מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
דויד ואני
יואב רותם

תקציר

"אני מניח את התיק מול הדלת. משתדל לעמוד זקוף וחזק. תהיה רגע גבר. תהיה גבר רק לרגע. כבר יומיים שאני לא מצליח לעמוד זקוף. אני מכניס את המפתח לחור המנעול".  

קובי, שגדל בפריפריה, הוא כיום שחקן תל אביבי. הוא מתבודד וחובב קהל, דעתן שמחפש דרך, איש צעיר שנפשו מבוגרת ממנו. ערב אחד, בסיומה של הצגת תיאטרון ורגע לפני הפריצה הגדולה בתפקיד ראשי בסרט, האורות כבים, המסך יורד, וקובי מקבל את הבשורה שאביו האלים התאבד. הם אומנם לא היו בקשר כבר שנים, ובכל זאת זיכרונות הילדות צפים ומאיימים להטביע אותו.

כדי להציל את עצמו, קובי יוצא אל המדבר הישראלי. בדרכו הוא פוגש את דויד, ילד שברח גם הוא מבית הרוס. יחד הם מחפשים לעצמם מקום.

דויד ואני הוא סיפור על כאב, על אהבה, על תיקון, על תקווה ועל חיפוש משמעות. יואב רותם, בן 27, נולד בכרכור. זהו ספרו הראשון.

