מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
אדם אחד נוסף
מיכל ברנע־אסטרוג

תקציר

בעתיד הלא רחוק והלא מופרך, הגיע תורה של אישה אחת למלא את חלקה בחוזה חברתי חדש, שנוצר כדי לנסות לשקם עולם הולך ומתפורר. לשם כך הומצא פתרון מדעי-סטטיסטי: כל אדם צעיר ייאלץ להעביר פרק זמן מחייו בקובייה – חלל סטרילי וחף מכל ייחוד ואנושיות – במטרה לגרום כמה שפחות נזק לסביבה שבחוץ, התלוייה על סף בלימה.

בקולה האישי, חולקת איתנו האישה חסרת השם מונולוגים פנימיים, משובצים אבחנות על החברה האבודה שבה גדלה. צרור עדויות מסתורי שהיא מצילה מתהום הנשייה מאפשר לנו לשחזר את המאורעות שהובילו את האנושות למצבה זה, ודוחף אותה למסע בעקבות הסיכוי למגע עם הממש. מעת לעת מבליחות סצינות טבע פרה-היסטוריות, מרחיבות את הפרספקטיבה ומותחות עוד את יריעת הזמן.

ברומן דיסטופי זה מתגלה למרות הכול דרך מילוט, וזו משורטטת כמסלול פתלתל, הרפתקני ובלתי צפוי. שכן השאיפה לפלס נתיב של חמלה ואנושיות בתוך עתיד לוט בערפל מתקיימת תמיד עבור הנפש שאהבת החוכמה מפעמת בה. 

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
אין עתיד / רן בן-נון
דיסטופיה שמרגישה כמו מניפסט אקולוגי
לקריאת הפרק הראשון
אין עתיד / רן בן-נון
דיסטופיה שמרגישה כמו מניפסט אקולוגי
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • למון מונטו סיסי, זה השם שהעניקה לה הבינה המלאכותית השולטת בכל, אבל בעצם אין לה שם והיא מעולם לא הייתה זקוקה לו. בעתיד דיסטופי לא רחוק, בגיל 33, היא מקבלת את ההודעה - עליה לעזוב הכל, את העיר הרועשת והעבודה המשעממת והחיים הלחוצים והדלים, ולעבור למקום אחר. למרות הכל, הנא יודעת שתתגעגע. זה העולם שמגיע אחרי הקריסה הגדולה, אבל הוא עדיין מאוד טכנולוגי וקר, עתיד שכל ניצניו נראים וגלויים כבר עכשיו, מציאות שבה אבדה סופית האבחנה בין הממשי למדומה. הבוט המטפל ממליץ לסיסי להיגמל מחרדה ולהתמכר לעונג, אבל היא לא מצליחה. היא כמהה לקשר, בבדידות נוראה, שקועה בדיבור פנימי כי אין עם מי לדבר. והדיבור הזה נכתב בעברית כמעט שירית, מעוררת חושים, רגישה ומרחפת - העברית היפהפייה של מיכל ברנע אסטרוג בספרה "אדם אחד נוסף".
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • הדוב/ אסף שור
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • לא כבד מדי.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • סיסי צריכה להיבלע עכשיו למספר שבועות באחד המגדלים הלבנים האטומים שבלב העיר, להסתגר וליצור "טביעת אצבע אקולוגית שלילית", כדי למנוע מהשואה האקולוגית להפוך לסופנית. מותר לה לקחת איתה שישה ספרים דיגיטליים ואחד מודפס, מחברת, משקולת להתעמלות ומשכך כאבים גנרי. זה מה שיש ועם זה תשרוד, בהסתגלות איטית לבלתי נתפס, לצמצום המוחלט, בעבודה אפורה מונוטונית במיחזור, בהפסקות קבועות, תזונה מינימלית ואפס מגע אנושי. אחרי חמישה ימים היא מתחילה לאבד את זה, בתיאור מקפיא דם של התפרקות נפשית הכתוב בלשון נקייה וצלולה, קלינית כמעט, כאילו השפה עצמה מקבלת עליה את צמצום הגוף והנפש. זה עולם ללא מחשבה, ללא יצירתיות, של דור מפלצתי שגדל להורים שלא יצרו איתו קשר עין כי היו שקועים במסכים, עולם של זומבים רוחניים, אנושות עצלה ומטומטמת שמכונות עובדות וחושבות בשבילה, מוליכות אותה לאבדון. מי שמנסה לנסח חשיבה או אמירה מקורית, להתנתק לרגע מה-AI, מוקע מיד כאליטיסט מנותק. יש רק דרך אחת ויחידה למרוד בכל זה – הדמיון; את זה, היא יודעת, אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. זהו סופה של הנפש היוצרת, של רוח האדם; מקום שבו אין לך דבר מלבד דמיון וזיכרון.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • אבל אז מופיעה בפני סיסי מעין ישות עליונה, אלוהית, מהמיתולוגיה ההודית שאומרת, את לא לבד. זו נוכחות שהבינה המלאכותית לא מצליחת להשתלט עליה ולדכא אותה. האם דמיינה אותה, או שהיא באמת שם? ובעצם, זה לא ממש משנה – הדרך אל החופש נפתחת. הפתרון אולי קצת מלאכותי, אבל כתוב ומוסבר היטב, כי אולי מחלה, של הגוף או של הנפש, היא המוצא מהגיהינום הסטרילי הזה. ואז מתברר שזה לא קרה רק לה. סוף סוף, היא לא לבד. אנחנו יצורים של קהילה, רק חברת בני אדם תציל אותנו. במחווה יפה ומתבקשת ל-1984 של אורוול, סיסי מגלה בדירתה את ההיסטוריה הנסתרת של עולמה, שעבר מחיקת זיכרון קולקטיבית. היא קוראת על המשטרים הפופוליסטיים פשיסטיים שעלו בעזרת הרשתות החברתיות, התמזגו עם ה-AI והביאו שואה אקולוגית, מלחמה וחורבן מוחלט. עכשיו, כשהיא יודעת ומודעת, סיסי יוצאת למסע, מחוץ לעיר, מחוץ לרשת, להפיץ את הידע, למצוא אחרים כמוה, פקוחי עיניים, אלה שמביטים בעולם ולא באשליה דיגיטלית, האם עוד נותרו כאלה?
  • למה לא?

