הביקורות של Liatshaked10

לא הייתי רוצה לחזור עכשיו אל משפחתי, שם לעולם לא יבינו אותי"

"המחנה העמיד במבחן גדול את תעצומותיו המוסריות של האדם.. ותשעים ותשעה אחוזים מבני האדם לא עמדו בו"

אמן אֵת-החפירה הוא אינטלקטואל רוסי, ליברלי בהשקפותיו, שנכלא בגולאג – ברשת של מחנות העבודה הסובייטיים שנפרשה על פני כל ברית המועצות. במקום עט כתיבה הוא נאלץ לעבוד באת חפירה: הוא מועסק בעבודות פרך, לכאורה בשם "החינוך מחדש", אך למעשה כדי להפיק תועלת תעשייתית מרבית מכוחו הגופני ההולך ומִדלדל, תוך הוצאה מועטת ככל האפשר על מחייתו. מחבר הספר, וַרלַם שַלַמוב, שכעשרים שנים מחייו עברו עליו במחנות אלה, רובם באגן הנהר קולימה בצפון-מזרח סיביר, פורס כאן תמונה נרחבת של ניצול, אטימות ומוות – וגם של הישרדות בעולם אכזרי זה. תוך שהוא בוחן את טיבם ומאפייניהם של המחנות לעבודת כפייה הוא מגיע לתובנה – שאותה הוא חולק עם הקורא – שגם ללא תאי גזים וללא משרפות היו מחנות אלה, כדברי ק. צטניק, "פלנטה אחרת"; עולם שבו לבשו החוקים, יחסי האנוש, המאבקים והכמיהה לטוהר המידות צורה שונה וייחודית.

רוב הסיפורים אינם אוטוביוגרפיים, אך הם מבוססים על ידע מכלי ראשון של הסופר. אפשר לקרוא אותם כספרות תיעודית, אך גם לתהות על סמליותם האמנותית ועל משמעותם הפילוסופית. ספר זה, שניתן לראות בו את השני משלושת הספרים המהווים את הקובץ סיפורי קולימה, מתרכז בחוויותיו של אסיר ותיק, שהתוודע כבר ללוגיסטיקה של "הפלנטה האחרת", אך הוא מבין שעדיין יש לו הרבה מה ללמוד עליה, עד ליום שחרורו וגם אחריו.

וַרְלָם שָׁלוֹמוֹב (1907-1982) נאסר, כטרוצקיסט, בשנת 1929, השתחרר שלש שנים אח"כ וחזר למוסקבה; הוא נעצר שוב, בגל 'הטרור הגדול' של שנת 1937, ונשלח למחנות כפייה בחבל קוֹלִימָה שבצפון-מזרח סיביר. הוא שוחרר מהמחנות בשנת 1951, ואחרי שנתיים, עם מותו של סטאלין, הותר לו לשוב ל"יבשת" – לארצות-החיים. נוראות המחנות ערערו את בריאותו, ואת עשר שנותיו האחרונות בילה במוסד לנכים – עיור וחרש. שלומוב כתב [והכתיב לחבריו בשנותיו האחרונות] סיפורים קצרים, שנכללו בכמה ספרים – אשר רק לאחר מותו הורשו להתפרסם ברוסיה.

בשנת 1947 הועבר בית החולים המרכזי לאסירי מחנות העבודה שבצפון-מזרח סיביר אל הגדה השמאלית של הנהר קוֹלימָה, לאתר המרוחק כ-500 קילומטרים מן העיר מַגַדָן. במוסדות הרפואיים שהוקמו בעולם קפוא ואכזרי זה של הגולאג היו, למרות התנאים הקשים והשחיתות הרבה, גם גילויים נדירים של אנושיות. רוב המועסקים בבית החולים היו גם הם אסירים. אחרי שנים רבות של עבודת פרך במכרות, שבהן עמד לא אחת על סף המוות, התמזל מזלו של האסיר וַרלַם שַלַמוב והוא התקבל לקורס של עוזרים רפואיים, וכך התאפשר לו גם לעבוד בבית החולים וגם לצפות באמצעותו על המתרחש במחנות עבודת הכפייה הסובייטיים. הוא הבחין בכך שרוב האסירים במחנות היו מזי רעב, תשושים וחולים, אך לא זכו להכרה רשמית בסבלם. הנושא החוזר על עצמו בהגדה השמאלית – האחרון בשלושת חלקיו של הקובץ סיפורי קולימה שכתב שלמוב – הוא חולי גופני או מוסרי, מודע או לא מודע, וריפוי חלקי. הסיפורים נכתבו בעשור שאחרי שובו של שלמוב מסיביר, כאשר התקווה להירפא אפיינה את חייו ובמידה רבה גם את החברה הסובייטית כולה בתקופת ה"הפשרה". ניכרים בהם גם הצורך בשימור זכרם של מחנות העבודה הללו ואת אלו שלא חזרו מהם, וגם המאמץ להבין את משמעותם כתופעה חברתית ומוסרית. שלמוב מנתח את התופעה הזאת באמצעים ספרותיים ומתעמק בהיבט הפילוסופי שלה, בשילוב של תיעוד היסטורי עם עיבוד בדיוני של זכרונותיו.