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
לך אל המדבר / רן בן-נון
סיפור מסע שהוא סיפור התבגרות
לקריאת הפרק הראשון
לך אל המדבר / רן בן-נון
סיפור מסע שהוא סיפור התבגרות
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • זה סיפור שמתחיל בהתאבדות. הרצל, שומר בעמדת הקבלה בבניין משרדים טיפוסי, מביט סביב אל המוני האדם הנעים אל הפסקת הצהריים, שרק אחת מהם, צעירה יפה ותמה, בוחרת להתייחס אליו כבן אנוש. הרצל, מוצף בדידות, סתמיות וחוסר תכלית, לוקח את אקדחו, משחרר את הנצרה, מכניס את הקנה לפיו, ולוחץ על ההדק. כך נפתח "דויד ואני", ספר הביכורים של יואב רותם בן ה-27 מבית "יצירה עברית". הגיבור הוא קובי, בנו המנוכר והמרוחק של הרצל ושחקן תל אביבי על סף הפריצה הגדולה, שהאובדן הפתאומי מטלטל את חייו, כשהוא נשטף בזיכרונות ילדות טראומטיים ויוצא למסע במרחב וברוח, שבליבו מפגש משנה גורלות. גם לקובי יש אקדח בפה, אבל אצלו רק בכאילו, ברגע השיא הצגה של במאי נחשב שמתוכננת לעלות רק שלוש פעמים, ואחריהן יגיע תפקיד ראשי ראשון בקולנוע. נראה שהדרך למעלה כבר סלולה, אבל קובי מתמודד עם דיכאון מגיל 16, מאז שעזבה אותו החברה הראשונה. הוא גם קצת אלכוהוליסט, שטוף הגיגים קיומיים אובדניים ותיעוב עצמי קל, כשבעברו תהליך התנתקות ממושך מהאב האלים והמתעלל: שלל בריחות מהבית, שהייה ממושכת של ימים אצל חברים, פנימייה, דירת חדר וחצי עם אמא שמתאשפזת לפעמים, רק להיות כמה שיותר רחוק מאבא.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • קונגלומרט/ איל חלפון
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • מעביר בצורה קלה יחסית נושאים מאוד כבדים.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • בעברית פשוטה ויפה ובעולם דימויים צלול עד שקיפות, עוקב רותם אחר הצד הפסיכולוגי המעניין של התמודדות עם דיכאון, ועושה זאת כנות טוטאלית, רגשות חשופים המתוארים בישירות נטולת סאבטקסט. ככה זה עכשיו, כתיבה שכולה נעורים וגישה חדשה ומרעננת. קובי ייחל לא פעם למות אביו, אבל עכשיו שזה קרה הוא חש מעין ריקנות משונה, ופשוט יוצא לדרך, שמתחילה בזיהוי הגופה באבו כביר ומשם לבית האב במושב, והלאה דרומה. הפז'ו החבוטה של האב מתפגרת אי שם לקראת דימונה. עכשיו זה רק הוא והמדבר. על הדרך ניתן להתפעם מעוצמת הדמיון של קובי. רותם כותב איך זה מרגיש להיות בעיר זרה ולדמיין שהיא עיר הולדתך, מאפיין בדיוק מרשים צורת מחשבה של אדם ללא בית.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • ושם, באמצע פארק מוזנח בדימונה, מופיע דויד, ילד חמוד בן 12, שהוא בעצם תואם קובי. אבא נעלם, אמא מעורערת ומארחת גברים זרים בבית, ודויד צריך לדאוג לאחותו הקטנה. לקובי הוא מזכיר את אחיו הקטן, רון. כאח גדול, קובי יודע לא להגדיר ולא להגביל ילד, לתת לו להיות מה שהוא, תמים וישיר. קובי ודויד עולים על אוטובוס לעין יהב, ועל הדרך מתיידדים עם קבוצת פועלים תאילנדים המתקשרים בשפת הסימנים, שכולה פשטות וצרכים בסיסיים; ומשם לאילת, המקום שמחוץ למרחב ולזמן, אקס טריטוריה. קובי לומד איך זה להיות הורה ועובר עם דויד תהליך התבגרות - לקחת אחריות ולעשות את הדבר הנכון, או כמו שהוא קורא לזה, להיות גבר. להגיד שיהיה בסדר, להאכיל, למצוא מקום להניח בו את הראש.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • לפעמים זה קצת, איך לומר, התבגרותי.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • רון, אחיו של קובי, המייצג את הצד האפל, כל הדברים הרעים שעלולים לקרות לך כשאתה גדל בבית כזה.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • הרי בסוף אתה ילד עד שאתה לא. המעבר הזה בין ילדות לבגרות לא קורה בבר־מצווה, לא בצבא, וגם לא כשביום מן הימים אתה קונה בית ומביא ילד לעולם בעצמך. לדעתי המעבר הזה קורה כשאתה מאבד את ההורים. מהנקודה הזו והלאה, אתה כבר לא ילד של אף אחד.
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • תנו לנו איזה צימר נינוח עכשיו אי שם בערבה. לא משהו יוקרתי מדי, פשוט מקום להיעלם בו לכמה ימים או שבועות, או עד בכלל.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • כן. יואב רותם הוא הבטחה לא קטנה, שעוד תקיים.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • שניהם מכירים את הכוח הסמוי שיש לאבות גרועים על ילדיהם, את העוצמה המסתורית של קשר הדם. רותם צולל לעומק הפוסט טראומה, כשממש אפשר להבין את המניעים הלא מודעים של הדמויות בכל פעולותיהן ובכל תפניות העלילה. איך זה להביט אל הפחד בעיניים ולא למצמץ מול התהום, במבחן בגרות וגבריות שצריך לצלוח. קובי רוצה לשמור על דויד כמו על אח קטן, כמו שלא הצליח לשמור על אחיו רון, שגדל להיות מפלצת כמו אביהם. דויד הוא בן דמותו, שיקוף של ילדותו, וקובי רוצה להיות עבורו מה שהיה חסר לו כשהוא עצמו היה בן 12, מעין דמות אב. זהו התיקון הגדול של חייו, שבא בדיוק בזמן הנכון, והוא לא ייתן לאף אחד לעמוד בדרכו. וכך, אקורד הסיום סוריאליסטי ומעניין, כזה שיש בו סגירת מעגל, הגשמת ייעוד, השלמה עם הגורל והגעה למקום הנכון. כל אחד מאיתנו רוצה סוף כזה.
עוד ביקורות לספרים