  • למה לא?

  • העלילה דלילה מאוד, כמעט לא קיימת ונטולת הפתעות לגמרי. בעצם, זה יותר מניפסט אקולוגי/ פוליטי, מבריק כשלעצמו, ופחות ספר פרוזה.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • הקשיש שסיסי מגלה מחוץ לעיר ומחוץ לרשת, הראשון שמארח לה חברה אנושית אמיתית. איש העולם הישן ומורה דרך שובה לב לחיים.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "יש טעם בדיבור הפנימי ויש טעם להעלותו על הכתב. הטעם טמון בהנחה שיום אחד מישהו יקרא. ירגיש, יבין ויהנהן לעצמו. ירים את עיניו מהכתב וימשיך בעצמו את המחשבה".
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • ריטריט ויפאסנה במדבר. תתחברו קצת לאדמה.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • ברור. כמו שאנחנו חוזרים לטור הנפלא של מיכל ברנע אסטרוג בעיתון הארץ, "נדודים בסמסארה".
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • זה מסע צנוע, לא ארוך או הרואי במיוחד, קצת מעודן ונוח מדי, נטול סכנות. הוא יותר רוחני מאשר פיזי, יותר בנפש מאשר במרחב, והנשמה אכן תמצא בו את אשר ביקשה, ואולי אף קצת יותר מזה. הזיכרון. ההנצחה, התיעוד, הוא הניצחון על הכאוס, זה שמוליד תקווה לימים טובים יותר, לחופש. הקהילה היא התשובה לבדידות ולטירוף. המגע האנושי האמיתי, החיבוק החם, הם התקווה, והקהילה היא נשית, של אמהות טובות, תשובה לפטריארכיה שהחריבה את העולם.
עוד ביקורות לספרים