מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".
יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.
מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".
יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.
היסטוריה, זיכרון ותעמולה בוחן את מצבה של הדיסציפלינה ההיסטורית על רקע ההתפתחויות שחלו בה, ובמדעי הרוח בכלל, בעשורים האחרונים. שינויים בתכני המחקר, בגישותיו ובשיטותיו, שמקורם בהשפעה הגוברת של מדעי החברה, חוללו תמורה במתודולוגיה של המחקר ההיסטורי, והמחבר בוחן התפתחויות אלה מנקודת מבטו של ההיסטוריון. אחת מטענותיהם הנמרצות של דורשי התמורה כופרת בקיומה של אמת היסטורית וביכולתו של ההיסטוריון לנקוט אובייקטיביות מדעית. הכתיבה ההיסטורית, הם מוסיפים וטוענים, אינה אלא בדיון מתועד, ואינה שונה במהותה מן הכתיבה הבדיונית. לא ממצאיו של החוקר הם הגורמים החשובים אלא החוקר, עמדותיו ונטיותיו.
מעמדם של המחקר ההיסטורי ושל הכתיבה המתבססת עליו מותקף ונסוג, ודרכים אחרות של התייחסות לעבר – ובעיקר הזיכרון האישי והקיבוצי – עולות ופורחות. העבר שהיה מונופול של ההיסטוריונים, פרוץ, והגישה החדשה אינה תובעת מן העוסק בהיסטוריה הכשרה וידע שנדרשו פעם מן ההיסטוריון.
תהליך זה, המאיים להרוס את הדיסציפלינה ההיסטורית, ראשיתו במערב בשנות השבעים. הוא הגיע לישראל בשנות השמונים ופרח בה בשנות התשעים. ההיסטוריונים עצמם – קצתם הצטרפו למגמות החדשות, וקצתם איחרו מאוד להכיר בגודל הסכנה המאיימת על מקצועם.
יואב גלבר, היסטוריון פורה ומאתגר, מבקש בספרו פורץ הדרך לבדוק האומנם מבשר תהליך הרסני זה את סופה של ההיסטוריה כפי שהכרנו אותה? האם ההיסטוריוגרפיה היא מין בסכנת הכחדה?
פרופ' יואב גלבר הוא ראש "מוסד הרצל לחקר הציונות" באוניברסיטת חיפה ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל. עם ספריו נמנים: 'תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה' (ארבעה כרכים, 1979- 1984); 'גרעין לצבא עברי סדיר' (1986); 'למה פירקו את הפלמ"ח' (1986); 'מולדת חדשה' (1990); 'שורשי החבצלת' (1992) 'ניצני החבצלת' (2001); 'קוממיות ונכבה' (2004).
היסטוריה, זיכרון ותעמולה בוחן את מצבה של הדיסציפלינה ההיסטורית על רקע ההתפתחויות שחלו בה, ובמדעי הרוח בכלל, בעשורים האחרונים. שינויים בתכני המחקר, בגישותיו ובשיטותיו, שמקורם בהשפעה הגוברת של מדעי החברה, חוללו תמורה במתודולוגיה של המחקר ההיסטורי, והמחבר בוחן התפתחויות אלה מנקודת מבטו של ההיסטוריון. אחת מטענותיהם הנמרצות של דורשי התמורה כופרת בקיומה של אמת היסטורית וביכולתו של ההיסטוריון לנקוט אובייקטיביות מדעית. הכתיבה ההיסטורית, הם מוסיפים וטוענים, אינה אלא בדיון מתועד, ואינה שונה במהותה מן הכתיבה הבדיונית. לא ממצאיו של החוקר הם הגורמים החשובים אלא החוקר, עמדותיו ונטיותיו.
מעמדם של המחקר ההיסטורי ושל הכתיבה המתבססת עליו מותקף ונסוג, ודרכים אחרות של התייחסות לעבר – ובעיקר הזיכרון האישי והקיבוצי – עולות ופורחות. העבר שהיה מונופול של ההיסטוריונים, פרוץ, והגישה החדשה אינה תובעת מן העוסק בהיסטוריה הכשרה וידע שנדרשו פעם מן ההיסטוריון.
תהליך זה, המאיים להרוס את הדיסציפלינה ההיסטורית, ראשיתו במערב בשנות השבעים. הוא הגיע לישראל בשנות השמונים ופרח בה בשנות התשעים. ההיסטוריונים עצמם – קצתם הצטרפו למגמות החדשות, וקצתם איחרו מאוד להכיר בגודל הסכנה המאיימת על מקצועם.
יואב גלבר, היסטוריון פורה ומאתגר, מבקש בספרו פורץ הדרך לבדוק האומנם מבשר תהליך הרסני זה את סופה של ההיסטוריה כפי שהכרנו אותה? האם ההיסטוריוגרפיה היא מין בסכנת הכחדה?
פרופ' יואב גלבר הוא ראש "מוסד הרצל לחקר הציונות" באוניברסיטת חיפה ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל. עם ספריו נמנים: 'תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה' (ארבעה כרכים, 1979- 1984); 'גרעין לצבא עברי סדיר' (1986); 'למה פירקו את הפלמ"ח' (1986); 'מולדת חדשה' (1990); 'שורשי החבצלת' (1992) 'ניצני החבצלת' (2001); 'קוממיות ונכבה' (2004).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
