית כותבת את סיפור האהבה שלה עם דן, שהתחיל בהתכתבות פייסבוק שהיא יזמה. הסיפור המסקרן שזור בהידרדרות המנטלית - יותר ויותר שגיאות כתיב, וסימנים ראשונים של פראנויה. זה משחק מקריפ ומחריד, מעין מרוץ לתחתית. היא רוצה לגלות לענבל בתה, ובעצם לנו, מה קרה שם שגרם לפירוק נישואיה עם דן, אבל האם תספיק להגיע לסוף הסיפור לפני שהתחביר שלה יתרסק סופית והעברית שלה תהפוך לג'יבריש טהור. אז בינתיים היא מספקת אמירות חותכות, כואבות, כנות באופן מטריד, על זוגיות, אימהות, וזאת שלא לגמרי שם, היא עצמה, מול התינוקת שהצליחה לאהוב כי היא דומה לבעלה ולא לה, כי את עצמה היא אוהבת פחות.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • לבקוביץ', המוכרת מהבלוג הפופולרי "אמא עייפה דיה", מספקת תמונה בהירה ומדכדכת של חיי נישואין, והדרך שבה ההורות והזוגיות מתנגשות לפעמים בתאונה רבת נפגעים. אהבה שמתחלקת לשלושה לעולם לא תהיה כמו אהבה שמתחלקת בשניים, וזה דבר שאף אחד לא כותב עליו, כי איש לא מוכן להודות בכך. לכן החשיפה של לבקוביץ' כה צורבת, חזקה ועמוקה, כשהיא פורטת בכנות ברוטאלית חסכים של ילדה קטנה שאבא לא היה שם מספיק בשבילה, בורות שנפערים בנשמה וחייבים למלא אותם, לא משנה איך. או בעצם, מאוד משנה.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • הגימיק של שגיאות הכתיב והעברית השבורה ממצה את עצמו בשלב מסוים ומתחיל קצת להתיש. וגם - עד 2062 לא יצליחו לנצח את הדמנציה? כמה מבאס!
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אדי, המאהב, זה שרוצה ממנה רק דבר אחד, האיש עם המבט מפלח השחלות. כמה סקסי אדם יכול להיות במספר כה מינימלי של שורות.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "הסבלנות שלי הייתה קצרה, היכולת שלי להכיל הייתה מוגבלת. הציניות שלי אולי התאימה למפגשי חברים או לדייטים, אבל היא פחות התאימה לתחום האימהות".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • תחשבו על זה כשאתם מבקרים את סבתא בדיור המוגן. יום אחד אולי גם אנחנו נגיע לשם - אם יהיה לנו מזל.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. לבקוביץ' היא כותבת מיומנת שכולה כנות ברוטאלית לפרצוף. יהיה מעניין להמשיך לקרוא אותה.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • את סוף הסיפור כותבת ענבל הבת, ויש בו פיוס, השלמה ואפילו סוג של נחמה. גם אם לעולם לא תסלחו לעצמכם על כל הטעויות שעשיתם בחייכם, על העוול שגרמתם, אולי בערוב ימיכם יהיה מי שיסלח לכם במקומכם.