מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון7
האחו החריש את אוזניי
ענת עינהר

תקציר

אישה פוגשת גבר. 

הוא מגושם, אבוד, חסר מעש, ילדותי, ובעבר היה סולן של להקת רוק שכוכבה דרך לרגע. עכשיו שניהם, האישה והגבר, נידונים להסתובב יחד בלילות ברחובות, בחוף הים, בקניונים, במועדוני מין ובתחנות רכבת, וכל הזירות האלה נעשות תפאורה לחווייתם התיאטרלית. 

את סיפורם של השניים מספרת לנו האישה, והיא נוקטת בלשון פיוטית הזרועה בקרעים ושברים לשוניים; שילוב מוזר ומקסים, מעין שיר השירים בגרסה אפלה, המעלה ספקות באשר לטוהר מניעיה וכוונותיה האמיתיות. 

הספר נחתם בזיכרון ילדות קצר, יפהפה, היכול לשמש, למי שיחפוץ בכך, מבוא ארס-פואטי ליצירותיה של ענת עינהר. 

יגאל שוורץ

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
שוטטות / רן בן נון
הכתיבה של ענת עינהר מאתגרת, בלשון המעטה
לקריאת הפרק הראשון
שוטטות / רן בן נון
הכתיבה של ענת עינהר מאתגרת, בלשון המעטה
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • בחצר תל אביבית בין בניינים אפרוריים, הוא ניצב מתחת לחלונה. שניהם מחזיקים טלפונים. היא אומרת לו שלום והוא בורח, ה"שלום" שלה מפחיד אותו. הוא סולן להקת רוק ישנה, והיא היתה פעם מזמן בהופעה שלו. אחר כך ראתה אותו ברחוב, מנסה להתחיל עם איזו בלונדינית ונכשל קשות. הם מתכתבים במחשב ומגלים שהם מאותה העיר, פתח תקווה, לא עלינו, אבל הוא מהחלק הרע והיא מהחלק הטוב, יחסית כמובן. ואז הם מדברים המון בטלפון, ואז נפגשים סוף סוף בבר הקבוע שלה; הוא מאחר, כדרכם של רוקרים עבשים, וכמעט מתפתחת קטטה עם שיכור שהתחיל איתה בינתיים. כך מתחיל סיפור האהבה המוזר ביותר שתקראו בימי חייכם, למרות שהתרחש במציאות - האחו החריש את אוזניי של ענת עינהר.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • האישה המוזרה והעיר הגדולה/ ויוויאן גורניק
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • הכי כבד שיש. ממש על סף הבלתי קריא.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • המתח בספר נבנה בין עליבות הסביבה והמציאות שעינהר מתארת, עולם של אנשי שוליים בטלנים, שיכורים ומסוממים המשוטטים בלילות חסרי מטרה, לבין השפה הגבוהה עד זרות מוחלטת שבה כל זה מתואר; עברית עילאית, נשגבת, לא תמיד מובנת, מתריסה את עליונותה במתכוון, כמו מתעקשת למצוא את היופי שבאהבה גם כשהיא מתקיימת במדמנת סחי ומיאוס מצחינה ומיוזעת, כעורה ונטולת חן. אם תרצו, זה מזכיר קצת את עודד וולקשטיין שכותב אימה בסגנון לאבקראפט במעין מוטציה של עברית כמעט עגנונית/ טשרניחובסקאית על טבעית. יש כאן גם שיקוף עגום, בהיר מנשוא, של דימוי הרוקר המזדקן שתהילתו מאחוריו וכולו מרירות ועצב קיומי. זה ששנותיו הטובות ביותר היו שנות העשרים שלו, ומולו הסופרת, שככל שהיא מתבגרת כך מתחדדת ומתגבהת יצירתה לצד ההכרה שהיא זוכה לה ומקומה המכובד בעולמה, כשהיא מתגבשת לגורו נערצת של סדנאות כתיבה קאלטיות.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • רוב העלילה מתברברת בשיטוט נטול מטרה - מועדון סאדו מהוה, החניון של סינמה סיטי, בדיקת גוש בשד אצל רופאה שהיא גם חברת ילדות; חומוסיה צפונית שבה הוא כמובן בן בית, לצד האז-בין עתיק אפילו יותר ממנו. לתוך ההתרחשות הבנאלית הזו מזריקה עינהר בתחכום זכרונות ילדות איומים של מחסור והתעללות - הוא היה ילד כאפות שמנמן, היא היתה מהצד השני - למרבה המזל, לא באותה חבורת ילדים; אבל החיבור מחלחל, מובן, שורט את קצות העצבים באימה צורבת כשהכל כתוב באכזריות בלתי נסבלת, קשה לקריאה. עינהר משרטטת ביד אמן מבנים מורכבים של הכרה ותת הכרה, מודע ותת מודע, מקפלת אותם זה לתוך זה עד לרגע של הארה צלולה, פרוידיאנית, על דחפי הינקות הקמאיים שגורמים לנו להימשך זה לזה. אין ביניהם מין, כי זה רק עלול לחבל בקשר הרוחני הטהור, נשיקות הן רק על המצח; כך שהיא רשאית להמשיך לשחק משחקים מגוחכים עם מאסטר הסאדו שהכירה ברשת, ולהתמסר לגברים זרים אנונימיים עד שעובר לה. כך שבעצם היחסים הם מעין הילולות שיכורים צנועות אך מתמשכות, שעליהן היא משלמת כמובן; מצב מטושטש קבוע שעשוי להסביר מה בעצם מה בחורה נחמדה כמוה עושה עם היצור המיוסר, המתעלק ואכול התסביכים הזה, איש ריב ומדון, מוכה האוסידי ואפוף החרדות המשתקות והתקפי הזעם, שדווקא לו בחרה להדביקה את הכינוי המעצבן "אהבתי"; תוך שהיא בוחנת את סבלנותנו בתיאורים ארכניים על טכניקת ניגוב החומוס של הפרא הלא ממש אציל שבחרה להעניק לו את ליבה. נכון שללב דרכים משלו, אבל באמת, תהיי רצינית. הרי היית סופרת כזאת מגניבה, מה קרה לך?
  • למה לא?

