ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
תאורה מילולית
מנחם פרי

תקציר

גשם בשדה קרב, אלוהים מרחם על ילדי הגן, לא כברוש, כתובת חשמל נעה, קח, יש לי סימפטיה, ושירים רבים אחרים, מן המפורסמים ביותר של ויזלטיר ושל עמיחי, זוכים בספר זה לקריאה לא־צפויה, הפוכה מן המקובל. וגם על פסגות אחרות בשירתם, ידועות פחות, מוקרנת תאורה מקורית ומפתיעה. מנחם פרי כמו אומר בכך שאינטרפרטציות צנועות, מובנות־מאליהן, מיותר לפרסם.

מכלולי שיריהם של שניים מגדולי השירה העברית נקראים כאן לאורה של תיאוריה שאפתנית ונועזת, שפרי משכלל עשרות שנים. הוא מגלה אצל שני המשוררים, או מייחס להם, נטייה־מוקדמת קוגניטיבית המַתְנָה את גבולות הרפרטואר השירי שלהם, את בחירתם בחומרי שירתם ואת אופן עיבודם. לכן, למרות הגיוון והעושר השירי, אפשר לדבר על "השיר האחד" של כל אחד מהם, השיר הטיפוסי שלו – שיר בעל משתנים מוגדרים: קבועים בו לא רק המרכיבים התמטיים, אלא גם היחסים ביניהם, והדינמיקה של התמורות במהלך השיר. המבנה הזה תלוי בעבודת הקוראים, ואופן הקריאה המשתלם ביותר הוא זה שממנף את הטקסט לחוויה של סדיקת ההבנה הראשונה באמצעות סיבוב שני מנוגד, ותנועה בין שתי הבנות המפריכות זו את זו.

הבניית השיר הפרוטוטיפי העומד "מאחורי" השירים היא כלי אינטרפרטטיבי שבאמצעותו מתגלים ויזלטיר ועמיחי כמשוררים מורכבים יותר, ניואנסִיִים יותר, וגם עקביים יותר מכפי שחשבנו.
 
פרי הוא מן הקוראים המחוננים ביותר הפועלים בספרות בשישים השנים האחרונות, פרשן "מן המעלה הראשונה [...] המציע קריאה מבריקה, רעננה ומפתיעה, ולפרקים אף עוצרת נשימה" (אבנר הולצמן); יש לו "סגולה מופלאה על־טבעית להכניס את עצמו לתוך טקסט ולמצוא בו דברים דקים, קשרים, היפוכים, שבמשך שנים לא ראו אותם" (דן מירון).

