מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
כה מעט, כלום כמעט
רוגל אלפר

תקציר

זה לא ספר שירה. יש בו גבר ער בלילות. עיר זרה נבנית והולכת סביבו. הוא מעשן. הוא מגדל ילדים. הוא לא שוכח את הילד שהוא עצמו היה. חייב להבין את שיעורי הבית בחשבון. חייב להצטרף לצופים. הוא מספר קצת על עצמו במילים שלו. אולי משפט אחד טוב, צלול ובהיר יפסיק את זה.

רוגל אלפר (1967) כותב בעיתון "הארץ". הוא פרסם ארבעה רומאנים וגם ניגן ושר בלהקת רוק והגיש תוכנית תרבות בטלוויזיה. הספר הזה הוא דיוקן עצמי חסר רחמים בעולם חסר רחמים.

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
נביא בעירו / רן בן-נון
האיש שמנסח עבורנו את המחשבות
לקריאת הפרק הראשון
נביא בעירו / רן בן-נון
האיש שמנסח עבורנו את המחשבות
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • חשבתם שבטח כיף להיות מבקר הטלוויזיה של הארץ, אייקון תרבות תל אביבי מזהיר, נביא הזעם האולטימטיבי, האיש שמנסח עבורנו את מחשבותינו העגומות, והנציג הבכיר של תוגת השמאל בברנז'ה הגוססת, הנעלמת לליסבון, אתונה, ברלין ותאילנד. כדאי שתחשבו שוב. "כה מעט, כלום כמעט", ספרו החדש של רוגל אלפר, מכיל קטעים קצרצרים גאוניים של פרוזה שירית או שירה פרוזאית שכולם אימה קיומית עמוקה, בדידות אינסופית, אי יכולת להסתגל לחיים הרגילים, להיות נורמלי, אם יש דבר כזה בכלל. בעמקי מוחו מתרוצצות נמלים ומשוחחות ביניהן, גורמות לו להפיק קולות משונים בלילה, והשכנים מתלוננים.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • המקל המדבר לומד עברית/ אהד פישוף
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • כבד מאוד.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • אלפר נוטה להלקאה עצמית, ליטרלי ממש, הוא סוטר לעצמו, נושך את עצמו, מתאבל על עצמו, מטפח בסתר משאלת מוות סופנית בתוך סאגה של נדודי שינה ובכי ממושך, סובל מזיכרונות ילדות שלא מרפים, בתוך קיום מיוסר. ויש גם הפרעות אכילה, זלילות ליליות, ובכלל, זמן ההווה של הספר הוא כמעט תמיד השעות הקטנות, כשלא רואים אותך, לא שופטים, אתה יכול לעשות מה שתרצה בחושך. היום, לעומת זאת, הוא זמן למטלות שלעולם לא תצליח לסיים, להספיק, להתנהל, להתקיים. בזמן שכולם ישנים הוא מתעורר לחיים אחרים, מוזרים, חולים, של התנהגות משונה ושנאה עצמיתעתיקה; הוא היה ילד לא מספיק גברי כפי שאביו רצה כשניסה ללמד אותו לירות באקדח; ילד עצל שלא הספיק להכין שיעורים, שלא הבין חשבון; ילד מוכה סיוטים, מסתובב סהרורי בבית אחרי שהוריו הלכו לישון ומוודא שהדלת והחלונות נעולים היטב.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • גם הזוגיות, ההורות, זה כל כך לא בשבילו, הוא לא מבין איך זה קרה לו ומה הוא אמור לעשות עכשיו, איך להסתדר עם כל זה, האחריות, התקשורת, איך לחיות. אלפר הוא ה"לונר", חולה ירח, משוגע הכפר, כך נדמה בעיני עצמו האיש שאותו אנו, שרידי השמאל הגווע, עדיין מעריצים. ואגב הערצה, ממש כמו בטוריו הנשכניים של אלפר, הניצנים הראשונים לפאשיזם מופיעים גם כאן, אבל הם נמצאים לגמרי לא במקום הנכון, היכן שהיינו מצפים שיעלו, אלא דווקא בתוך המסגרת המשפחתית הלחוצה והכאוטית של ישיבה שגרתית במסעדה, עם כל המתח והזוועה המחכה להתפרץ מתחת לפני השטח, האלימות הכבושה הגולשת מן הבית אל הלאום; וגם במכתב שקולגה כתב לו, על כך שאם היה תקין פוליטית ולא כותב שאין אלוהים, בטח היה יותר עשיר חחחח בין לבין, יש "כה מעט, כלום כמעט" מהתלות קטנות ושחורות על שירה ומשוררים, מלאכה מוזרה שאין בה הרבה כבוד, בטח לא כסף, ורוב העוסקים בה עושים זאת בסתר, מתוך בושה עמוקה; עיסוק בודד, תמהוני כפייתי שתוקף אותך דווקא כשאתה כבר מת לישון, כשלא ניתן להתנגד לו, כמו איזה גירוד או-סי-די טורדני.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • מאה אחוז דיכאון קליני על מלא מלא.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • הקשישה על הספסל בשדרה; זאת שמנסה, ולפעמים גם מצליחה, לקשור שיחה עם כל עובר ושב. כולם, חוץ מהמשורר - אפילו היא מבינה מיד שבכלל אין טעם לנסות.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "אינני סומך על אנשים שלא נשארים לפעמים ערים בלילות מקשיבים למוזיקה או למרזב מטפטף ומדברים עם עצמם או עם אחרים ומתמסטלים או משתכרים וכושלים בדרך למיטותיהם".
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • אלפר הוא המשורר התל אביבי האולטימטיבי. זוהי עירו המופלאה והמטונפת, ואנחנו רק אורחים בה.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • כן. כל טור, כל מאמר, כל ספר. חובה חובה.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • אלפר מצייר עולם דטרמיניסטי שבו אין לנו שום זכות בחירה, הוסללנו להכל, אפילו האהבות שלנו נקבעות מראש לפי הטיפוסים שאליהם אנו נמשכים בעל כורחנו. הספר טובל בתל אביביות, בניגוד לישראליות; שירה אורבנית קודרת, בדידות בהמון, העצב שבהכרה בכך שאין כל ברירה אחרת, אין שום מקום אחר בעולם שבו אפשר להתקיים, וזה כה מעט. הוא מתעכב על הטיפוסים העירוניים האלה שאנו חולפים לידם מבלי ליצור קשר עין - ההומלס על הספסל, הקשישה המנסה ליצור שיחה - אלפר מתבונן בהם ומקשיב, מדובב אותם בדמיונו, חומל עליהם, כואב את כאבם, משתתף בצערם, שהוא צער העולם. ואז המציאות המדינית/ ביטחונית/ פוליטית בכל זאת חודרת ומחלחלת פנימה לקראת הסוף, עם מכונת הרעל והדי היירוטים, וצעירים עם נשק ברחובות. בתוך עמו הוא חי, ושונא כל רגע.
עוד ביקורות לספרים