  • למה לא?

  • זה מוגזם לגמרי, פשוט יותר מדי. שפה גבוהה זה מרשים וראוי להערכה, אבל לא כשצריך לקרוא כל משפט שלוש פעמים כדי להבין מה לעזאזל היא רוצה מהחיים שלנו.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • הרוקר לשעבר מהחומוסיה מתאבד לקראת סוף הסיפור, תמרור אזהרה מצמרר - שלא ברור אם "אהבתי" בכלל רואה אותו.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "בינתיים הלכו רגליי הנה ולשמה, נעלי עקב הוחלפו אלה באלה ונזנחו לטובת נעלי ספורט נוחות יותר, וקו הזמן התקצר תחת פסיעותיהן, וגם שלפעמים החליקה הנפש במתלולים ובקושי רב מצאה אחיזה וטיפסה וחזרה משם, בלי משים נשללה האפשרות ההיא, שיאבד לי צלם האנוש, ונמצאה נחמה מפתיעה בהתקצרות הזמן".
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • תל אביב של עינהר לא פחות ממדהימה - המקום הנכון לגאולה דרך הביבים, או לפחות התפלשות נצחית בתוכם.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • ברור. ענת עינהר היא סופרת אדירה ונדירה. לא עוזבים אותה כל כך בקלות
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • עינהר לא עושה לנו הנחות. אהבה זה לא כיף, לא רומנטי; זה מפרך, מתיש, רוב הזמן מכוער ולפעמים אפילו קצת דוחה. תתמודדו.
עוד ביקורות לספרים