זיהוי תבניות / רן בן-נון
ענק הפרשנות והביקורת מנתח את יצירתם של אלוהי השירה
זיהוי תבניות / רן בן-נון
ענק הפרשנות והביקורת מנתח את יצירתם של אלוהי השירה
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • המשורר הנערץ מאיר ויזלטיר היה שועל המתחפש לקיפוד. הוא כאילו עסק במגוון צורות שיריות, אבל בעצם לכל שיריו יש את אותו מבנה עומק; הם נראים שונים, אך בעצם דומים זה לזה. כך מנתח העורך והפרשן האגדי, וחוקר הספרות שאין שני לו, מנחם פרי בספרו החדש, "תאורה מילולית", העוסק בשירתם של ויזלטיר ועמיחי. כשוויזלטיר כותב על אחאב המקראי, בעצם המלך המיוסר כבר מת, אבל עוזריו מעמידים אותו במרכבתו כדי שלא יפגע מורל הלוחמים. הוא נעשה פחות אחאב מרגע לרגע, אשליית החיים מול עובדת המוות. ממש כמו ויזלטיר עצמו בעת הכתיבה, משורר צעיר ויפה תואר, אבל מבפנים הכל אצלו רקוב. התבנית שפרי מאבחן אצל ויזלטיר היא שהחלק הראשון של השיר הוא לרוב אשליה של תקשורת, תרבות, אידיאולוגיה, ואילו החלק השני הוא האמת, והצורה כולה זוכה לתווית הכה מגניבה "חתרנות סמיוטית". הזיוף תמיד גדול, עצום, גבוה, ואילו האמת קטנה, דלה, עלובה. כך למשל כשוויזלטיר כותב על יום העצמאות בתל אביב של 72' - החגיגות מרשימות, המציאות פחות: אחרי כל הסמלים הלאומיים והרעש, התושבים חוזרים לחייהם הצנועים והקטנים, ואחרי הביחד המזויף מגיע הלבד האמיתי. פושטים את בגדי החג, לובשים פיג'מה, עומדים במרפסת ובוהים.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • השירה שמעבר למילים/ נתן זך
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • מאתגר במקצת.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • אין בעולם עוד קורא כמו פרי, שניתוחיו הם עונג מיוחד, מאיר עיניים. למשל, המאפיין היפה ביותר שפרי מוצא בשירתו של ויזלטיר הוא היותה פתוחה אל העולם ולא מסתגרת ומתכנסת פנימה. האדם של המשורר הוא חלק אורגני וחי של היקום, לא מונאדה בועתית. ויזלטיר כמו מורה לנו להיפתח, להתקדם; משורר סמכותני שהוא מורה דרך לחיים. בהמשך זיהוי התבניות, פרי מגלה שגם בצד ה"נמוך" של השיר, החלש, הפגיע, המובס, האנושי כל כך, יש יופי ואפילו עוצמה; כוחו של החידלון, או אולי כוחה של ההשלמה עימו. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא ישות טובה ואמיתית יותר לא במעמד הר סיני, אלא כשהוא יוצא עם עמו לגלות אבל וחפוי ראש. הקסם של העולב הוא תמצית שירת ויזלטיר. בקריאה של פרי, שירתו הפוליטית של ויזלטיר היא קריאה לפעולה: אל תסתגרו בביתכם וביומיום הקטן שלכם, צאו לרחובות, אל תתנו לשלטון המושחת לנצח. אך בתוך כך היא גם מודעת לאוזלת ידה, לחוסר היכולת של השירה להניע את ההמונים ולהשפיע באמת. ועם זאת, היום השירה הזו רלוונטית מאי פעם.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • קוראים לזה "קריאה מקסימלית", שבה אסור להתעצל ולתחוב לפרשנות את הביוגרפיה והמצב הנפשי של המשורר, כל זה לא רלוונטי. מה שקיים הוא רק השיר עצמו, הטקסט הטהור; זו גישה מודרניסטית מסורתית המתעבת את הטרלול הפוסט מודרני, ויוצרת טקסט נגיש באופן מפתיע, לעתים אפילו מצחיק. בחלקו השני של הספר פרי מזהה אצל עמיחי את תבנית דמות המת-החי וחקירת ההיבטים השונים של המוות. בניגוד להירואיקה החלולה והאדרת ההקרבה של הדור שלפניו, דור הפלמ"ח - אצלם המתים חיים, אצל עמיחי החיים מתים. למשל שאול, המלך האדיר והנערץ של שלונסקי ואלתרמן, מתגלה אצל עמיחי כיצור פרנואידי רדוף ומיוסר, כמו המשורר עצמו, שמרגיש כך בחייו הקטנים; וזוהי התבנית שפרי מציג יפה כל כך בהמשך, דרך ההקטנה של שרשראות הדימוי המנוגדות. אפילו דמות המשורר עצמו מונמכת אצל עמיחי. הוא כבר לא איזה גאון נערץ מורם מעם, אלא מושך בעט צנוע המלקט אימאג'ים, דימויים שמציגה בפניו המציאות.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • פרי הוא מבקר וכותב תובעני, אבל באמצעותו נמשכת השרשרת היפהפייה של השירה. המעטים שבמשחק רואים ברכה בעמלם, מעין שעשוע אינטלקטואלי מהנה, ואולי גם משהו שנשאר וחודר לנפש. יש כאן גם מעין קינה, על עולם הולך ונעלם.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • המוקיון המילולי שלונסקי, וה"מילוליין" דוד אבידן; כשפרי פחות אוהב משורר, אנו נדע זאת תכף ומיד.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • לִחְיות חיים צנועים לא־מגויסים, מחוץ למעשים בעלי משמעות פוליטית ולוּ גם אשלייתית, שהם גם חיים המתכחשים לזיכרון הקולקטיבי, פירושו להתבזבז על קטנות, לחיות חיים לא־מהותיים, מצמיתים, מתוך אדישות אגוצנטרית־הדוניסטית, שהיא אשר מאפשרת את שרידתו של השלטון הכופה המושחת.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • בקפיטריה של גילמן. כאילו, דה!
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • ברור. מי שבאמת סקרן ואוהב ספרות בכלל ושירה בפרט בלב ובנפש, חייב קצת מנחם פרי בחיים.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • עמיחי הוא המשורר היומיומי, שרוקח שירים מחומרים הנמצאים סביבו, ממש כמו ויזלטיר, ממשיך דרכו. שניהם היו חתרנים בלתי נלאים המערערים על המיתוסים הכוזבים של מדינת יהודים, שהפכה למפלצת הכיבוש. כולם כאן מתים במלחמה, גם אלה שכלל לא שירתו בה. זו פואטיקה נזירית יפהפייה של צמצום, הקטנה והנמכה: המלחמה והמוות מול החיים – עמיחי עושה שימוש באלמנטים של מוות כדי לתאר את החיים; גם מי שחי, שניצל מהמלחמה, הוא בעצם מת, כי כולם פה בעצם מתים. מדהים כמה זה רלוונטי לישראל 2025, עד כמה דבר לא השתנה. אז כמו היום, אנחנו רק חושבים שאנו חיים.